סימן לג- ענין עגונה

סימן לג

(לאה"ע סי' יז)

- ענין עגונה -

 

בישיבת הרבנות הראשית למחוז יפו ותל אביב מיום א' מרחשון תרצ"ב, באה הגמ' רחל אשת רפאל בן אברהם מאימאראן ואמרה:

גרתי עם בעלי ביפו עוד מלפני המלחמה ובזמן המלחמה בשעת הגרוש הלכנו לצפת, בקיץ בערב שבועות נלקח בעלי ע"י פקידי הצבא דשם והובילו אותו, ומאז לא נודע לי כלום אודותיו.

העד נתן בן יעקב מנטש העיד לפנינו בנוכחותה:

אני מכיר את הג' רחל היא אשת רפאל מאימאראן. גרנו יחד בזמן המלחמה ביפו, בשעת הגרוש הלכנו לפתח תקוה ומשם לצפת ושמה ישבנו יותר משנה. בחדש אייר תפסו אותנו אנשי צבא, והובילו אותנו, אותי ואת בעלה רפאל מאימאראן עד חלב, ושם היינו חולים. חברי רפאל הקיא דם מגרונו וחלה במחלת הטיפוס והיה לו כאב לב קשה ונכנס לבית החולים הצבאי, אני הלכתי לעדנה ואחרי ששה חדשים שבתי לחלב והלכתי לבית החולים לחקור עליו ושמעתי מהערבים שאחדים אמרו לי אפשר שמת ואחדים אמרו מת.

ואחרי שכתבנו למר רחמו נחמד יו"ר ועד הקהלה בעיר ארם צובה, קבלנו תשובתו: בקשנו ברשימות התמותה של החברא קדישא ומצאו כתוב שם "רפאל חייל" שמת בשנת תרע"ז.

תשובה:

עדותו של העד נתן בן יעקב מנטש כשהיא לעצמה בודאי שאין בה ספוק להתיר עגונה זו, שהרי לפי עדותו, בשובו לארם צובה שאל את חבריו הגוים על אודות הנעלם, והם השיבו לו: אפשר שמת ואחרים אמרו לו שמת ומעתה אם גם נתפוס דבריהם האחרונים של הגויים שבודאי מת, בכל זאת אין לסמוך על פיהם, כיון שלא היתה הגדתם בדרך מסיח לפי תומו, אלא בתשובה על שאלת העד, ובזה ליכא מאן דאמר להתיר אשה עפ"י עדותם של הגויים ומכל שכן עפ"י עדותו של ישראל זה שמעיד בשמם (עיין אה"ע סי' י"ז סעי יד). צדדי ההיתר בשאלה זו הם: א) אם מצטרפת עדות זו של העד נתן בן יעקב מנטש לעדות של ועד החברא קדישא שמעידים שמת ונקבר בעירם בשנת תרע"ז רפאל, חייל; ב) אם אפשר לסמוך על כל אחת מהעדויות כשהיא לעצמה בצרוף העובדה שרפאל מאימאראן זה שעליו דנים להתיר אשתו, נאבד שמו ונשכח זכרו זה כחמש עשרה שנה ג) אם בצירוף שני הספקות הנ"ל אפשר להתיר בשופי ובלי כל הסוס ופקפוק אשה זו ששמה רחל ושהוכרח עפ"י עדות העד הנ"ל לאשתו של הנעלם רפאל מאימאראן.

א. צרוף שתי עדויות חלוקות להיתר עגונא

והנה לספק א' נלע"ד שזה דומה למ"ש ביבמות: יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי, הוה קאזיל מקורטובא ושכיב, שלחו מתם: יצחק ריש גלותא וכו' שכיב, מי חיישינן לתרי יצחק או לאו? אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן ע"כ (יבמות קט"ו).

בסוגיא זו נאמרו שני פירושים: הנמוק"י כתב: עובדא הכי הוה: שידוע היה כי יצחק ריש גלותא הוא מקורטובא, ושלחו מאספמיא: איש אחד ששמו יצחק ריש גלותא מת בעירם והעידו הבאים עמו שיצא עמהם מקורטובא לאספמיא, אבל לא היו העדים ולא אנשי אספמיא מכירים שיהא אותו יצחק של קורטובא, רבא סבר, כיון שהעדים שראו בו שמת באספמיא ראו שאותו יצחק של קורטובא יצא עמהם ובא לאספמיא, לא חיישינן שמא אחר הוא שבא לקורטובא אלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה ואין תולין באדם אחר שאינו ידוע ע"כ.

והנה דברי הנמק"י לכאורה סותרים עצמם מרישיה לסיפיה, דבראשית דבריו מוכח לדעתו שבעובדא זו היו שתי כתי עדים: הראשונים שיצאו עמו מעירו והגיעו יחד למחוז חפצם, ועדות שניה העידה שיצחק ריש גלותא מת באספמיא. ואילו בסוף דבריו מוכח שהעדים עצמם שיצאו עמו הם הם שמעידים שראוהו מת, ולתרץ דברי הנמק"י נ"ל להגיה בדבריו האחרונים כן: ורבא סבר כיון שעדים ראו בו שמת באספמיא, וראו שאותו יצחק של קורטובא בא עמהם וכו', כלומר: כיון שיש כאן שתי כתי עדים שמצרופם מתבאר, שיצחק יצא מעירו והגיע למחוז חפצו, ושמת מי שנקרא יצחק ריש גלותא מצרפים שתי העדויות לאחת, ואומרים: כאן נמצא וכאן היה, ויצחק ריש גלותא הידוע בשמו זה ושהוא בעלה של אשה זו הוא שמת, ואין תולין לומר שמא היה בקורטובא איש אחר בשם זה והוא התלוה בדרך עם חבורה זו ומת באספמיא ויצחק ריש גלותא הידוע לבעלה של אשה זו הלך לעלמא.

והרמב"ן (במלחמות ה') פירוש עובדא זו: כששלחו מתם יצחק ריש גלותא הוא קאזיל וכו' ודאי העידו שאותו שראוהו יוצא מקורטובא לאספמיא מת בפניהם, דרבא אמר: כיון שהעדים מעידים שיצא מקורטובא וכאן היה אדם אחד ששמו כן, אומרים: כאן נמצא וכאן היה, ולא חיישינן שמא פנה זה והלך לו למדינת הים ואחר בא לכאן ע"כ.

והנה מדברי שניהם נלמוד שבעדות זו לא הזכירו שמו ושם אביו אלא רק יצחק ריש גלותא, אלא שנחלקו בפירושם, אם היו שתי כתי עדים או כת אחת שהעידה שני דברים יחד שיצחק ריש גלותא יצא עמהם מעיר זו והגיע לעיר אחרת ומת בפניהם.

והשתא נחזי אנן, אם מחלוקתם זו הוא לענין דינא שלהרמב"ן אין מצרפים שתי העדויות, או שנאמר שמחלוקתם הוא בפירוש גופא דעובדא, ושניהם מודים שמצרפים שתי העדויות להתיר. והנה מדברי מרן מוכח דס"ל להלכה לצרף שתי עדויות חלוקות להתיר האשה, שהרי פסק: וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום וכו' והסיח הכותי לפי תומו שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני מתו כולם משיאים נשותיהם (אה"ע סי' י"ז סעיף י"ז) ובבית שמואל (שם ס"ק נ"ג). והרי בהלכה זו הכותי מעיד רק על המיתה ואחרים הם שמעידים שאלה יצאו למקום פלוני. בכל זאת מצרפים שתי העדויות לומר שאלו שיצאו מעיר זו עפ"י עדותם של הראשונים, הם הם שמתו לפי עדותו של הכותי ומשיאים נשותיהם וכן מוכח ממ"ש עוד (שם סעיף י"ח) בא אחד ואמר לנו: אמרו בית דין או אנשים כשתלך למקום פלוני, אמור להם: שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא, הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה, הרי אשתו מותרת; והוא שהוחזק ע"כ. והרי גם בזה מצרפים עדות המיתה לעדות בעלות האשה להתיר נשואיהם.

וכן מוכח מתשו' הריב"ש (סי' תק"ח) שהורה לסופרים לקבל עדות מיתה על אברהם פראח שהיה מלמד תינוקות שמת, כדי שאם מחר יבואו עדים אחרים ויעידו שזה בעלה של האשה אורדוניא, ויעידו שראוהו דר בירושלם ואף אם לא יעידו על מיתתו יספיק להתירה, עיין בתשובת המבי"ט (ח"ג ס' ר"ב) שצרף עדות גוי מל"ת שהרג יהודי מצרי והשליכו במערה, בעבור מלבושו בצבע מוראדו שלא הגיד שום סימנים על זהותו של יהודי זה, ובעדות שנית הגידו גויים שהרגו בין טבריה לגישור יהודי שהיה לומד בכפר ענן, והיה לבוש מוראדו ולא הזכיר קברנהו, ובכל זאת צרף שתי העדויות לאחת, להתיר את אשתו, וכיון שהוכחנו מדברי הנ"ל שמצרפים העדויות להתיר אשה לעלמא, מסתברא לומר: שגם הרמב"ן מודה בזה אלא שפירש גופא דעובדא שהיה בה עדות אחת.

ומינה נלמוד לנדון דידן לצרף שתי העדויות של העד הראשון האומר, שיצא עם רפאל ללכת אל מחנה הצבא שנמצא בארם צובה ושהגיעו אתו למקום זה וחברו שכב בבית החולים, ועדות השניה של רשימת הנעדרים שרפאל איש צבא מת, ובהצטרפות שתי העדויות מתירים אשתו לעלמא, ועדין יש מקום לדון ולומר שהואיל ובזמן המלחמה היו מובילים חיילים ממקום למקום ושהיו בהם יהודים רבים נעשה כשיירות מצויות וחיישינן שמא רפאל זה שנמצא מת הוא אחר ולא בעלה של אשה זו.

אולם אחרי ההתבוננות נראה שאין בחשש זה ממש מתרי טעמי: חדא שהרי פסקו הרי"ף והרא"ש וכן נראה שהוא דעת מרן ז"ל (שם סעיף י"ח) דלא חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא אלא בדאיכא תרתי לריעותא שיירות מצויות והוחזקו שני יוסף בן שמעון.

ועוד שהרי התבאר מדברי הר"ן והרמב"ן (שם) שגם אביי דחייש לשני יב"ש, היינו לומר: שמא היה בקורטובא איש אחר בשם זה שלא היה ידוע לנו והוא שהתלוה בדרך עם חבורתו, ויצחק ריש גלותא שהיה ידוע לנו הלך למדינת הים ולא ידוע לנו מקומו.

אבל במקום שהעדים שיצאו מקורטובא, למשל, מעידים שאיש זה שיצא אתם הוא בעלה של האשה הזאת, תו ליכא למיחש שנמצא אחר באספמיא בשם זה והוא שמת, ולדברי הכל אמרינן זה שנמצא כאן הוא אותו האיש שבא מקורטובא בחברתם של אלו.

ולפי זה בנדון דידן שהעד הראשון מעיד שרפאל זה שהתלוה אתו והגיע עמו לארם צובה הוא בעלה של האשה… אמרינן זה שודאי בא לכאן הוא שמת. ואין אנו חוששים שמא נמצא פה באותו זמן איש אחר בשם זה ומת.

ויש לצרף עוד הוכחה גדולה לומר שרפאל זה שבא לכאן הוא שמת. מזה שהעד הראשון העיד שחברו זה נכנס לבית החולים הצבאי ונשאר שמה חולה מסוכן ובשובו אל חלב שוב אחרי חדשים אחדים, שמע מפי מכיריו שאפשר מת. והודעה זו אעפ"י שאינה מחזקת ענין המיתה, אבל בכל זאת היא מבררת שכל מכיריו לא ראוהו שיצא מבית החולים. וכיון שאנו מוצאים ברשימת הנעדרים שם זה, הוכחה גדולה היא זו, שרפאל החייל שהיה חולה הוא שמת ונקבר בקבורת ישראל. ולא אמרו המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים (גיטין כ"ח) אלא בלא שמעו כל הוכחה אחרת שמעידה על המיתה, אבל בידוע לנו שמת איש אחד ששמו כשמו, ודאי שיותר תולין שמת החולה מלומר שמת אחר שלא ידענו לא ממציאותו במקום אחר ולא שמת מחליו.

ב. נשכח שמו ונאבד זכרו של מי שהלך בדרך יבשה

ועוד יש לצרף לזה טעמא רבה להתירא ממה שזה כחמש עשרה שנה שנעלם רפאל זה ונשכח שמו ונאבד זכרו.

והנה מרא דהאי שמעתא הוא הר"א מורדון שדקדק ממאמרם: מים שאין להם סוף אשתו אסורה, דלאו לעולם קאמר. וחלקו עליו ראבי"ה ודעמיה (מרדכי סוף יבמות) ומרן ז"ל בבית יוסף (סי' י"ז סעיף ל"ד) אמר: שכל דברי הר"א אין להם על מה שיסמוכו, וכל שגס לבו להתיר עפ"י אותה התשובה עתיד ליתן את הדין ועוד הביא (שם) דברי הר' שלמה בן הרשב"ץ שכתב: מי שאבד זכרו אין אשתו נשאת. וכן פסק בשו"ע (שם סעיף ל"ד): אשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה, ואבד זכרו ונשכח שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו (אפילו אם התירה בית דין ולא נשאת לא תנשא. רמ"א) והמבי"ט ז"ל (ח"א ס' קפ"ז קפ"ט) אעפ"י שתמך בסברא זו דהר"א מורדון לא סמך עליה להתיר, אלא שלמד ממנה בדרך כלל שחובה על חכמי הדור לכוין ולהשכיל אפילו במים שאין להם סוף על חזקות מוכיחות, וגם מהר"י בירב למד כן מדבר מהרא"מ (המבי"ט שם סי' קפ"ח) ולפי"ז ברור הדבר שאין לסמוך על יסוד "נשכח זכרו ואבד שמו" להתיר אשה לעלמא בטבע במים שאין להם סוף.

אולם המבי"ט ז"ל חדש דבר המסתבר מאד שאם הלך הנעלם בדרך יבשה וממקום למקום ידוע, ונמצא באותו הדרך הרוג, וגם נאבד זכרו של נעלם זה, מתירים את אשתו להנשא, משום דסברא היא: דכל מי שנאבד בישוב שיצא ממקום אחד ולא נודע אנה הלך, ונשכח זכרו אחר שמחפשין בישוב ולא נמצא מי שראה אותו ומי שפגע בו, דעתו של אדם סומכת יותר לומר שמת או נהרג משא"כ בנאבד במשאל"ס שאין מקום לחפש אחריו, אעפ"י שנאבד זכרו אין הדעת סומכת לומר שנטבע ומת שאפשר שהוא נמצא באיים רחוקים.

וכן כתב (סי' שכו) משם רבינו משולם: להתיר אשה שבעלה הלך למקום ידוע ולא שב, ונשמע שנהרג שם אדם כיון שלא נשמע עליו שהוא קיים, סומכים על דברי הגויים ומשיאים את אשתו מפני תקנת עגונות, והמבי"ט סמך על תשובה זו להתיר אחר י"ב חדש מיום התעלמותו.

וסברא זו היא אימתני ותקיפא לע"ד, איברא שהח"ס (אה"ע ח"ב סי' קל"ח) שדי בה נרגא, מעובדא שהיתה לפניו שאיש שהלך לדרכו אל מקום צבא המלחמה, ופתאם נשמע קול: כי שודד חיל הקיסר ומגפה היתה בעיר, ומאז נעלם איש זה קרוב לארבע שנים, לא כתב לאשתו וגם איש לא ידע אדותיו, ואחר זאת בא אל אשתו והודיע הסבות שבגללם נמנע מהודיע לאשתו שהוא נמצא בחיים. ושוב כתב (שם סי' קמ"ז) לחלוק על המבי"ט דאדרבא במים שאין להם סוף הא חזינא דנטבע, משא"כ בנאבד שלא נודע מקומם אין סברא לומר דכל שנעלם שהוא נהרג או מת.

ולע"ד נראה שאין בדבריו הכרע שהמבי"ט לא אמר על נעלם שנשכח זכרו שמשיאים את אשתו אלא בצרוף עוד תנאי, שנמצא הרוג בדרך שהלך בה, משא"כ בספינה אפילו אם נמצא הרוג, אין זה מוכרח שהוא האיש שהלך בדרך זו שהרי גלי הים משליכים הנטבעים ממקום למקום.

ומעובדא דידיה אינו מוכח כלום, דאטו בכל הני דהתירו חכמים להשיא את אשתו, לא משכח"ל שימצא אח"כ חי? והלא כל יסוד היתר עגונה הוא משום חומרא דהחמרת עליה בסופה שתצא מזה ומזה, אלא שבכל זאת התירו חכמים עפ"י אומדנות מוכיחות. ואומדנא זו של המבי"ט היא אומדנא חזקה שהדעת נוטה לה.

וכן ראיתי להרב פרח מטה אהרן (ח"ב סי' ס') שגם הוא קרא תגר על תשובת המבי"ט מתשו' מהר"ם בר ברוך שנשאל: ביהודי שהלך לכפר מהלך יום אחד ולא שב ונמצא הרוג ביער, והשיב: אעפ"י שיודעים שאותו היה, כיון שאין עדים שראוהו כשנהרג אין משיאים את אשתו, וממ"ש הב"י בשם בנו של הרשב"ץ מי שאבד זכרו אין אשתו נשאת, ומתשו' הריב"ש (סי' שע"ז) במעשה של מכלוף שפירש דרך אניה בלב ים ולא נודע מקומו איו, וממה שלא מצאנו בכל רבוותא דפליגי במשאל"ס שיקלו בדבר מטעם דאבד זכרו סתר סברת המבי"ט. עי"ש.

ולע"ד איני מוצא כל סתירה מכל ראיותיו, דאפילו אם נאמר שכן חולקים ע"ד המבי"ט אין מזה הכרע, דגברא אגברא קא רמית? שהרי לעומתם מצאנו תשובת רבינו משולם ומהר"י בירב הסכימו לה (עיין מבי"ט ח"א סי' שכ"ו) והרא"ש כתב ומכאן אתה למד לחכמי הדור הזה ללכת בעקבותיהם וגם מהר"י בירב סמך ידיו על תשו' זו ועוד הביא תשו' הר"א ממיץ שהתיר אשת ר' שלמה שנטבע בספינה ולא בא שום אדם להעיד עליו אך מחמת סברות ואומדנא התירה וכתב שהדבר תלוי באומד לפי ראות ת"ח ויראי שמים שבכל דור ודור (ראה מבי"ט ח"א סי' קפ"ח).

שו"ר בספר שב שמעתא (ש' ז' פרק יט) שהביא תנא דמסיע להמבי"ט, מתשובת מהרי"ו שהסכים להתיר אשה שהלך בעלה בדרך ידוע ואח"כ נמצא הרוג, אעפ"י שלא הכירוהו מי הוא מטעם זה: כיון שבודאי ידעינן שאותו יהודי היה על הדרך, תלינן שאותו יהודי נהרג מטעם ספק וודאי, אין ספק מוציא מידי ודאי, והוא ז"ל דחה זאת משום דבשכיחי שיירות הוי ודאי וודאי, ולע"ד לא זכיתי להבין דבריו, שהרי מציאות שיירות עוברות אינן מחייבות ודאות מציאותם של עוברים בכל זמן וגם בשיירות מצויות יש לומר ודאי הוא שזה המבוקש עבר בדרך זו, וספק אם עברו שיירות אחרות. ובר מן דין המבי"ט לא התיר אלא בידוע שעבר ונמצא הרוג, ונשכח זכרו, ושני הדברים יחד עושים הריגתו של זה שידוע לנו שעבר במקום זה לודאי, על כל פנים מכל האמור מצאנו שהוראת המבי"ט אינה סברא יחידאה, וראוי לסמוך עליה בתור סניף להתירא.

ג. נשכח זכרו בזמן הזה שיש דואר ומברקים קבועים

סברת המבי"ט זו מתחזקת יותר בזמן שיש דואר קבוע ומברקים ודרכים סלולות וכבושות בים וביבשה ושיירות תמידיות ורכבות ועתונים יומיים שמתפרסמים מקצה הארץ ועד קצהו במהירות הברק ממש, ולכן אם ידענו שאיש ידוע הלך בדרך זו ונמצא שמה מת ונשכח זכרו ואבד שמו הדעת נוטה להאמין בודאות שעובר אורח זה הוא שמת.

והנה החת"ס (אה"ע ח' א' סי' נ"ח וסי' ס') כתב על יסוד זה דבזה"ז כשנאבד שמו ונשכח זכרו של מי שטבע במים שאל"ס יוצא מכלל אסור דאורייתא ואין כאן אלא אסורא דרבנן ואם נשאת לא תצא, וכן כתב (שם סי' מ"ה) לצרף לטעמי היתר גם סברא זו: דאלו היה קיים היה כותב לאשתו או לקרוביו, דאע"ג דאפשר להמצא סבות המונעות הכתיבה אין זה אלא מעוטא, ורובא דרובא אי הוה קיים הוה מודיע לביתו ע"כ. איברא דכל שלשת תשובות הנ"ל עסקו במי שראינו שנפל לים ולשיטתו של החת"ס (ח"ב ס"ק מ"ז) יש לומר דאם הלך דרך יבשה ונאבד שמו לא מהניא אומדנא זו להתיר אשתו כיון שלא ראינוהו כשנהרג, אולם כבר כתבנו שאדרבה נאבד בדרך עדיף טפי, וא"כ יוצא מכל האמור שלכל הפחות אשתו של נעלם בדרכו ואבד שמו, יוצאת מאסור דאוריתא, וכיון שכן הדרן לכלל שכתב הרא"ש דכל פלוגתא דהיתר עגונה יש לילך אחר המיקל (המבי"ט ח"א סי' קפ"ח ושכ"ו) והרי מצאנו לרבנו משולם שהתיר בהחלט בידענו שהלך בדרך זו ונמצא הרוג כיון שלא נשמע עליו שהוא קיים ואע"פ שלא שמענו שהוא הרוג אלא מפי גוים.

ואם עדיין הלב מהסס להתיר, נוסיף עוד לומר דאם הזכירו העדים שמו של המת ומכל שכן אם הזכירוהו גם בתוארו המיוחד כנדון דידן שנזכר רפאל איש צבא, אעפ"י שלא ידענו שם אביו ושם עירו, מסתברא שלכל הדעות מספיקה אומדנת אבד שמו להתיר אשתו משום דהוה ליה ספק וודאי. ודאי, שזה עבר בדרך זו וודאי שמי ששמו יוסף, הוא מת, וספק אם עבר איש אחר בדרך זו, ואם תמצי לומר שעבר שמא לא היה שמו יוסף, ועוד ודאי אחר שזה שהלך בדרך זה אבד שמו, ואם היה חי רובא דרובא היה כותב לאשתו או קרוביו, ומעוטא הוא שמסבות שונות אינו כותב וכל כי האי גונא ברור שלית מאן דפליג להתיר אשה זו לעלמא.

מסקנא דדינא בשאלה דנדון דידן:

הואיל ונודע לנו מפי העד הראשון שרפאל מאימאראן בעלה של האשה רחל יצא יחד אתו מעיר צפת ללכת אל מחנה הצבא והגיעו עד ארם צובה, והואיל ועד זה מעיד שרפאל זה נשאר שוכב חולה במחלת הטיפוס שהיתה מסוכנת מצד עצמה וביותר בזמן המלחמה שבענינו ראינו שהפילה חללים הרבה.

והואיל ובשוב העד הזה שוב לארם צובה ושאל את מכיריו אודות רפאל זה ואין אף אחד שהגיד לו שראוהו בחיים, ומתוך כך סברו שאפשר הוא מת. והואיל וברשימת הנעדרים שבאותה השנה, נמצא שם רפאל איש צבא שמת, והואיל ורפאל מאימאראן זה נשכח שמו ואבד זכרו זה כחמש עשרה שנה. בצרוף כל נמוקים אלה נראה להתיר אשה זו להנשא לעלמא.

את זה כתבתי להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו אתי שנים מגדולי ההוראה שבארצנו וציי"מ וימ"ן.