סימן לב

(לאו"ח סי' רנ"ב).

העמדת שעון החשמל בע"ש להדליק ולכבות בשבת; נסיעה ברכבת חשמלית

 

ז' מנ"א תרצ"ט.

הן כל יקר ראתה עיני, האי ספרא יקירא אשר חבר בחכמה ותבונה הרב החסיד ועניו דעסיק באורייתא תדירא יושב באהלה של תורה ולן בעומקה של הלכה כמוהר"ר מאיר ואעקנין יצ"ו איש  טבריא תו"ב ובו תשובות להלכה שהשיב לשואליו דבריו בבקיאות ישרה וחפץ ה' הצליח בידו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.

 

ולחיבת הקדש הנני להעיר על כמה מתשובותיו 

 

בסימן ח' נשאל על שעון המחובר מע"ש אל מפתח החשמל שמכוונים אותו לשעה מסויימת שבה, על ידי נדנוד גלגלי השעון מפסיקים זרם החשמל והורה להיתר.

 

בשאלה זאת דנתי אנכי הדל בסה"ק משפטי עזיאל ח"א ד' רכ"ה והוריתי להתיר כוותיה ומטעמיה דמעכ"ת, וזהו דוקא בהעמדת שעון זה לכבות את הנר אולם בזמן האחרון תקנו שעונים כאלה שיש  בהם כדי לכבות את הנר בליל שב"ק ולהדליקו ביום השבת בערב וצדדתי לאסור עפ"י מ"ש הנמק"י דלמאי דקיי"ל אשו משום חציו היכי שרינן עם חשכה להדליק הנר והדלקתה נמשכת בשבת וכן  מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת? כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא  חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא וכו' וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה אסור חשיב (נמק"י ב"ק פ"ב ד' כ"ג). מכאן למדנו שאם  מתחיל ההדלקה ביום שבת עצמו אעפ"י שהכין הדבר מערב שבת אסור משום דבשעה שהוא מדליק הרי הוא מתחיל פעולת אשו שהיא משום חציו, ושם בארתי שגם בגחלת של מתכת ישנו איסור זה  להרמב"ם דסובר דהבערת גחלת של מתכת אסורה משום מבשל והרי היא בכלל אשו משום חציו דכך הוא מבעיר אש לשם הארה או חמום, כמבעיר לשם בשול אין זה משום גורם הואיל והוא רוצה  בהבערה ובודאי תתמלא כוונתו על ידי מעשיו שהכין מערב שבת כדי שתתחיל פעולתו ביום השבת.

 

ב. זה וזה גורם

 

ועתה ראיתי בתשובתו היקרה של ידיד הרה"ג סבא דמשפטים כמוהר"ר יעקב חי זריהן יצ"ו שחדש טעם להתיר פעולת שעון כזה מדין זה וזה גורם, שהוא מותר מדרבנן, ובנידון דידן השעון גורם  הניד המפתח של החשמל והמפתח דוחה את הכפתור הלאה ובה נמנע האור, וזה וזה גורם שרי בדרבנן, ולפי טעם זה יוצא שגם בשעון העשוי להדליק בשבת מותר מדין זה וזה גורם, אולם לענ"ד  נראה, שטעם זה מופרך מעיקרו, זה וזה גורם הוא רק בשני גופים שכל אחד פועל לעצמו ושניהם יחד מולידים דבר, כגון: שאור של חולין ותרומה שנפלו לתוך עיסה ואין בזה כדי להחמיץ, וכן ולד  הנרבעת שעיברה אחר שנגמר דינה, וכן ביצת טרפה אחרי שיחלא קמא וכן ולד טרפה שנטרפה ולבסוף עיברה (פסחים כ"ז: סנהדרין פ', תמורה ל"א), משא"כ בנדון דידן שאין כאן שני גופים  נפרדים שכל אחד פועל ועוזר אלא שניהם באים מכח אחד שהוא הנדנוד הראשון, הלכך אין זה אלא גדר כח כחו.

 

ג. כח כחו 

 

והנה בגמ' גרסינן: בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לא, מי גמיר הלכה ומוקי לה בכח כחו או דלמא לא גמיר הלכה כלל תיקו (ב"ק י"ט). ומדאיבעיא לן אליבא דסומכוס משמע דלרבנן  דס"ל כחו כגופו דמיא והלכתא היא דגמירי לן בחצי נזק צרורות, הוא הדין לכח כחו אע"ג דכגופו דמי (ב"ק י"ז) הוא הדין לכח כחו, והרא"ש כתב: דהרי"ף השמיט בעיא זו משום דלסומכוס מיבעיא  לן ולית הלכתא כוותיה ולי נראה דיש נפקותא גדולה בבעיא זאת דמתוך בעיתו משמע דכח ככחו דמי לכו"ע (הרא"ש ב"ק שם ס"י ב').

 

ולענ"ד נראה שגם הרי"ף סובר כן ומשום דפוסק כרבנן דכחו כגופו דמי השמיט בעיא דכח כחו שאינה אלא לסומכוס דלא גמיר הלכתא דצרורות לחצי נזק, ואנן דקי"ל כרבנן דגמירי הלכתא לחצי  נזק צרורות לא שנא לן בין כח לכח כחו ובשניהם משלם חצי נזק מדין צרורות, וכן פסק הטור: ואין חלוק בין כחו לכח כחו שאם הותר שבר מהכלי שנשבר על ידי התזה על כלי אחר ושברו משלם גם  עליו חצי נזק (טור חו"מ סי' ש"ץ), ומדכתב זה כהלכה פסוקה משמע שהטור הבין בדברי הרי"ף כמ"ש, ולא פליגי הרי"ף והרא"ש בהלכה זאת, אולם מרן ז"ל בשו"ע פסק: דרסה על הכלי וכו' ויש מי  שאומר שהוא הדין לכח כחו (שם סעיף י"א), אולם דבר זה צריך עיונא ודקדוקא, דהנה לענין חיוב מיתה והכשר שחיטה הלכה פסוקה היא שכח כחו לאו ככחו דמי, דגרסינן התם: השוחט במוכני  שחיטתו כשרה, והתניא שחיטתו פסולה? ומתרצינן: איבעית אימא הא והא בסרנא דמיא ולא קשיא הא בכח ראשון הא בכח שני, וכי הא דאמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה  בידקא דמיא ומית חייב מ"ט גירי דיליה היא דאהני ביה, וה"מ בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא (חולין ט"ז) ורמב"ם (הל' רוצח פ"ג ה' י"ג) ושו"ע יו"ד (סי' ז'), מכאן אתה למד שכח כחו לאו  ככחו דמיא, והוא הדין לענין נזיקין, ולא תאמר שאני נזקין דהלכתא גמירי לן לענין צרורות וכח כחו בכלל צרורות הוא, דהלכתא דצרורות לא באה אלא להקל בתשלומין חצי נזק למי שהדין היה  מחייבו נזק שלם, אבל לא לחייב בחצי נזק את מי שהדין פוטרו מתשלומין.

 

אבל אחרי העיון נראה לחלק בין כח כחו לכח שני, דכח כחו הוא כגון דרסה על הכלי ושברתו וניתז על כלי אחר ושברו שההתזה על כלי אחר הוא מכח הדריסה על כלי הראשון, ובזה הוא דאמרינן  כח כחו ככחו דמי, אבל הפותח סכר המים דמים השניים שבאים אחריו אינם מכחו של הפותח הראשון אלא מכחם הטבעי של המים שהם זורמים ושוטפים, והראשון לא עשה אלא פתיחת הסכר.  והמים השניים באים מאליהם, ובכגון זה הדין נותן שאינו אלא גרמא ופטור, דוק ותשכח שהגמרא השתמשה בזה בשני מושגים כח כח וכח שני, לומר שלא הרי זה כהרי זה, ולעולם כח כחו ככחו דמי  לכל דבר לדעת הרא"ש ודעימיה שלדעתי אין חולק עליו וכדאמרן.

 

ועתה נחזי אנן דין כח כחו לענין שבת, והנה מצאנו להתיר כח שני בשבת מדתניא: פותקין מים לגנה מערב שבת עם חשכה ומתמלאת והולכת כל היום כולו (שבת י"ח), מכאן למדנו שכח שני הואיל  והוא גרמא מותר להתחיל בו מערב שבת. אבל אין ללמוד מזה לכח כחו שהסברא נותנת לאסור, אפילו אם לענין נזקין נחלקו בדבר ואין מוציאין ממון מספק דפלוגתא, לענין אסור שהוא למגדר  דבר דאורייתא הולכין בו להחמיר (עי' ש"ך סי' ק"י כללי ספק ספקא סעיף י"ז ובספר ארעא דרבנן אות תדן) ובאמת מצאנו ראינו לענין שבת דכח כחו ככחו דמי שהרי משנה ערוכה שנינו: זרק חוץ  לד' אמות ונתגלגל תוך ד' אמות חייב ומוקמינן לה בגמ' כשנח משהו חוץ לד' אמות (שבת ק"י), והא נתגלגל אחרי שנח הוא כח כחו, ואעפי"כ חייב הואיל ונעשית מחשבתו שהרי תוך ד' אמות הם בכלל  חוץ לד' אמות, ואם כן הוא הדין בכח כחו שלא כיון בו, על אחת כמה וכמה כשכיון מתחלה לכך להשתמש בכח כחו כגון שאלה דנדון דידן, וכיון שאשו חייב משום חצו גם כחו חציו איקרו ומחייבים  אותו לענין שבת.

 

הוצרכתי לזה למטוניה דמר דסובר שענין השעון שעל יד החשמל הוא כח כחו, אבל לדידי אין זה אלא כחו ממש הואיל ובשעה שהוא מתנדנד מניד עמו מפתח החשמל ומדליקו בו ברגע, ואין זה  אלא כח מוארך ולא כח כחו. לכן עדיין עומד אני בדעתי שלא נכון להתיר העמדת שעון להדליק החשמל בשבת, אולם אחרי שמהר"מ שי"ק והשו"מ התירו, ויש סעד לדבריהם מדברי התוס', איני  מחליט לאסור, ואיני מוחה בידי המתירים, אבל לדעתי שומר נפשו ירחק מהיתר זה לענין הבערה וכמ"ש בעניותי בסה"ק משפטי עזיאל (ח"א ד' רכ"ד ד"ה ומהאמור).

 

ד. נסיעה בקרונות קיטוריות או חשמליות 

 

בסי' ט' נשאל ע"ד נסיעה בקרונות קיטוריות או חשמליות שמתנהגות ע"י לא יהודי, ופסק לאסור משום עובדין דחול, בשאלה זו דנתי בסה"ק משפטי עזיאל (ח"א ד' כ"ז) והבאתי שם דעת האוסרין  מטעם זה, ולע"ד נראה שהואיל וקרונות אלה הם מוכנות לשרת העם וכולם הולכים בהם ממקום למקום כמו שהולכים ברגל ואפילו שלא לענין מסחרי לכן צדקו האומרים שאין בזה משום עובדין  דחול.

 

עוד חדש טעם לאסור משום שנמצאים רבים מישראל שהם נהגים ומנהיגים את הקרונות בשבת, גם לזה אני אומר שאין זה מספיק להכריע נגד דעת המתירים, משום דרובם הגדול ומכריע של  הנהגים המה לא יהודים, וכל שלא ידענו שהנהג הוא יהודי הולכין אחר הרוב, ואין אנו חייבים לבדוק אם זה מהרוב או לא אפילו במקום שאפשר לבדוק (ועי' חולין י"ב) רש"י ד"ה פסח, ופר"ח כללי  ספק ספקא כלל ב'.

 

אולם בזה אני מודה לכב' שאסור להוציא או להעביר ד' אמות ברה"ר כרטיס הנסיעה אפילו אם אינו משתמש בו לרכיבה וזה דבר שאין צריך לאומרו. וכן אני מסכים לדברי מעכ"ת שלא להתיר  במקום שנהגו בו אסור ואין זה ענין של אשכנזים וספרדים או שני בתי דינים בעיר אחת. אלא זהו ענין של מחלוקת בהלכה שמחייבת את כל התושבים לנהוג כהוראת מריה דהאי אתרא ויש בזה גם  אסור של לא תתגודדו.

 

וכן השיבותי להרבנים שהעירו אותי במכתבם על שאלה זאת.

 

רוצה הייתי לישא וליתן עמו בהלכה ביתר שאלותיו בדברים שנצנצו במחשבתי בעברי על פני ספרו, אולם בהיות ואני טרוד מאד בימים האחרונים ואינני לומד אלא בין הפרקים ובין גברא  לגברא, לזאת קצרתי הפעם, והנני מסיים שוב בברכה נאמנה למעכ"ת שיזכה להיות תמיד שוקד בתורה מתוך בריאות מעליא ודעת רחבה ושקטה ויפוצו מעינותיו חוצה להאיר אורות גדולים  בהלכה ואגדה והיה שמו לברכה ותהלה בארץ.