שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן לב
(לחושן משפט סימן ר"ז).
נתן מתנת קרקע לאשתו ואח"כ גרשה
ב"ה, ט' סיון תרצ"ז.
לכבוד ידידי ועמיתי הרב הגאון דעסיק באורייתא תדירא וידיו רב לו במלחמתה של תורה כמוהר"ר ישראל יהושע הרצברג יצ"ו. רב במרכז מסחרי בתל אביב יע"א.
נמצאתי לאשר בקשני לחוות דעתי בשאלה שעמדה לפניו: במי שנתן לאשתו מתנת קרקע מנכסיו ואחרי זמן נפלו ביניהם דברי ריבות בדברים שבינו לבינה וגבה טורא ביניהו באופן שנפרדו זה מזה, ובעלה הסכים לתת לאשתו ובתו ממנה דמי מזונותיהם, אמנם הוא טוען שתגבה מזונותיה חמש עשרה לא"י לחדש מדמי שכירות הבית שנתן לה מתנה. והאשה טוענת: לא כי אלא הבית ופירותיו שלי הם, ואתה חייב לתת לי ולבתי מזונותי מנכסיך. ומעכ"ת פלפל בחכמה בשאלה זו כיד ה' הטובה עליו, ובקשני לחוות גם אני דעתי ולעשות רצונו היקר בעיני, הנני נעתר לבקשתו לחוות דעתי לפי קצר השגתי בעזרת צור חמדתי.
ואען ואומר: עיקרא דהאי דינא איתא בגמ': המוכר שדה לאשתו קנתה, והבעל אוכל פירות; במתנה, קנתה ואין הבעל אוכל פירות (ב"ב נ"א). ובטעם דין זה נאמרו שני טעמים: א) רשב"ם פרש במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות דנותן בעין יפה הוא נותן. ב) רבינו יהונתן מפרש דבמכר לה קרקע שקנתה אותו במעותיה היתה יכולה לפרש ולומר לבעלה על מנת כן אני קונה ממך זה הקרקע שלא תאכל מפירותיו, ומדלא פרשה כן שמע מינה דקנתה אותו על מנת שיזכה הבעל בפירותיו ככל נכסי מלוג שלה, אבל במתנה הואיל ומתבישת ממנו להתנות על אכילת הפירות על דעת כן קבלה ממנו שלא יאכל פירותיה (שטמ"ק ב"ב שם).
ונפקא מינה בין שני הפירושים, דלפירוש רשב"ם דהנותן בעין יפה נותן יש לומר שלא רצה הנותן להעדיף כחה יותר מנכסי מלוג שלה, והלכך אע"ג שאינו אוכל פירותיה בכל זאת הפירות אינם שלה לגמרי אלא ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירותיהם. אלא שאם מת או גרשה לוקחת האשה גוף קרקע המתנה והקרקע שנקנה בפירותיה.
ולפירוש רבנו יהונתן שמה שאין הבעל אוכל פירות הוא משום דבדידה תליא מילתא וכשקבלה המתנה זכתה בה לחלוטין בגוף ופירותיה ועושה בהם כאדם העושה בשלו. ובשיטה זו עומד הראב"ד ז"ל דרמי סוגיא דידן אמאי דאמרינן: ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא, אתא לקמי דרבא א"ל ליקני לה ההוא אתרא היכא דאית ביה גיטא, אמר רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה (גיטין ע"ז) והשתא לפי מאי אמרינן הכא במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, שפיר אמר רבא ליקני לה ההוא אתרא דאית בה גיטא שהרי הוא קנוי לה בהחלט גוף ופירותיו, ותירץ הראב"ד ז"ל דאיכא למימר דבתר דשמעה מרב ומרבי אלעזר סברה (שטמ"ק שם). והתוס' הקשו רומיא זו, ור"ת תרץ: דאע"ג דאין הבעל אוכל פירות מכל מקום אין קרקע המתנה חשוב קנינה של האשה, הואיל ואם מכרה ונתנה בטל, ור"י סובר שגם בפירות המתנה לא זכתה האשה אלא לענין זה שאין הבעל אוכל הפירות אכילת כלוי אלא ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות.
ומדברי שניהם למדנו דבעל הנותן מתנה לאשתו, אין אשתו קונה את המתנה לחלוטין אלא לר"ת מכירתה או נתינתה בטלה, ולר"י מתנה זו מוגבלת אף לענין פירותיה וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירותיו.
ולכשתמצא לומר לא נחלקו ר"ת ור"י לענין דינא, אלא שר"ת סובר שמטעם זה שאינה רשאית למוכרה נקרא גוף הקרקע קנוי לבעלה, ור"י סובר שאין אנו צריכים לטעם זה, אלא הואיל שגם הפירות משועבדים לבעלה וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות נקרא הקרקע קנינו של הבעל, וכן מדויקים דברי הרא"ש דכתב: ועוד מטעם אחר חשוב קנוי לבעל, דנהי דאין הפירות דגדלים בשדה הם שלו, מכל מקום נכסי מלוג הוא וכו' וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, וכיון דיש לו שייכות בשדה לפרי פירות חשוב קנוי לו וכן מתפרשים דברי התוס'.
וכן פסק מרן ז"ל: הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלין קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא לתנו לאחר, אלא ישאר בידה והפירות שיוצאים לה ממנה דינם כנכסי מלוג וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות (אה"ע סימן פ"ה סעיף ז'). והנה ראיתי בדברי מעכ"ת שהוקשו לו דברי מרן שכייל שני תירוצי ר"ת והר"י בחדא מחתא, ולע"ד איני מוצא מקום פליאה בזה, דהרי הסובר שאין האשה זוכה בפירות כל שכן הוא שאינה זכאית למכור ולהפקיע זכות הבעל, ולפי זה מרן המחבר פסק כר"י, ובאמת כבר כתבתי דר"ת ור"י לא נחלקו לענין דינא ולדעת שניהם אין האשה זכאית למכור או ליתן במתנה לא הגוף ולא הפירות של מתנת בעלה, והיינו משום דכל עיקר קנין האשה בגוף ופירות של מתנת בעלה הוא: משום דכל הנותן בעין יפה הוא נותן. וכיון שכן אמדינן דעתיה דנותן שלא נתן בעין יפה אלא לעשות מתנתו כנכסי מלוג שלא תמכור ותתן לאחרים לא הגוף ולא פירותיו. והכי מסתברא דטעמא של רבנו יהונתן קשה להולמו דבמתנה לא אזלינן בתר דעתו של מקבל המתנה אלא בדעתו של הנותן, ומטעם זה פסק רמ"א דבמתנה דברים שבלב הוין דברים משום דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקנה משא"כ במתנה דהוא בחנם אומדן דעתא כל דהוא מבטל המתנה (חושן משפט סימן ר"ז סעיף ד' וסמ"ע סק"י) ואף להחולקים בזה וסוברים דגם מתנה אינה מתבטלת על ידי אומדן דברים היינו דוקא כשהמתנה עצמה היא מוחלטת מה שאין כן במתנת הבעל שיש ידים מוכיחות לומר שלא סלק הבעל זכותו ממנה ואין אנו חוששים לדעת המקבל, הואיל ואין המקבל יכול לזכות אלא במה שנותנים לו. בזה מתיישב שפיר דין מוכרת כתובתה בטובת הנאה שאין הבעל אוכל פירות אותם הדמים משום דבמתנת הבעל כיון שהולכין אחר אומדן דעתו אמרינן שלא נתן לה המתנה אלא אדעתא שגוף הקרקע ופירותיו ישארו לזכותו, משא"כ מוכרת כתובתה בטובת הנאה הדמים שלה בהחלט, ואינם בגדר נכסי מלוג ואוכלת פירותיה.
ב. גביית בעל חוב ממתנת הבעל לאשתו
ועדין יש מקום עיון בדין זה שלכאורה נראה שהוא נסתר מפסק מרן ז"ל: אם נתן לה הבעל מתנה אפילו בעל חוב שהלוה לה אחר שנשאת גובה ממנו (אבן העזר סימן קי"ח סעיף י') ואם איתא שהבעל אוכל פרי פירות במתנה שנתן לה משום דאמדינן דעתיה שלא נתן לה אלא על מנת כך, למה יגבה בעל חוב ממנה והלא לא זכתה האשה במתנה זו לא בגופה ולא בפירותיה? וכן הקשה הב"ש (סימן פ"ה סק"י וסימן קי"ח ס"ק י"ב).
והח"מ כתב בפשיטות דכיון דאין הבעל אוכל פירות וא"כ בודאי הבעל חוב גובה ממנו (סימן קי"ח ס"ק י"ד). ולפי מה שכתבנו אין זה ודאי אלא אדרבה הואיל והבעל אוכל פרי פירות הדין נותן שלא יגבה בעל חוב ממנו. הפרישה עמד בזה מצד אחר וכתב: ואע"ג דנתבאר לעיל (סימן פ"ח) דאינה יכולה למכור כיון שאם תמות ירשנה, מכל מקום לבעל חוב הוא משועבד לגבות ממנו (פרישה אבן העזר סימן קי"ח ס"ק ס"ו). ולע"ד תיובתא קא חזינא ולא פירוקא, דאיך יהיה משועבד לבעל חוב דבר שאינו שלה. וכדי להבין הלכה זו צריכים אנו לעיין במקורה, והנה מרא דשמעתא הוא הטור ז"ל שכתב: ואם נתן לה הבעל מתנה אפילו בעל חוב שהלוה אחר שנשאת גובה ממנו. וא"א הרא"ש ז"ל כתב: ששאלת ראובן הלוה מעות ללאה ושואל מבית דין שיגבה משטר מתנה שכתב לה בעלה וכו'. תשובה אם היה שטר זה נכתב כהלכתו זכתה לאה בכל הקרקעות שנתן לה בעלה והן שלה, ואעפ"י שמנחת לבעל לאכול פירות זה תלוי בדעתה כל זמן שהיא רוצה וכשתרצה תוציא מיד בעלה קרקע ופירות.
ומרן הב"י כתב: ויש לתמוה על מה שכתב רבנו: וא"א הרא"ש שכתב שנראה כאלו הוא חולק. וכך היה לו לכתוב: כתב הרא"ש שאלת וכו' (טור אבן העזר סימן קי"ח).
ואני מוסיף לתמוה שהלכה זו שחדשה הטור נראית כהלכתא בלא טעמא ולא הודיענו מקורה, ולכן נראה שמקורה היא באמת תשובת הרא"ש (כלל ל"ט סימן ו') ותוכן השאלה היא: ראובן נתן לאשתו מתנת קרקע וכספים בפני עדים, ואמרו לו העדים הוי יודע שכל הנותן מתנה לאשתו כאלו נותנה לעובר דרך דמי, שכל זמן שתרצה תגבה אותה ממך ותעשה חפצה ורצונה ואין לך רשות למחות בידה ולא לאכול מפירותיה, כדאמרי רבנן: במתנה קנתה האשה ואין הבעל אוכל פירות. והלוה טוען שיגבו לו משטר מתנה שכתב לה בעלה מדרבי נתן, שמוציאין מזה ונותנין לזה, ועל זה השיב הרא"ש: שאם היה השטר כדינו וכמו שרגילין לכתוב: הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו בידו לזכות ולראיה מחמת שרציתי ברצון נפשי ונתתי לו כך וכך ממון, כבר זכתה לאה בכל הקרקעות והן שלה, וכשתרצה תוציא הקרקע מיד בעלה ואף פירות לא יאכל, הלכך גובה בעל חוב ממנה מדרבי נתן דמוציאין מזה ונותנים לזה. והדברים מגיעים למה שכתב הרשב"א ז"ל: שאם פירש לה שתוכל למכור וליתן מכירתה ונתינתה קיימת (ב"י אבן העזר סימן כ"ה). וכן כתב הריטב"א אם התנה בפירוש שתוכל למכור ולתת התנאי קיים ויכולה למכור ולתת בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע (נמוקי יוסף ב"ב פ"ג ד' נ"א).
הא למדת דמה שכתב הרא"ש שזכתה לאה בכל הקרקעות שנתן לה בעלה והן שלה, הוא דוקא בנדונו, כיון שאמר לעדים: קנו מידי וכתבו בכל לשון של זכות, והעדים אמרו לו הוי יודע שכל הנותן מתנה לאשתו כנותן לעובר דרך דמי. הרי אין לך פירוש יותר גדול מזה שהוא נותן לה מתנה גמורה וחלוטה ומסלק עצמו מכל זכות שהיא בגוף הקרקע ופירותיו, הלכך אעפ"י שעדין לא קבלה האשה המתנה והבעל עודנו אוכל פירותיה גובה ממנה הבעל חוב מדרבי נתן. ובזה הוא דכתב הטור אם נתן הבעל מתנה אפילו בעל חוב שהלוה לה אחר שנשאת גובה ממנו, והרא"ש ז"ל כתב וכו' כלומר וכן כתב הרא"ש ז"ל וכן מתפרשים דברי מרן בהלכה זו שהם נובעים מתשובת הרא"ש הנ"ל.
אבל נותן מתנה סתם לאשתו אמדינן דעתיה שלא נתן לה אלא על מנת שתשאר המתנה בידו, גופה ופירותיה וילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות, ובכגון זה אין בעל חוב גובה ממנה.
ועתה אחרי שבררנו עיקר הלכה זו נהדר אנפין לשאלה דנידון דידן. והנה שאלה זו היא סתומה ולא פורש בה איכות המתנה אם פרש בה שתהיה גמורה וחלוטה שתוכל למכר במתנה הגוף ופירותיו או שנתן לה סתם.
לכן אני אומר שאם נתן לה במתנה זו בשטר קנין ממשלתי אעפ"י שלא פרש סתמו כפרושו שהרי כל אדם יודע שמי שמחזיק בידו שטר מקנה ממשלתי, הרי הוא בעליו הגמור של אותו קרקע בגוף ופירותיו ופרי פירותיו וכיון שהקרקע ופירותיו הם קנינה המחלט של האשה אינו יכול לפרוע מפירותיו דמי מזונותיה.
אולם אם גם נתן לה שטר מתנה סתם ולא פרש סילוק זכותו מגוף הקרקע ופרי פירותיו, הואיל והנותן קרקע לאשתו לכל הדעות אין לו פירות ממש, אלא הפירות עצמם חוזרים ונעשים קרן לזכות האשה מקבלת המתנה, ואינו יכול לפרוע מפירות מתנה זו דמי מזונותיה שהן אכילה של כלוי הפירות, אבל יכול לעכב פרעונם עד שתשליש כל דמי שכירות בית זה ביד נאמן על מנת לקנות בהם קרקע שבעלה יאכל מפירותיו. והנלע"ד כתבתי.