שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן לד
(לחושן משפט סימן ר"ט – רי"ב).
תנאה דעל מנת במכירה
ב"ה, י"ז אייר התרצ"ב.
לכבוד הרב הגאון בקי בחדרי תורה סוע"ה כקש"ת מוהר"ר יצחק הונטער יצ"ו, ווארשא. שלום וברכה
ספרו הנכבד "תורת הנזיר" קבלתי במועדו ואידי דטרידנא בגרסאי לא יכלתי לעיין בו עד האידנא, וזו היא הסבה לאחור מכתבי זה עד היום. אולם בזמן האחרון פניתי לעיין בדברי קדשו. אורו עיני בראותי דבריו היקרים והנעימים דבר דבור על אפניו בבקיאות וחריפות עמוקה וסברה ישרה ונכונה. יישר חיליה לאורייתא. יתן ה' לכת"ר כח ועוז לשקוד בלמודו ולהפיץ מעינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה. וכדי להשתעשע עם כת"ר בדברי תורה, הנני כותב בזה שורות אחדות מה שעלתה מצודתי דרך למודי בספרו היקר.
א. מכירה בלשון על מנת תנאה הוי או שיורא
בפ"א מ"ה נזירות הי"ג הביא כת"ר תמיהתו של הטורי זהב ביורה דעה ס' ס"א על פסקי הרמב"ם שנראים כסתראי שמדבריו בה' נזירות וה' בכורים פ"ט דין י"א מוכח דכל לשון על מנת הוי תנאה ולא שיורא, ואלו מדבריו בה' מעשר דין י"ט מוכח דעל מנת הוי שיורא ולא תנאה. והנה הש"ך (יורה דעה סימן ס"א ס"ק י"ח) כתב דס"ל להרמב"ם דעל מנת שיורא הוא, וכסתמא דתלמודין (ב"ב ס"ג) בדין בן לוי שמכר קרקעו לישראל ואמר לו על מנת שהמעשר שלי שהמעשרות שלו משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אבל במתנות כהונה הואיל ונתן כל הבהמה ליד ישראל לא אמרינן שיורא שייריה ע"כ.
ודבריו אינם מובנים לע"ד, שאם פשיטא לן דלשון על מנת הוא שיור, א"כ גם במתנות כהונה אעפ"י שמסר כל הבהמה ליד הקונה, הדין נותן שהמתנות יהיו של כהן המוכר שהרי לא מכרם לו, ובמסירת הבהמה ליד הקונה אינו מקנה לו המתנות ששייר לעצמו. וכן כתב הטורי זהב (חושן משפט סימן רי"ב סעיף ג') על דברי הש"ך דאי אמרת שיורא הוא מה לי קרקע או מטלטלין.
והכרתי ופלתי פירש דברי הש"ך: דמספקא לן להרמב"ם בהוראת על מנת אי הוי תנאה או שיורא, והלכך בקרקע מוקמינן ארעא אחזקת מרא קמא. מה שאין כן במתנות כהונה מוקמינן הבהמה בחזקת הלוקח שהוא מחזיק בה.
ועדין לא אפרקו דברי הש"ך מחולשיהן, שמפסקו של הרמב"ם בה' נזירות מוכח להדיא דס"ל בפשיטות דעל מנת תנאה הוי ולא תימא דהרמב"ם פסק כן מדין ספק אסורא דאורייתא לחומרא.
דהנה הלחם משנה (ה' נזירות פ"א הי"ג) כתב על דברי הרמב"ם: ואם תאמר למה לי האי טעמא (דכל המתנה על מה שכתוב בתורה) תיפוק ליה משום דאפילו לא הזיר אלא מאחד חייב בכולן, דקימא לן כרבנן וכו', ויש לומר דרצה לתת טעם שהכל מודים בו, שעל מנת שיורא הוא, והשתא אם איתא שדין זה במחלוקת הוא שנוי, ומכל שכן אם נאמר שמספקא ליה למה לו להרמב"ם להזכיר טעם מסופק ולהניח הטעם הודאי, שהלכה כמותו דאפילו לא הזיר אלא באחד מהם הוי נזיר בכולם. הא למדת שפשיטא ליה שכל לשון על מנת הוא תנאה.
ב. המוכר שדהו על מנת שתתן לי כך וכך לשנה או על מנת שהדיוטא העליונה שלי
וכן מוכח ממה שפסק מרן בחושן משפט (סימן ר"ט סעיף ה'): המוכר שדהו על מנת שתתן לי או לפלוני כך וכך בכל שנה, אז קיום המקח תלוי בו ואם לא יתן לו כמו שהתנה יתבטל המקח. מזה מוכח דעל מנת תנאה הוי. וכמו שכן כתב בפירוש בבית יוסף (חושן משפט סימן ר"ט). ואל תשיבני מה שפסק (סימן רי"ב סעיף ב') מכר לו בית ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי אמרינן ששיירה לו מקום בחצר להוציא זיזין מהדיוטא לחצר, ע"כ, הרי שפוסק דעל מנת שיורא הוי, דשאני מוכר בית בלא דיוטא עליונה שאין התנאי בגוף הבית אלא שהוא מוציא מכלל המכירה את הדיוטא העליונה, וכיון שכל דיוטא עליונה יש לה זיזין יוצאים לחצר אמרינן ששייר לעצמו לצורך הדיוטא שלא מכרה, גם זכות החצר בזיזין היוצאים מדיוטא לחצר.
ועוד נראה לחלק, דשאני אומר על מנת שהדיוטא שלי הואיל ובלא תנאי גם כן הדיוטא שלו הלכך מוכרחים אנו לפרש דבריו במובן זה שהוא שייר לו מקום בחצר להוציא זיזין מהדיוטא לחצר. וכמו שפירש הרשב"ם בסוגין (ב"ב ס"ג אמר ר"ל). וכן דאיק מרן ז"ל בלישנא, וכתב על מנת שדיוטא העליונה שלי אמרינן ששייר לו מקום, כלומר: מעיקר הדין על מנת הוי תנאה אלא שבתנאי זה מתוך אומדנא שאין אדם מוציא דבריו לבטלה אנן אמרינן לפרש דבריו במובן שיור, וכ"כ הסמ"ע (סימן רי"ב סק"י משם הטור).
מהאמור למדנו: שהרמב"ם ומרן המחבר סוברים דלשון על מנת הוא תנאה גם במכירת קרקעות, ובזה נסתרת תירוצם של הש"ך והכרתי ופלתי.
ומכאן סתירה גם למה שכתב הפר"ח (יורה דעה סימן ס"א ס"ק מ"ד) דס"ל להרמב"ם דעל מנת שיורא הוא בכל מקום ורק במתנות אמרינן תנאה הוא משום דמתנות איתנהו בעולם וקנין איכא אלא שמתנה על מה שכתוב בתורה.
ודבריו תמוהים שאם נניח דהרמב"ם ומרן סוברים בפשיטות דעל מנת שיורא הוי, מדוע נוציא את דבריו של המוכר האומר על מנת שהמתנות שלי לפרשם במובן של תנאי ולבטל תנאו משום מתנה על מה שכתוב בתורה אדרבה הסברא נותנת לומר: אדם יודע שאין תנאי מועיל על מה שכתוב בתורה וכשאמר על מנת לא כיון אלא לשיורא כמשמעות לשון זה בכל מקום, ויתקיימו א"כ דבריו גם במתנות כהונה. וכן ראיתי בהגהות הטורי זהב (חושן משפט סימן רי"ב) שסתר תירוצו של הפר"ח זה בנמוקים אחרים.
ובנתיבות המשפט (סימן רי"ב ס"ק ד') כתב שבדבר שבא מאליו כגון על מנת שדיוטא שלי, הכוונה היא שמשייר לעצמו זכות דלענין זה לא יהיה בו דין מקח, שאין לשון תנאי רק כשהוא בלשון: על מנת שיעשה או לא יעשה בין הוא או אחרים, אבל במילתא דממילא אינו תנאי אלא שיור ולא נחלקו באומר על מנת שהמתנות שלי אלא מדין מתנה על מה שכתוב בתורה דלענין מתנה עמש"ב שייך אפילו בתנאי דממילא, וסובר הרמב"ם שדין על מנת שהמתנות שלי איירי במוכר בהמה לשחיטה והלכך נקרא מתנה על מה שכתוב בתורה דודאי קא עקר. אבל במתנה על מנת שהמעשרות שלי אין זה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה הואיל ויכול הקונה לזורעה שחת או דברים שאינם חייבים במעשר או להכניס תבואתו דרך גגות, וכן כתב בכרתי ופלתי שם בתירוצו תנינא.
וחזיתיה לכת"ר שסתר תירוץ זה ממה שכתוב בירושלמי (דמאי פ"ו ה"ב) כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שהמעשרות שלי ד' או ה' שנים יכול הוא למחות בידו שלא ליטעה כרם שלא לזורעה איסטיס שלא לעשותה שדה קנים ע"כ. ומינה למד כת"ר שגם בשדה נקרא עוקר ודאי מה שכתוב בתורה. ולע"ד אני אומר, אי משום הא לא איריא: שהרי אם אמר לו על מנת שהמעשרות שלי לעולם, וכדגרסינן, אינו יכול למחות בידו שלא ליטעה כרם שלא לזורעה איסטיס שלא לעשותה שדה קנים, ואפילו לרבי אחא דסבר לחייב את הלוקח לתת לו מעשר גם כשזרעה קנים שאינו חייב במעשר, וכדאמרינן התם: אתא עובדא קומי ר' אחא וחייביה מיתן ליה חד מן עשרתי דקניא, אבל ודאי שאם הכניסה דרך גגות שהיא פטורה מן המעשר אינו חייב לתת לו המעשרות. שכיון שאין כאן חיוב מעשר אפילו בדברים שחייב בהם מעשר מדאורייתא ממילא אינו חייב לתת לו המעשרות. ועוד שגם ר' אחא לא חייבו לתת לו מעשרותיו אלא מדין קנס. וכן פירש בפני משה אתא עובדא קומי רבי אחא, עובדא כי האי שהתנה על המעשרות לעולם, והלך זה ועשאה לשדה קנים וחייבו ליתן לו אחד מעשרה קנים, ואף שאינם חייבים במעשר, מתורת קנס (ירושלמי שם). וכיון שכן, אין זה ודאי עוקר דבר תורה שהרי מותר לו מן התורה לזורעה קנים או איסטיס שאינו חייב בה במעשרות מדין תורה אלא שחכמים חייבוהו מדין קנס. איברא שלע"ד נראה שדינו של רבי אחא לא מדין קנס הוא אלא מדין מזיק בידים, ולפי זה יש לומר שגם בהכניסו דרך גגו חייב לשלם מדין מזיק. אבל על כל פנים, אין כאן עוקר דבר מן התורה בודאי, דאפשר לו לזורעה קנים ואז אינו חייב לתת לו מעשרות אלא מדין מזיק ואם כן בשדה אינו נקרא מתנה על מה שכתוב בתורה דלאו ודאי עוקר. ברם לדידי דברי הנתיבות מופרכים מאידך גיסא, שגם במתנות לאו ודאי עקר שיכול למוכרה לכהן או לוי או לגוי ואפשר גם שתמות הבהמה ולא תגיע לידי חיוב מתנות כהונה, ובלא זה נמי אין זה מחוור להעמיד סתמא דמתניתא דעל מנת שהמתנות שלי רק במכר הבהמה לשחיטה. ואם איתא להאי חלוקה לא היה צריך לתרץ רומיא דמתניתא במחלוקת דעל מנת תנאה הוי או שיורא אלא טפי הוה עדיף לאוקומי תרתי מתניתא כדברי הכל, וכאן כשהתנה עמו על מנת לשוחטה וכאן שמכר סתם.
מהאמור יוצא שלכולהו תירוצי יש להם פירכא, ועדין לא מצאנו תירוץ מרווח לתרץ פסקי הרמב"ם ולא סתמי דתלמודא דסתרי אהדדי, דאלו בדין מעשר אמר כהלכה פסוקה דבן לוי שמכר שדהו ואמר על מנת שהמעשרות שלי תנאו קיים, ובמתנות כהונה תני לה במחלוקת.
והנה הרא"ש ז"ל כתב (ב"ב שם) בדין בן לוי שמכר לישראל דעל כן האי תנא סבר דעל מנת שיורא הוא, דאי סבר תנאה הוא הו"ל למיתני אם נתן לו מעשר ראשון בכל שנה קנה ואם לאו לא קנה, וטעם דהוי שיורא ולא תנאה דבתרומות ומעשרות לא מצי לאתנוי דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא חלף תנאו.
וסבר הרא"ש דמתנות ומעשר חד דינא אית להו ובתרויהו על מנת תנאה הוי ותנאו בטל מדין מתנה על מה שכתוב בתורה (עין במעדני יו"ט חולין פרק י' סימן ח' ס"ק ג').
אבל רשב"ם בפירושו כתב שדוקא במעשרות הוא דמפרשינן על מנת במובן שיור, הואיל ואדם יודע שאין תנאי מועיל בדבר שלא בא לעולם ואין אדם מתנה על חנם, והילכך מפרשים דבריו ואומרים: שכונתו באומרו על מנת היתה במובן של שיור. ובנמוקי יוסף פירש הדברים יותר דכיון שאמר המעשרות שלי והמעשרות לא באו לעולם הלכך מפרשים דבריו בהוראת שיור. וקרובים לזה הם דברי הרמב"ן (עין בב"י ס"ס י' ס"ט) ולדידהו קשה שגם במתנות כהונה אע"ג שהם בעולם הואיל ואין תנאו מועיל מדין מתנה על מנת שכתוב בתורה. והואיל ולא אמר בתנאו על מנת שתתן לי מתנות אלא אמר המתנות שלי נימא לכולי עלמא דעל מנת שיורא הוי, ולכן נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם שהוא סובר דכל על מנת משמעותו הוא בהוראת תנאה לכולי עלמא. ולמד זה ממתניתין דהריני נזיר על מנת שלא אשתה יין וכו' הרי זה נזיר בכולן, ואוקמה רבינא אליבא דכולי עלמא ומטעמא דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, ולרבנן דאמרי אפילו לא נזר אלא באחד מהם הוי נזיר בכולן היינו דוקא באומר הריני נזיר חוץ משתית יין או מטומאת מתים ותגלחת, דהואיל והוא רוצה בנזירות חלים עליו כל דיני נזירות, אבל באומר על מנת שהוא מתנה בחלות נזירותו שלא תחול אלא בתנאי שיהיה מותר לטמא למת, מן הדין היה לעקור הנזירות מעיקרא שהרי לא נזר אלא בתנאי וכיון שלא נתקיים התנאי בטל נזירותו מעיקרא אבל נזירותו קיימת משום שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה, וכן לר"ש אע"ג דבאומר חוץ הוי נזיר באחד מהם באומר על מנת חלה הנזירות בכולה מטעם זה דאין אדם יכול להתנות על מה שכתוב בתורה.
ואף ריב"ל דמוקי מתניתין ברבנן אינו חולק בעיקר משמעות על מנת שהוא תנאה אלא שהוא סובר דלר"ש שהנזירות מתקיימת אפילו באחד מהם כך שוים בדינם על מנת באומר חוץ. ואין זה נקרא מתנה על מה שכתוב בתורה הואיל והתורה התירה להיות נזיר באחד מהם.
וזהו דקדוק לשון הגמרא: וריב"ל אמר לך האי על מנת מחוץ דמי, ע"כ. כלומר: בכל מקום על מנת תנאה הוי אבל האי על מנת כחוץ דמי בדינו לענין זה שאינו חשוב כמתנה על מה שכתוב בתורה (נזיר י"א ותוס' ד"ה האי ע"מ).
וסובר הרמב"ם דאוקימתא דרבינא היא עיקר דתניא כוותיה: אמר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין וכו' הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וטעם זה הוא אפילו אליבא דרבנן וכדאמרן.
וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה: הבבא ראשונה אין חולק עליה לפי שעיקר אצלנו המתנה על מנת שכתוב בתורה תנאו בטל. ולפי זה פסק הרמב"ם בה' נזירות האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין וכו' הרי זה נזיר ואסור בכולם מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, הוא מדויק מאד. שגם לרבנן לא נאסר בכולם אלא מטעם מתנה על מנת שכתוב בתורה וגם ר"ש מודה בזה דלשון על מנת שהוא תנאי גרע מלשון חוץ ותנאו בטל ונזירותו קיימת, ואין אנו צריכים לתירוצו של הלחם משנה "דרצה לתת טעם שהכל מודים בו" אלא הנמוק היחידי של דין זה הוא מפני שמתנה על מנת שכתוב בתורה וכדאמרן.
אולם אעפ"י שהוכחנו שלכולי עלמא על מנת תנאה הוי, יש שבדיני ממונות מפרשים על מנת בהוראת שיור כשתוכן הענין מכריח באור זה. וזהו מה שכתוב (ב"ב ס"ג): בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר על מנת שמעשר ראשון שלי המעשרות שלו דכיון דאמר לו על מנת שיורי שייריה.
כלומר כיון שלא הטיל תנאו על הלוקח שיתן לו המעשר אלא הטיל תנאו על גוף הקרקע הוא סבור שהמעשר מתבואתו יהיה שלו, וכיון שאפשר לחלק הקרקע ותבואה היוצאת ממנה לחלקים נפרדים שאין אחד יונק מחברו וזקוק לו, גלה דעתו בזה שהוא רוצה בקיום המכר ובקיום התנאי ולא משכחת לה זה אלא ששייר לעצמו זכות עשירית בקרקע ובתבואתה. וזהו דקדוק לשונו של הרמב"ם ז"ל שכתב (ה' מעשר פ"ו ה"ז): כהן שמכר לישראל ואמר לו על מנת שהמעשר שלה (כלומר מעשר השדה המכורה) שלי לעולם הרי הן שלו, כיון שאמר על מנת, נעשה כמי ששייר מקום המעשר, ע"כ. הרי שהרמב"ם מפרש דבריו ואומר נעשה כמי ששייר ולא שמשמעות לשון על מנת הוא שיורא. והלכך באומר על מנת שתתן לי או לפלוני כך וכך בכל שנה הוי תנאה ואם לא נתן מתבטל המקח כיון שהטיל תנאו על הלוקח וכמ"ש שפסק מרן (בסימן כ"ט).
ובכהן שמכר בהמה ואמר על מנת שהמתנות שלי, הסברא הפשוטה נותנת לומר שזה דומה למתנה על מנת שהמעשר שלי, וזו היא דעת מ"ד שהמתנות שלו, דשיורא שייר לעצמו המתנות. אבל ההלכה פוסקת בזה שהאומר על מנת תנאה הוי, ואין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה משום דבשדה יש מקום לפרש ששייר לו חלק עשירי משדהו שלא יצאה מרשותו מעולם, אבל במתנות אין לו חלק במתנותיה עד שתשחט הבהמה שחיטה ראויה לאכילה, וכיון שבחיי הבהמה לא שייר לעצמו כלום אי אפשר לפרש דבריו במובן שיור אלא במובן תנאי ככל משמעות לשון על מנת, ולכן פסקו הרמב"ם ומרן שתנאו בטל מדין מתנה על מה שכתוב בתורה ובזה התישב לע"ד כל פסקי הרמב"ם כהוגן בעז"ה.
והנה ראיתי אחרי רואי מה שכתב כת"ר בשם ספר קרן אורה שהוכיח ממתני' (דמאי פ"ו ג'): כהן ולוי שקבלו שדה מישראל כשם שחולקים בחולין כך חולקים בתרומה רבי אליעזר אומר אף המעשרות שלהם שעל מנת כן באו. ע"כ. ומפרש בירושלמי התם שגם רבנן מודה בהתנו בפירוש שהמעשרות שלהם. הא למדת שאין בשדה משום מתנה על מה שכתוב בתורה. וכמו שכתב הנתיבות שלאו ודאי קא עקר. (אין ספר "קרן אורה" מצוי בידי לעיין בו אבל לפי מה שהביא כת"ר דבריו נלע"ד דאין כאן קושיא ולא ראיה).
דהרי הרא"ש באר טעמא דמעשרות שלי שנקרא מתנה על מה שכתוב בתורה משום דקרא כתיב במתנות כהונה ולויה חלף עבודתם ומינה ילפינן: ולא חלף תנאם. וזה שייך דוקא בתנאי המעשרות שלי, אבל במתניתין דדמאי כהן ולוי שקבלו השדה מתנין לזכות מדין כהונה במעשרות ולא בשכרם. ולכן אין בזה משום מתנה על מה שכתוב בתורה שלא נאסר לכהן לסייע בבית הגרנות אלא כשלוקח המעשרות בשכר עבודתו, וכמ"ש (בכורות כ"ו) הכהנים הלויים והעניים המסייעים בבית הגרנות אין נותנים להם מתנות ותרומה ומעשר בשכרם.
זאת ועוד אחרת שהרי בירושלמי (דמאי פ"ו ה' ב') אמרו מתיבין רבנין לר"א במה קנו? ומתרצינן דבהתנו מפרש על מנת שיהיו המעשרות שלהם לרבנן או בסתם אליבא דר"א נעשה כאומר תלוש מן הקרקע הזה שיקח לך אחד מעשרה שבו.
ולפי זה הרי זה דומה לדין בן לוי שמכר שדהו לישראל ואמר על מנת שהמעשרות שלי, שמפרשים דבריו ואומרים נעשה כאלו שייר. והוא הדין בעל הבית שהסכים לתנאי פועליו הואיל ואין הפועלים קונים בתנאי זה נעשה כאומר להם בעל הבית שיזכו בחלק עשירי של התבואה עם תלישתם אותו מן הקרקע כתרומה ומעשר שכהנים אחרים לא יוכלו לזכות בו. והנלע"ד כתבתי.