|
כט תמוז תש״י
ברכות שמים מעל לראש יתד ה׳
ועמו הרב הגאון המפורסם
כמוהר״ר ישראל פור״ת יצ״ו
רב אב״ד בק״ק קליבלאנד, ארה״ב
שלום וברכה ברוב חבה,
מכתבו מיום י״ד דנא קראתי ברוב ענג וחדוה, והנני מודה מקרב לב למעכ״ת על דבריו המעוררים לרגל הוצאה לאור של סה״ק משפ״ע מהדו״ת לחלק יו״ד כרך א׳, ועל ברכותיו הלבביות ליובלי השבעים.
והנני משיב ברכה ורוב תודה למעכ״ת: יהא רעוא דליפוש חיי, חיי אריכי, ברבות הטובה, ויוסיף לשקוד באהלה של תורה, ויפוצו מעינותיו חוצה, והיו למאורות בישראל.התבשרתי בשמחה על הוצאה לאור של ספרו החשוב ״מבוא התלמוד״ למסכת סנהדרין, והנני מצפה ליהנות מאורו.
בשולי מכתבו העירני ע"ד הבאת בשר קפוא לא כשר מארה"ב, על מדוכה זאת הננו מטפלים בכל מאמצינו למנוע דבר זה, והננו מקוים בע"ה לפהצליח לגדור פרצה זאת.במכתבו זה בקשני מעכ"ת לחוות דעתי על שאלה מטרדת ומצערת, בענין מילה שלא בזמנה.שאלההרבה בתי חולים אינם מחזיקים את היולדות ליותר מחמישה או ששה ימים, וכתוצאה לא ישירה יש שמלים בביה"ח לפני שמונה ימים. כמובן שאנחנו עומדים על המשמר להזהיר את הקהל על חומר האיסור, ובעיוני בזה נתפלאתי מלשון המנחת חינוך במצוה ב' שמאריך בכל כך פשטות וכותב: "למחות מנלן, ולא מצינו איסור כלל לחתוך ערלה תוך זמנה, רק משום חיבוב מצוה וכו' אבל אם רוצה לחתוך העורלה, איני יודע שום איסור וכו', מנלן דיהיה שום איסור למול תוך שמונה" וכו', וחוזר וכופל הדברים הללו. במטותא מיד"ע שליט"א לעיין בדבר, ואם יש לו הפנאי להודיעני דעתו הרמתה.והנני נעתר לבקשתו החביבה עלי ואומר:תשובהלדעת המנחת חינוך עצמו, אעפ"י שאם מל בתוך זמנו לא נקרא מבטל מצות עשה, מכל מקום הוא מודה שלא קיים בזה מצות עשה "דביום השמיני ימול בשר ערלתו" [ויקרא יב, ג]. דבר זה עצמו שאדם מונע עצמו מאפשרות של קיום מצוה זאת, הוא חטא ועון, שלא הרי מצוה זאת ככל מצוות שבתורה, שאם לא קיים מצות עשה מסיבה מוכרחת, כגון שאין לו ציצית, או תפילין וכדומה, אין בידו כל חטא, אבל מצות מילה שהיא מצוה שנכרתו עליה י״ג בריתות (נדרים לא.ב), בקיום מצות מילה מקיים כל איש מישראל הכנסת בנו בבריתו של אברהם אבינו, וכמו שכן תקנו ח״ל מטבע ברכת המילה: להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, והכנסה בברית אינה אלא מילה שנעשית בזמנה, אבל מילה שלא בזמנה, אינה מקיימת מצוה זאת, אלא פוטרת מכרת ד״ערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה״ וגו׳ [בראשית יז,יד]. ואל תשיבני ממ״ש בבד״ה משם הרשב״ץ כשהאנוסים מוהלים עצמן, מברך אקב״ו להכניסו (באה״ט יו״ד סי׳ רסה סק״א), וכן כתב הרשב״ש דאם לא מלו אביו, כשהוא מל את עצמו מברך להכנס וכו׳ (פתחי תשובה שם סק׳׳ב), הא למדת דגם במילה שלא בזמנה, מקיים מצות הכנסה בברית, זו אינה תשובה, דאנוסים, או מי שלא מלו אביו, בשעה שהם מלים עצמם זהו זמנם, אבל כל ילד שהיה אפשר למולו ביום השמיני, שהוא בזמנו, אם מלו אותו לפני זמנו, או אחריו, כיון שאינם מקיימים מצות מילה שנאמרה לזרעו של אברהם, שנאמר בה: ״ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר״ [בראשית יז,יב], שמשום כך נקראו בני ישראל ״בני ברית״(ב״ק טו,א), וכיון שכן, בהעדר קיום מצות מילה בזמנה, הרי הוא מפר בידים בקום עשה מצות הכנסה בברית, ועל כגון זה ודאי שכופין אותו, כמו שכופין על כל בטול מצות עשה.
את זאת אני אומר למטוניה של המנחת־חנוך, וכשאני לעצמי נראה לי דכל שמל את בנו לפני זמנו,הרי הוא מבטל מצות עשה, הואיל שעל ידי כך הוא מבטל ממנו מצוה זאת לעולם, שהרי אי אפשר לקיימה שוב, בכל זה הרי זה דומה למ״ש בגמרא: טצדקי למיפטר נפשך מציצית. פירש״י: תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית (מנחות מא,א). ואם אמנם לא מענישים עליו מן השמים אלא בעידן ריתחא, אבל מכל מקום אסור הוא לעשות כן, וזהו במצות ציצית שלא חייבה תורה לקנות טלית המחייב אם אין לו, אבל עשה גמור אפילו בי״ד כופין אותו, וכמ״ש התוס׳ (שם ד״ה ענשיתו). דון מינה במצות מילה שהמצוה עומדת בפנינו, ואם נקדים אותה, הרי אנו מבטלים בידים את קיומה, הרי כאלו מבטלים מצות עשה, ומצוה זאת מה תהא עליה.והנה המנחת חינוךהסתמך בדינו על מצות טלית, דאם אין לו טלית של ד' כנפות פטור, וכן במצות עשה דתשביתו, שאם אין לו חמץ ביום י"ד פטור ממצוה זאת, ה"ה למצות מילה, מי שאין לו עורלה פטור (מנחת חינוך מצוה ב').ולע"ד אין זאת ראיה מכרעת. חדא דכבר כתבתי דגם מצות ציצית אע"ג שאם אין לו פטור, מכל מקום כל אדם מישראל חייב לקים מצוה זאת כשיש לו טלית של ד' כנפות, ולא לעשות תחבולות להיפטר ממנו, וכ"ש הוא במילה. ןעןד דגם למטוניה דהמנחת חינוך, אין הנידון דומה לראיה, דטלית של ד' כנפות אינו דבר שאינו מצוי , ולאצותה עליו התורה לקנות טלית, אלא אפ יהיה לו טלית של ד' כנפות ורוצה ללובשו חייב להטיל בו ציצית, וכל זמן שאינו רוצה ללובשו לא חלה עליו מצות ציצית, ולא שהוא פטור ממנה, אלא שאנו מצווה עליה, ודומיא דהכי בעשה דתשביתו, לא חייבה התורה להיות לו חמץ כדי לקיים מצות עשה דתשביתו, ואין זה מחוייב שימצא לו חמץ ביום י"ד, הלכך מי שאינן לו חמץ ביום י"ד אין עליו מצות עשה דתשביתו, ואין זה מחוייב שימצא לו חמץ ביום י"ד, הלכך מי שאין לו חמץ ביום י"ד אין עליו מצות עשה דתשביתו, אבל מילה שהיא דבר המצוי וצותה התורה עליו למול ביום השמיני כדי לקיים מצות הכנסה בבריתו של א"א, ואם הקדים ומל אותו לפני הזמן, הרי זה ביטל בידים מצות עשה זאת ולא קיים מצות הברית, והרי זה דומה לכל מצות עשה שכופים אותו לקיימה, וכך הוא אומר: "עשה סוכה, ואינו עושה, לולב, ואינו עושה – מכין אותו עד שתצא נפשו " |(סוכה פו,א).
דוק ותשכח דלא אמר: שב בסוכה ואינו יושב, טול לולב ואינו נוטל, אלא עשה סוכה, לולב, ואינו עושה לאשמעינן דאפילו בכי האי גוונא שאינו עושה סוכה לפני החג, ואינו מכין לו ד' מינים של לולב, ונמצא אם כן שבבוא הזמן פטור, שהרי אין לו סוכה ולולב, בכל זה מכים אותו קודם שיבא זמן העשה, כדי שיקיים המצוה, ואם נאמר במי שמבטל אפשרות קיום המצוה קודם חלותה בשב ואל תעשה, כל שכן יהא שמונעים את מי שבא לבטל אפשרות קיום המצוה בידים, כגון מאבד הטלית או התפילין בלילה, שאינו חייב בהם, כדי שלא ימצאו לו בשעת חיובם. דון מינה במי שמל קודם זמנו, כיון שעל ידי כך לא יוכל לקיים מצוה זאת, שהוא ״מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות״ [קהלת א.טו] מונעים אותו בכל מה שביכולת בית דין, כדי שיוכל לקיים מצוה עשה בזמנה.
המנחת חנוך הסתייע עוד מדברי הרמב״ן (במצות עשה י״ב), נצטוינו בכבש הנשחט ביום י״ד בערב שהוא יאכל בלילה ולא ביום משעת שחיטתו, והאוכל ממנו כזית ביום מלבד שלא יצא ידי חובתו, יש לו עבירה וחטא במצות עשה וכו׳, כלומר בלאו הבא מכלל עשה וכו׳, ולמה לא חשב הרמב״ן גם כן מילה קודם שמונה או בלילה וכו׳, אלא ודאי וכו׳, אלא נראה ברור כמו שכתבתי (מנחת חנוך שם).ראיה זאת היא בורכא [=דברי בורות] לע״ד, דאכילת הפסח בי״ד ראוי למנותה בכלל מצוה בפ״ע הואיל ואין באכילה זאת בטול מצות עשה, שהרי אפשר לו לקיים המצוה ולאכל כזית בלילה, אבל במל בתוך זמנו ביום או בלילה, כיון שאי אפשר שוב לקיים מצוה זאת, כופין אותו שלא לבטלה, והרי זה דומה לכל שאר מצות עשה, כגון סוכה שאיני עושה, לולב שאיני עושה. וה״ה בפסח אם אכל ביום כל מכסת הפסח שלו, באופן שלא נשאר לו מה לאכל בלילה, שהרי אין הפסח נאכל אלא למנויו, הרי זה מבטל מצות עשה דאכילת הפסח, וחייב כרת, ועובר גם בלאו הבא מכלל עשה ד״ואכלו את הבשר בלילה הזה״ [שמות יב,יח] – ולא ביום, ובמילה שלא בזמנה, אע״ג שאינו עובר בלאו הבא מכלל עשה, עובר בעשה דביום השמיני, הואיל ועוקר אפשרות של קיום מצות עשה. דמ״בן שמונת ימים״, ו״ביום השמיני ימול״, ללמדך שמיני ולא שביעי (שבת קלב,א).ועתה נשוב אל מקור דין זה במתניתין כי ממנה ישקו כל העדרים.
תנן התם: ״מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול אחר השבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת, חייב. אחד למול בע״ש, ואחר למול בשבת, ושכח ומל את של ע״ש בשבת, רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר״, ובגמרא מקשה: ״השתא רבי יהושע סיפא דלא קא עביר מצוה פוטר, רישא דקא עביד מצוה מחייב? אמרי דבי רבי ינאי: רישא, כגון שקדם ומל של שבת בע״ש, דלא ניתנה שבת לידחות, סיפא, ניתנה שבת לידחות״ (שבת קלז.א).מסוגיא זו למדנו דיש חלוק בין שני סוגים של מילה שלא בזמנה. א. אחד של קודם זמנה, כגון שקדם ומל של אחר השבת בשבת, או של שבת בערב שבת, ובזה מחייב לדברי הכל, משום דלא ניתנה שבת לדחות, כלומר שלא היתה מצות מילה מוטלת עליו. ב. מילה שאחר זמנה, כגון שמל את של ערב שבת בשבת, דהיינו אחר זמנו, ובזה ניתנה שבת לדחות, משום דמצוה קא עביד, שמילה אחר זמנה מצוה היא, דמיום השמיני והלאה חלה עליו מצוה זאת דכריתת הברית, וכיון שכן, שורת הדין נותנת לומר דמילה קודם זמנה, לא רק שאינו מקיים המצוה, אלא עוקר את המצוה מעיקרה, ואיסורא הוא דעביד לבטל מצות עשה שעליו. וכן מוכח מדברי רבנו שמשון, דפשיטא ליה דקטן שנימול לפני זמנו אינו צריך הטפת דם ברית, מדאמרינן דהיכא דקדם ומל של שבת בערב שבת שלא ניתנה לדחות (הרא״ש שבת פרק י״ט ס״ה), וכוונתו ברורה דכיון שאינו עושה מצוה במילה שלפני זמנה, לא ניתנה שבת לדחות, הלכך אינו חייב להטיף דם ברית, דכיון שעקר המצוה בידים, בטל מעליו מצוה זאת בבחינת ״חסרון לא יוכל להמנות״, וממילא יוצא גם כן שיש מעשה אסור במילה זאת, לפי שמבטל על ידה מצוה זאת שמוטלת עליו.וכן מוכח מדברי הרשב״א בתשובות דכתב: ״קטן שהצריכוהו רופאים בקיאים למולו תוך ח׳ מפני הסכנה, ויש שם מוהל ישראל וכן גוי, מי ימול אותו, ואם מל אותו גוי מהו מילתו. תשובה. כל מחמת הסכנה מותר, שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, מיהו, כל שמלו אותו קודם שמונה, אין זו מילה אלא חתיכת בשר בעלמא, ואין הפרש בזה בין גוי לישראל״ (בית יוסף יו״ד סי׳ רס"ד).
מכאן מוכח להדיא דסובר הרשב״א דמילה קודם זמנה אסורה, ולא הותרה אלא משום פקוח נפש. ולפי״ז מ״ש הרא״ש דקטן שנימול לפני זמנו אינו צריך לחזר ולהטיף, היינו בעבר ומלו מחמת אונס או טעות, כגון שהיו לו שתי תינוקות ומל את של שבת בע״ש, אבל בלא זה אסור למול לפני זמנו, וגם המוהל שהוא ישראל מוזהר בכך, ואין צריך לומר שאסור לו לאב לבטל מעליו מצוה זאת, על ידי עצמו ולא אפילו על ידי גוי.לפי״ז צריך לומר דמ״ש הרמ״א ז״ל [רסב,ב]: מלו בתוך שמונה יצא, היינו במקרה טעות, כנזכר במתניתין, או במקרה סכנה, כתשובת הרשב״א(שהזכירה רמ״א סי׳ רס״ד סעיף א׳). ולכאורה דבריו הם סתראי בתוך כדי דבור, דמאי שנא מילה בלילה (שצריך לחזור ולהטיף דם ברית), ממילה שלפני זמנה, ועוד אם חייב להטיף דם ברית יחזור ויטיף אפילו בשבת (ט״ז סק״ב).והנה בד״מ כתב דאפשר דעדיף תוך ח׳ מנימול בלילה, אבל הש״ך הקשה ע״ז מסוגיא דמנחות (עב,א) ואי ס״ד נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שבת לקצור מע״ש (ש״ך שם סק״ב) ולכאורה זו היא קושיא אלימתא, והנה בקרבן נתנאל דחה תיובתא זאת, וכתב: ובמחילת כבודו נעלם ממנו דברי התוס׳ דכתבו אע״ג דלכתחלה מצותה בלילה, כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד (מנחות שם תד״ה אמאי). וע״ז הוסיף הקרבן-נתנאל וכתב: ״כל זה ניחא לענין קרבנות (דכתיב בהו במועדו) דדמי להדדי… אבל מצות מילה דדחי שבת, צוה לנו ה׳ ביום אפילו בשבת״. ולע״ד דבריו מחוורין לעשות את הש״ך כאלו נעלמו ממנו דברי התוס׳, אבל באמת פירוש דברי התוס׳ הוא דכל מצוה שהיא דוחה שבת, צריכה להיות דוקא כשאי אפשר לקיימה בזמן אחר, כמו בתמיד דכתיב בה ״במועדו״, ולכן כתבו ״מסתברא דדומיא דתמיד בעינן״, והכי מסתברא ואין לחלק בין קרבנות למילה, דלמה תדחה שבת החמורה מפני מצוה רלכתחלה רוקא. ולע״ד נראה לומר דאדרבא לענין מצות מילה אין אנו צריכים ללמוד מתמיד, אלא מגופיה דקרא מוכח דקודם זמנה אינה מצוה כלל אפילו בדיעבד, וכמ״ש בגמרא: רב אחא בר יעקב אמר: האי שמיני מיכעי ליה למעוטי שביעי, שביעי מבן שמנה ימים נפקא (שבת קלב,א).
| הרי לך מפורש דשמיני שנאמר במצות מילה הוא לעכובא ולא בשביעי, ואין לומר מעתה שזהו דוקא לכתחלה, אלא אפילו בדיעבד, ולא קיים מצות מילה לפני זמנה. והנה הקרבן נתנאל תירץ דברי רמ״א וכתב דמילה בלילה גריעה, שאסורה אפילו בזמנו, משא״כ מילה שלא בזמנה ביום, הותרה אחרי זמנו. ולא נהירא לע״ד, דבאמת שניהם שוים, דלילה בזמנו, ויום שלפני זמנו, שניהם נקראים מילה לפני זמנה, ולכשתמצי לומר מילת לילה עדיפא, שהרי היא מילת בן שמנה ימים, שהיום הולך אחר הלילה, משא״כ לפני זמנה שאין זה שמיני, ולא מבן שמונה ימים.לכן נראה לע״ד דמ״ש רמ״א: מלו תוך שמונת, היינו במקרה של טעות, מתוך שהיו לפניו שני ילדים למול וטעה והקדים ומל של שבת בערב שבת, או כדינו של הרשב״א במקום הכרח של פקוח נפש, במקרים כאלה הוי לפני הזמן כבזמנו, הלכך הויא מצוה מעליתא, ואין צריך להטיף דם ברית אפילו אם המילה נעשית על ידי גוי, דפקוח נפש עצמה היא מצוה, אבל מילה בלילה אינה מצוה כלל, וצריך להטיף דם ברית ביום. ובזה מקיים מצות יום השמיני, הואיל ומילה והטפה נעשו ביום השמיני. |
דבר זה למדתי מדקדוק דברי רמ״א דכתב: ״עבר ומל בלילה וכו׳ מלו ביום״. דוק ותשכח דבמילה בלילה כתב: עבר ומל בלילה, ובלפני זמנה כתב: מלו בתוך השמיני, ללמדך שדין מילה בלילה הוא כשעבר ומל מדעתו, בלי טעות ובלא אונס, ומלו תוך ח׳, היינו בטעות או באונס, וכדינם של הרא״ש והרשב״א.
| מכל האמור ומדובר תורה יוצאה מחוורת כשמלה, לאסור על איש ואשה מישראל להקדים מילת בניהם לפני יום השמיני ללידתם, ואסור לכל איש מישראל לבצע מעשה המילה שלפני זמנה, שאם כן הרי הוא עוקר מצות עשה מן התורה בידים, אלא מצוה וחובה על כל איש ואשה מישראל למול את בניהם ביום השמיני ללידתם, בשמחת לב ונפש, כראוי ומחוייב למצוה זאת שקבלו אותה ישראל בשמחה, ומקיימים אותה בשמחה, ויזכו לברכת ה׳, כמו שנאמר: ״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״ [אסתר ח,טז], ודרשת רז״ל אורה – זו תורה, וששון – זו מילה [מגילה טז,ב].והנלע״ד כתבתי
בברכה ורגשי כבוד והוקרה
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
נ.ב. על אף היותי עמוס עבודה מרובה בימים אלה, התפניתי באופן מיוחד לכתוב תשובה זאת, שהיא כללית, ומעשים בכל יום. רצוי מאד לפרסמה בקרב אחינו בארה״ב בכל דרכי הפרסום האפשריים. |
|
|
|
|
|
|
|
|
