סימן לג

(לאו"ח סי' רס"ד וסי' רח"ץ ומשפטי עזיאל ח"א סי' ז' ד' רכ"ה)

הדלקת נר שבת ונר הבדלה בחשמל ; הכנת תנור חשמלי מע"ש ע"מ שידלק בשבת

 

(ט"ו לחדש כסליו שנת ת"ש).

שלום וברכה מאת אלקי המערכה לכבוד הרב הגאון המפורסם כמוהר"ר אהרן בהרמ"א מיליבסקי יצ"ו. רב ראשי בק"ק מונטיוידיאו.

 

הנני להשיב על הערתו הנכבדה: דאור החשמל אינו מצוי גם בתחנה כי כל רגע ורגע נולד אש חדש ע"י הקשת המתכת. והואיל שהדלקת נר של שבת היא קודם הלילה והאכילה וא"כ באור החשמל  הלא בעת ההדלקה אין עוד במציאות מה שידליק עד הלילה או האכילה ואיך יברך על זה, עכת"ד.

 

לזאת אשיב ואומר: חדושו דמר הוא גלוי וידוע לכל שאור החשמל מתחדש בכל רגע כמימריה, אבל עצם התנועה שגורמת ההקשה ומולידה אש חשמלי הלא נמצאת בתנועתה ואינה פוסקת. ולפיכך  בשעה שמדליק פתילת החשמל ע"י הקשת הכפתור הרי הוא מוליד אור שימשך בודאי כל זמן האכילה ואינו נפסק אלא במקרה יוצא מן הכלל או בהפסקת הזרם בידים, ולכן שפיר מברך על  הדלקתו הואיל והוא מבטיח בודאות גמורה שימשך בשעת האכילה. דאפילו לדעת ר"ת דסבר שנר שבת צריך להדליקו מערב שבת סגי בהבטחת המשכת הדלקתו בשעת האכילה בין אם תהיה  מסבת השמן המצוי בעששית או כל סבה אחרת. ולא ידעתי מאין למד מעכ"ת שצריך שהגורם להמשכת האש עד שעת האכילה יהיה מצוי, וכל שכן לדעת הרמב"ם שסובר שאין נר שבת צריך הדלקה  מיוחדת אלא די כשיהיה נר דלוק. הרי באור החשמל יש כאן נר דלוק, ודאי דבר זה הוא פשוט וברור לדעתי, ובכל זאת כדי למצוא סמך לדברי אביא ראיה לזה מדתנן: לא יקוב אדם שפופרת של  ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת ורבי יהודה מתיר (שבת כט), והנה שפופרת של ביצה שהיא נתונה על פי הנר כל טפה וטפה שהיא נוטפת גורמת להמשכת האור ואם  תנטל השפופרת על ידי איזו סבה שהיא יפסק האור, וא"כ בשעת ההדלקה אין בנר מציאות האור, ובכל זאת הואיל והנטיפה מביצה שעליה מוכרחת וודאית מברכין עליו, ולא אמרו רבנן אלא משום  שמא יסתפק ממנה והרי הוא מכבה, דון מינה באור החשמל הואיל והתנועה התדירה היא מצויה ונותנת אור בכל תנועה הקשה, מברכין על הדלקתה.

 

אולם בכל זאת כתבתי שלא להדליק נר זה לשבת משום דעלול להפסק באמצע הסעודה או קודם לה ע"י הפסקת הזרם (משפטי עזיאל ח' או"ח סי' ז'), ולא דמי לשפופרת של ביצה דהתם צריך מעשה  בידים להסיר הביצה מעל הנר, ובאור החשמל עלול להפסק האור אם מסבת הפסקת הזרם שבתחנה, או הפסקת החבור, הילכך אין מדליקין בו, וממילא אין מברכין עליו, אולם אמרתי זאת בדרך  אפשר לפי שמקרה הפסקת הזרם הוא בלתי רגיל.

 

ב) עמ"ש דמותר לברך במוצאי יוה"כ על נר החשמל כיון שאור זה נמצא תמיד בתוך הזרם אלא שאסור היה להאחיזו התחילה, הילכך הרי זה בגדר נר ששבת (משפטי עזיאל שם ד' כ"ז). כתב מעכ"ת,  דבאמת האש שבתחנה הוא ממש אש היוצא מן העצים האבנים, והאור שבבית הוא בגדר נר שהודלק משלהבת הבאה מעצים ואבנים, עיין מג"א סי' תרכ"ד סעי"ק ג'.

 

לע"ד אין דבריו נהירין לי דבאמת בתחנה עצמה לא נמצאות נצוצות האורה אלא תיכף נשלחים זרם האור דרך החוטים, וא"כ הוא שלהבת שנדלקה מן העצים והאבנים, ובזה פסק מרן ז"ל: דיש  אומרים שמברכים עליו מעמוד ראשון ואילך, ואע"ג דמג"א השיג עליו, אינו אלא מפני שהוא סותר את עצמו ממ"ש בסעיף ח': ישראל שהדליק מנכרי, ועיקר תמיהתו היא על מה שלא פירש להתיר  נר שהודלק מנר של נכרי מעמוד ראשון והלאה. ואפשר לומר שמרן ז"ל סמך על מ"ש בסעיף ד', דחד דינא וחד טעמא הוא, ועל כל פנים באור היוצא מעצים ואבנים מעמוד ראשון והלאה אעפ"י  שמרן כתבה בשם ויש אומרים, היא הלכה פסוקה ומוסברת, וכבר ידוע שדרך מרן להזכיר בשם יש אומרים הלכה פסוקה שאין עליה חולק (עיין יד מלאכי כללי השו"ע סי' י"ב והשד"ח כללי  הפוסקים סי' י"ג סעיף כ"ב), ולדעתי ברור הדבר שכל אור החשמל הוא כעמוד ראשון ואילך, ולכן יש לו דין אור ששבת ביום הכפורים.

 

ג) השיג על מ"ש לאסור הכנת תנור החשמל מע"ש ע"מ שידלק בשבת לשפות הקדרה קודם הדלקתו לחמם התבשילין בשבת, מדין אחד שפת את הקדרה ואחד הצית את האור חייב (משפטי עזיאל ח"א  ד' רכ"ה) וע"ז כתב מעכ"ת: דהואיל והזרם שיש במציאות מן המוכן בתחנה אין בו כדי לבשל ומה שיבוא אח"כ לאו משום מעשיו הוא לכן בתנור חשמלי שגם המצית אינו חייב משום מבשל, א"כ הנותן  את הקדרה קודם הצתת האש אפשר שהוא מותר לגמרי.

 

לע"ד אין דבריו מחוורים כלל, אלא כיון שהתנועה המולידה את האש עוברת בלא הפסק ושולחת את הזרם בלי הספק, אין לך מציאות האש יותר גדולה מזאת וחייבים בה גם המצית וגם השופת את  הקדרה אפילו קודם ההצתה, משום מבשל, וכדאמרן. והנלענ"ד כתבתי.