סימן לג

(ליו"ד סימן קצ"ט).

טבילה ע"י חפיפת שערות ראשה בידיה וע"י נקור הצפרנים בלבד

 

ו' חשון תרצ"ו.

שפעת שלומים וברכה ממרומים לראש ידידי ועמיתי, הרב הגאון כמוהר"ר כתריאל פישל טכורש יצ"ו

 

שאל ממני להודיעו חוות דעתי בשאלה שבאה לפניו בדין אשה חשובה שלא הספיקה לחוף ולקצוץ צפורניה בערב שבת מבעוד יום ונפשה בשאלתה אם מותרת לטבול ע"י חפיפה שערות ראשה בידיה וע"י נקור הצפורנים קודם הטבילה. ומעכ"ת פלפל בחכמה בצדדי שאלה זו, והסכים להתירה בשעת הדחק, ומענותנותיה דמר בקשני לחוות דעתי הקטנה בשאלה זו.

וזאת תשובתי בעזרת צור חמדתי:

גרסינן בגמ': עשרה תקנות תיקן עזרא וכו' ושתהא אשה חופפת וטובלת, וכו', ואקשינן דאורייתא היא. דתניא ורחץ את בשרו במים שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו למים, את בשרו, את הטפל לבשרו ומאי ניהו שער, אמרי דאורייתא לעיוני דלמא מיקטר אי נמי מאוס מידי משום חציצה, ואתא איהו ותקן חפיפה ע"כ, ופרש"י: חפיפה במסרק להרחקא דמילתא. (ב"ק פב ב)

וחזיתיה לכת"ר שהתקשה בדברי רש"י אלה, דמנ"ל להחמיר ולהצריך חפיפה דוקא במסרק, והלא משמעות חפיפה היא חכוך וגרוד ואפילו בידים.

ונלע"ד דרש"י טעמו ונמוקו עמו, שהרי אמרו דמדאורייתא בעי לעיוני משום דילמא מיקטר, כלומר שיש קשרים בשערות גופה אי נמי מאוס מידי שנדבק בהם. ועיון זה אינו עיון בעין שהרי אין העינים יכולות לשלוט על שערות שבגולגלת הראש. אלא על כרחך לומר שעיון זה הוא על ידי פספוס וחכוך השערות כולן יחד וכל אחד בעצמו, ובא עזרא והוסיף שחפיפה זו תהיה על ידי סריקה.

ולפי"ז מתבאר שגם הרמב"ן [הל' נדה פ"ט הל' ב – ג] והרשב"א [ת"ה הארוך ב"ז ש"ז לא, לא ב] שכתבו: ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שער שבה במים חמין וסורקת או מפספסת אותן בידיה יפה (ב"י סי' קצט) [ד"ה וכדברי], לא באו להקל ולומר שדיה בפספוס השערות, אלא להחמיר באו לומר שתקנת עזרא להצריך חפיפה בכל מקום שער, אלא שחפיפה זו משתנה לפי מקום השער, שבכל מקום שבגופה שיש אפשרות לעיוני בעין די בפספוס יפה יפה, ובראש שאין העין שולטת צריכה לחפוף במסרק כדי שיתברר שהוסרו כל הקשרים והמידי דמאוס שנדבק בהם. וכ"כ בחכמת אדם כלל ק"כ סעיף א': ותסרוק שער ראשה במסרק היטב ושאר מקום השערות תפספס בידים, ובודאי שלמד זה מדברי הרמב"ן והרשב"א. אבל ר"ת (תוס' ד"ה ושתהא) סבר שהתוספת שבתקנת עזרא היתה רק לחפיפת הראש משום דמצוי בה קשרים ולכלוך (ב"ק שם) הלכך כתב חפיפה במסרק.

את זה אני אומר לקושטא דמילתא. אבל לענין השאלה בנדון דידן אין נפקותא לדינא, שהרי גם לדברי הרמב"ן והרשב"א בעינן שתפספס שערותיה יפה יפה, כדי שתתיר שערותיה אם יש בהם קשר.

ופספוס כזה שהוא דומה למסרק אסור בשבת, וראיה לדבר מדגרסינן בגמ': הלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה, קשיא הלכתא אהלכתא, לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. ופרש"י: הא דלא אפשר כגון מוצאי שבת לא תחוף אלא בלילה. וכן פירש בשאלתות הא דלא אפשר כגון שליל טבילתה יום טוב או שבתא תחוף ביום שלפני הטבילה (נדה סח תד"ה כך) ודין זה פסקו מרן ז"ל להלכה וז"ל: חל טבילתה במוצאי שבת שאי אפשר לחוף מבעוד יום, תחוף בליל טבילתה (יו"ד סי' קצ"ט סעיף ד'). והשתא אם איתא דהרמב"ן והרשב"א ס"ל דבפספוס קל סגי למה נתיר לה לחוף בליל טבילתה או מע"ש. תפספס ביום השבת סמוך לטבילתה כדינו. מכאן ראיה מכרעת דחפיפה דטבילה שצריכה להיות פספוס יפה יפה אפילו אם הוא נעשה בידיה אסור, כדין מסרק. ומ"ש מרן הב"י, והביאו הרמ"א להלכה, דמותר לחוף ולפספס ביד (או"ח סי' ש"ג סעי' כ"ז בהגה) היינו פספוס קל שנעשה על ידי שפשוף, והכי מסתבר שהרי מה שאסרו בשבת לסרוק השערות במסרק הוא משום דכיון שהוא רוצה להשוות שערו שיהיה חלק ויפה ואי אפשר להשוותו אלא א"כ ישיר קצת שערות הוי פסיק רישיה דניחה ליה (עיין ב"י או"ח שם) [ד"ה ומ"ש אבל יכולה לחלוק] והוא הדין והוא הטעם במפספסת בידיה להסיר הקשרים והלכלוך שבהם הוי פסיק רישיה דניחא ליה ואסור בשבת שו"ר במג"א (שם כ"ג ס"ק כ"ו) שכתב: ופשוט דאסור לחוף בדבר דודאי משיר השערות. וכדאמרינן פוקסת אסור ופרש"י מתקנת שערה במסרק או בידה, ודברי המג"א אלו צריכים עיון לדעתי שהרי פוקסת אסור משום בנין ולא משום השרת שער (עיין שבת צה א) ועל כל פנים מדברי המג"א למדנו דחפיפה אפילו בידיה בדבר שודאי משיר שער אסור בשבת, ולפי"ז אין תקנה לאשה כשרה זו לחוף ולטבול בליל שבת הואיל וגם חפיפה בידה כיון שהיא נעשית יפה יפה להסיר הקשרים והלכלוך אסור. ומה שצדד כת"ר להתיר ע"י שפשוף השערות בליל שבת סמוך לטבילתה. ולסמוך בזה על דעת הרשב"א והרמב"ן ודעמיהו וכדאמרינן כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק (ברכות ט א), לאו דסמכא היא, משום שגם הרמב"ן והרשב"א לא התירו בפספוס כזה וכדאמרן. איברא דהשבו"י [ח"ש סימן ע"ח] נשאל באשה שנסתפקה אם חפפה ראשה במסרק קודם טבילתה אבל היא זוכרת שבקשה מאשה אחרת להשאיל לה מסרקה, והורה להקל מטעם דכיון שידעה שחפפה שדרך נשים לפספס כשערותיהן בשעת החפיפה דמהני כמו סריקה לדעת הרמב"ן והרשב"א (שיורי טהרה סי' קצ"ט ו') אולם אין מזה ראיה להתיר אפילו בשפשוף קל, דלא אמר השבו"י אלא באשה שבקשה מסרק וגם זוכרת שחפפה ובזה הוא דאמרינן ודאי שחפפה יפה יפה במסרק שבקשה מחברתה שדרך נשים לפספס יפה בשעת חפיפה, ובאמת שגם השבו"י לא סמך על טעם זה לחודיה וכתב עוד טעמים להקל, וגם בחכמת אדם (כלל ק"ך סעיף ב') לא הכריע להלכה כוותיה דהשבו"י וסיים על זה וכתב וצ"ע.

ועל כל פנים כל הפוסקים הטור [בריש הסימן], והשו"ע [ס"ק א – ב] והים של שלמה [דף ע"א תקנה ט] והגר"א בהגהותיו (סי' קצ"ט סק"ב) כתבו דחפיפת שער הראש היא במסרק ואין לסמוך על דעת המקילין בפספוס לדידן שקבלנו הוראותיהם, ויפה כוון מעכ"ת להלכה במסקנתו שאין להקל לחוף על ידי פסופוס. וראיתי שוב למעכ"ת שצדד להתיר מטעם אחר דהואיל ותקנת עזרא היא מדרבנן במקום שאי אפשר יש להתיר בדיעבד, ולמד זאת ממ"ש הב"ח שבדיעבד אם לא חפפה לגמרי עלתה לה טבילה לדעת הרמב"ן.

והיות ובשאלה דנדון דידן אי אפשר לה לחוף במסרק משום אסור שבת ואי אפשר לה לדחות טבילתה מפני שבעלה לא יעמוד נגד יצרו ויזדקק לה גם בלא טבילה ובמקום דאי אפשר בזה דינו בדיעבד להתיר.

כשאני לעצמי דברים אלה מופרכים מעיקרא שגם אם נניח שבמידי דרבנן מתירים בדיעבד, אין אני סובר שנדון דידן נקרא דיעבד משום שהבעל הוא גברא דלא מעלי שאם לא ימצא בהיתר יבעול באסור נדה. ואם באנו לחוש לזה עקרת תקנת רבנן.

ולבד זה אין הדעת מקבלת לומר שתקנתא דרבנן ומכל שכן תקנת עזרא ובית דינו נתרת בדיעבד.

ולא זכיתי להבין דברי הב"ח [ד"ה ובלבד שתזהר אחר רחיצה] במה שכתב דהרמב"ן שדקדק לומר דין התורה שתהא הטובלת מעיינת סמוך לטבילה וכו', ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת, הוא להורות שאם לא חפפה כראוי או לא חפפה כלל אם עיינה כל גופה כדין תורה עלתה לה טבילה ואינה צריכה לחזור ולטבול. אלא טפי יש לומר דסובר הרמב"ן לחלק ביניהם לענין ספק כדקי"ל בכל התורה ספקא דאורייתא לחומרא וספקא דרבנן לקולא. ובאמת הב"ח גופיה כתב דמ"ש הרמב"ן שעיוני בגופה דין תורה וחפיפה הוא תקנה לא כוון בזה לומר לענין להחמיר בזה יותר מזה אלא דקושטא דמילתא קאמר שלא נטעה דבין עיוני ובין חפיפה אינם אלא חומרא דרבנן (ב"ח שם ד"ה ומ"ש אבל אם לא חפפה כלל), זאת ועוד אחרת אחרי שראינו שהרשב"א סובר דאם לא חפפה כלל אעפ"י שעיינה בעצמה לא עלתה לה טבילה, וכן פסק מרן ז"ל (שם סעיף ח'), ולפי זה אפילו אם אמר הרמב"ן מפורש להתיר בדיעבד אין אנו רשאים להורות כן וכל שכן שהרמב"ן לא אמר זה מפורש. תו חזיתיה למר רב חביבי שיצא לחדש שהיות ובזמן הזה נוהגות הרבה נשים לגזוז שערותיהן באופן שהשערות הנשארות הן קצרות מאד, ואשה זו שאנו דנים עליו, היו שערותיה קצרות מאוד, באופן כזה אפשר להתיר על ידי פספוס בלי סריקה כדין שערות בית השחי ובית הסתרים שסגי בפספוס.

חדוש זה לא שמיע לי כלומר לא סבירה לי דמי תלה דין סריקה בגודל השערות, ואם באנו לומר כך, לא ידעתי מה הוא שעור שערות גדולות או קטנות. וברור אצלי שגם אחרי התספורת של נשים כמו שנהוג כיום נקראים השערות הנשארות גדולות. אבל באמת אין זה נוגע כלל לענין סריקה, דמה שהצריכו סריקה בשערות הראש הוא מתרי טעמי. חדא משום דאי אפשר לבודקם במראית העין, וגם שמצוי בהם יותר קשרים ולכלוך, ולפי"ז לא שנא אם הם גדולות או אפילו קטנות. מכל הטעמים אלה איני מוצא לע"ד צד היתר להתיר בשאלה דנדון דידן, טבילה בלי חפיפה או פספוס יפה יפה כעין סריקה, וכיון ששני דברים אלה אסורים בשבת צריכה לדחות טבילתה עד ליל מוצש"ק. אולם מטעם אחר נראה לקים דברי מעכ"ת להתיר ע"י עיון ובדיקה בכל גופה שלא יהיה בהם דבר חוצץ. מדגרסינן בגמ': אמר רב הונא אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בשלישי בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי שבת, אשה חופפת באחד בשבת וטובלת ברביעי בשבת, שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי יום טוב שחל להיות אחר השבת, אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי שכן חופפת בע"ש וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת. ורב חסדא אמר כולהו אמרינן שכן לא אמרינן היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר (נדה סז) וכן פסק מרן ז"ל: חל ליל טבילתה במוצאי שבת והוא יום טוב שאי אפשר לחוף אז תחוף בערב שבת וכן אם חלו שני ימים טובים ביום חמישי וששי וחל ליל טבילתה בליל שבת תחוף ביום רביעי בשבת, ותקשור שערותיה כדי שלא יתבלבלו, ובשעת טבילה תעיין ותבדוק היטב כל גופה ושערות ראשה שלא יהא דבר חוצץ ותדיח בית הסתרים במים חמים שהוחמו אפילו ביום טוב (יו"ד סי' קצ"ט סעיף ו'). מכאן אתה למד שכל מקום שאי אפשר לעשות הטבילה סמוך לחפיפה מתירים לה לחוף יום או יומים קודם הטבילה. ומזה אנו באים לדון בשאלה בנדון דידן דהואיל ואי אפשר לה לחוף עתה ואם נאסור עליה הטבילה תבטל מצות הטבילה בזמנה (עיין יו"ד סי' קצ"ז סעיף ב') במקום דאי אפשר כזה מתירים להקדים החפיפה לטבילה. ולא תימא שלא נאמר דין זה אלא במקום דאי אפשר לה לחוף סמוך לטבילה מצד אסורא דרביע עליה, אבל אשה שלא חפפה עצמה מחמת שכחה, פשיעה, או אונס אחר כגון נדון דידן אין זה בגדר אי אפשר, הא ליתא שהרי פסק מרן (סעי' ח') ז"ל בימי חול אם חפפה ועיינה עצמה היום וטבלה בליל יום אחר עלתה לה טבילתה בדיעבד אעפ"י שלא היה חפיפה ובדיקה סמוך לטבילה, הא למדת שבדיעבד מהניא לה טבילה אעפ"י שלא היתה סמוכה לחפיפתה, ובזה אתאן למ"ש מעכ"ת וכל מקום שאי אפשר הרי הוא בדיעבד.

והואיל ונשי דידן רגילות לחוף שערותיהן כמעט בכל יום וביותר לסרוק את שערותיהן היטב במסרק בצאתן לשוק שיהיו חלקים ומסודרים היטב ושלא ימצא בהם כל קשר ולכלוך, חפיפה זו אעפ"י שאינה סמוך לטבילה עולה להם בדיעבד להכשיר טבילתה שבאה אחריה באותו יום או אפילו ביומים שלאחריו.

שמא תאמר שלא התירו חפיפה שאינה סמוכה לטבילה אלא כשהיא נעשתה מעיקרא לשם טבילה, הא נמי ליתא שהרי חפיפה עצמה אינה עיקר מצוה ולא באה אלא להרחקה שמא ימצא דבר חוצץ בשערותיה, וכל מקום שנעשות חפיפה זו לשם נקוי השערות אהניא לה חפיפה זו כשתבדוק היטב כל גופה ושערות ראשה בשעת טבילתה.

ועדין היה מקום לחוש שמא נתבלבלו שערותיה בשעת חפיפה ובזה אהניא לן מה שהיא מספרת שערותיה ומדקדקת תמיד שיהו חלקים ומסודרים לבטל חשש זה. מהאמור יוצא לדינא שאם אשה זו דנדון דידן אומרת שהיא רחצה וחפפה את ראשה במסרק בו ביום או אפילו יום שלפניו ויודעת שלא נדבק בשערותיה שום דבר לכלוך מהניא חפיפה זו להכשיר טבילתה בערב שבת אחרי שתעיין ותבדוק היטב כל גופה ושערות ראשה בשעת הטבילה, דבשעת הדחק כזו שאי אפשר לה לחוף סמוך לטבילה חשוב כדיעבד לסמוך על החפיפה שלפני הטבילה.

ב) נטילת הצפרנים לפני הטבילה.

עיקר דין נטילת הצפרנים לפני הטבילה הוא מנהג של חומרא משום שאין אנו יודעים לכוין מה נקרא כנגד הבשר. ומשום חשש של מציאות בצק או צואת הצפורן נהגו לקצוץ הצפורנים בשעת טבילתן.

דוק מינה שאם ניקרה היטב הצפורנים באופן שלא נשאר דבר החוצץ כנגד הבשר או שלא כנגד הבשר, טובלת לכתחלה. אלא שהש"ך [סימן קצ"ח ס"ק כ"ג] כתב דטוב להחמיר ולטבול שנית משום דאי אפשר שלא יהיה טיט, וכן פסק רמ"א [סימן קצ"ח סעיף כ' בהג"ה]. אבל מסתברא לומר שלא אמרו זאת אלא במקום שאפשר ליטול הצפורנים לפני הטבילה השנית, אולם במקום שאי אפשר ודאי סומכין על נקור ובדיקת הצפרנים שלפני הטבילה ומתירים לה לטבול לכתחלה. ברם הב"ח כתב שאפילו אם ברי לה שלא היה שם צואה תחזור ותטבול שהרי איכא למאן דאמר דאם הצפורן עומדת להקצץ הוא חוצץ ולא דמי לשערות הראש דרוב הנשים אין דרכן ליקצץ בצפרנים דכולם קצוצים והוה חציצה אם לא תקצץ (שם סי' קצ"ח) [ד"ה ולפענ"ד].

אולם סברא זו אין לה על מה לסמוך, ומפורש מצאנו שכתב ראבי"ה בשם הגאונים (חולין סימן אלף וק"ט): דוקא בצק שתחת הצפורן חוצץ אבל הצפורן עצמה אינה חוצצת ואפילו היתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת וטעמא משום דהצפורן הוי מגוף האדם עכ"ל, וכ"כ בסה"ת [סימן ק"ד] (ב"י יו"ד סי' קצ"ח), והטו"ז (שם ס"ק כ"א) תמה על דברי הב"ח וכתב: ודבריו תמוהים דהא כל הפוסקים כתבו כאן דאינו אלא מנהג בעלמא ליטול הצפורנים ואינו מן הדין, ובסדרי טהרה (סי' קצ"ח סעיף מ"א) כתב: דבמקום דחוי מצות עונה אחת סמכינן על רוב הפוסקים קמאי דצפורן עצמו אינו חוצץ, ובאמת בצפורן המחברת בגוף וגדלה ממנו אין אומרים בה כל העתיד ליקצץ כקצוץ דמי שהרי עיקר דין זה נובע מדתנן: כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה (מקוואות פ"י מ"ה) וכתבו התוס' דאיירי בידות כלים העשויין כעין חוליות כאותן שלשלאות של ברזל העשוין בטבעות (חולין עג ב תד"ה מטביל) וכן כתב הרמב"ם ז"ל: כל ידות הכלים שהן ארוכין יותר מכדי דרכן ועתיד לקוצצן מטבילן עד מקום המדה כיצד שלשלת דלי גדול וכו' מטביל מן השלשלת עד מדה זו בלבד והשאר טהור (הל' מקוואות פ"ג הל' כ"ה).

דון מינה דידות כלים שאינן עשויות חוליות אלא הן גוף אחד המחובר לכלי נעשו כגוף הכלי וצריך לטבול כל הידות אף החלק שעתיד לקוצצו, והוא הדין והוא הטעם בצפורן המחוברת לגוף כל זמן שלא נתדלדלה ממנו הרי היא כגוף עצמו ואינה חוצצת. וזה נלמד מדקדוק דברי ראבי"ה בשם הגאונים: הצפרן אינה חוצצת וטעמא משום דצפרן הוי מגוף האדם, ואפילו אם נאמר לחוש לסברת הב"ח, מכל מקום בטובלת בע"ש משחשכה, הואיל ואסורה לטול צפרניה בשבת אין אומרים בזה כל העתיד לקצוץ כקצוץ דמי, וכמו שכתב החת"ס דכל מקום דאמרינן כל העומד לכך כאלו כבר נעשה המעשה היינו כשעומד להעשות מיד בלי הפסק דבר אחר ביניהם (חת"ס יו"ד סי' קצ"ה). דון מינה כשאי אפשר לקצוץ הצפרנים מיד בלי הפסק מפני אסור שבת אין זה בגדר כל העומד לקצץ כקצוץ דמי, ואין הצפרן חוצצת אלא מפני הלכלוך שבה ובנקור הצפורן היטב סגי.

ג) נקור הצפורנים בשבת.

פש גבן לדון אם מותר לנקר הצפרנים בשבת, וגם בזה חזיתיה למר רב חביבי שהביא מ"ש שיורי טהרה [סימן קצ"ח ס"ק ל"ט בסוף] שכתב דאין אסור לנקר את הצפורן מהטיט שבו אלא האסור הוא אם מגרד הצפרן גופה. לכן ידחוק הבשר שתחתיו כדי שלא יגרד הצפורן.

אולם לדידי אין אנו צריכים לזה, שהרי אפשר לנקר הצפורן ע"י רחיצה במים וכמ"ש המג"א (או"ח סי' קס"א ס"ק ה'), ואם ינקר שוב אין זה בכלל מגרד ואין חשש של אסור.

מכל האמור יוצא למסקנא דדינא שנכון להתיר לאשה זו שבשאלה דידן לטבול בע"ש אחרי שתעיין היטב ותשפשף שערות ראשה ותנקר צפרניה לפני הטבילה וכמו שהורה מעכת"ר, וה' עמו שהלכה כמותו. והנלע"ד כתבתי.