סימן לה' א. הוצאת שעון יד לרשות הרבים / או"ח סימן שא

* האם השעון חשוב תכשיט או כלי לשימוש – ודין שעון מכסף או זהב *

* שעון הקבוע בשלשלת של זהב ותלוי על חזהו *

* חילוק בין השעונים הטמונים בכיסים, לשעונים הקשורים על היד *

* דין טלטול דבר העשוי גם לתכשיט וגם להשתמש בו *

לכבוד הרב המובהק דעסיק באורייתא תדירא

כמוהר״ר בנימין אליעזר נדאב יצ״ו

בתשובה לשאלותיו אם מותר לצאת לרשות הרבים שאינו מעורב, עם השעון הקשור על המרפק בשבת. באמת כף החיים [או״ח סימן ש״א ס"ק סז] כתב רק דעה יחידה שמתיר, והוא השואל ומשיב [מה״ק ח״ג סימן לא], ורוב הפוסקים אוסרים ומחייבים חטאת.

א. הוצאת השעון לרשות הרבים

תשובה:

בעיקר הדין לצאת עם שעון בשבת לר״ה, נראים הדברים כדעת האוסרים, משום שהשעון עצמו אינו תכשיט אלא הוא כלי לשמוש, ואפילו אם הוא של כסף וזהב, נמי אסור, כדין מפתחות נאות של כסף שאסור לצאת בהן בשבת, דכל העשוי לתכשיט ולהשתמש בו אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש הוא עושה (שו״ע או״ח סימן שא סעיף יא). ובלא זה נמי נראה לי שהשעון אינו תכשיט, שלא נקרא תכשיט אלא דבר שהוא מגולה, שהאיש או האשה מתקשטים בו, אבל שעון שהוא מכוסה בכיסי הבגד, אלא שבשעה שהוא משתמש בו מוציאו לחוץ, אין זה בגדר תכשיט, אלא הוא כלי שמוש להשתמש בו לצרכו לדעת זמן השעה, וזה ברור.

ב. שעון התלוי על הצואר ברביד כסף או זהב

השו״מ (שם), התיר לצאת בשעון שיש לו רביד תלוי בצואר ונוטף על החזה, שהואיל והרביד הוא תכשיט, מותר לצאת עמו גם עם השעון. והנה ראיתי בחכמת אדם שכתב: והרביד הוא תכשיט, אבל (הזייגאר) לא הוי תכשיט, כי הזייגער עיקר ואינו בטל להרביד (חכמת אדם כלל נו תוספות חיים ס״ק ד). וכן כתב בערוך השלחן: ואף אם תלוים בו שלשלת זהב העשויה לתכשיט, מכל מקום פשיטא דהוא לא בטל לגבי השלשלת יותר משהציצית לא בטל לגבי בגד (ערוך השלחן או״ח סימן שא סעיף סב).

ולענ״ד נראה, שאין בדבריהם לסתור דברי השואל ומשיב, שהואיל והשלשלת קשורה לשעון, הרי השעון הוא חלק התכשיט, ולכן מותר לצאת בו בשבת, ואין זה דומה לציצית, דלא בטלי לגבי בגד (שבת קלט,ב), הואיל ואין הבגד עשוי אלא משום הציצית, ולא מותר ללבשו אלא עם הציצית, לכן הציצית הם עיקר והבגד טפל להם, הלכך אעפ״י שאינה מצויצת כהלכתה לא בטלי לגבי טלית, אבל השעון הואיל והשרשרת מחוברת בו והיא עשויה בשבילו, הרי היא כולה חשובה גוף תכשיט אחד, ומותר לצאת בו מדין תכשיט. ואין זה דומה למ״ש מרן הב״י: ושמעתי שיש מתירין לעשות תיק בתי עינים מכסף ולקבעו בשלשלת כסף, ויוצאין בו בשבת וכו', ורצו ללמוד מדין מפתח כסף וכדברי המתירין, ואין הנדון דומה לראיה, דשאני התם שבתי העינים שבתוך התיק הם גוף בפני עצמו, והוי משוי, ואין לומר שהם בטלים לגבי התיק שהוא של כסף, דאדרבה בתי עינים הוא עיקר ואין אומרים נעשה בתי עינים לתיק, אלא נעשה תיק לבתי עינים (ב״י ורמ״א בהג׳׳ה סימן שא סעיף יא), דשאני תיק של בתי עינים שהוא גוף נפרד מבתי העינים, והוא כלי תשמישם, הלכך לא חשיבי תכשיט, אבל השעון והרביד הם גוף אחד שאינם נפרדים כל זמן שאדם נושא אותו, הלכך הוי כולו תכשיט אחד.

אולם יש לאסור מצד אחר, משום דהוי תכשיט לאיש ולאשה, וכדפסק מרן ז״ל: דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה, אסור גם לאיש (שם סעיף ט). ועכ״פ כיון שרבים וגדולים חלקו על השו״מ, כוותיהו נקטינן לאסור הוצאת השעון לרשות הרבים, אפילו אם הוא קשור ברביד כסף וזהב, איבעית אימא מטעם הח״א וערוך השלחן, ואיבעית אימא משום שהוא תכשיט לאיש ולאשה.

אולם אין דברים אלו אמורים אלא בשעונים שהם טמונים בכיסי הבגדים ואינם מוציאים אותם מכיסיהם אלא לצורך ידיעת הזמן, לפיכך כיון שהם עצמם אינם תכשיט, גם הרביד שהשעון תלוי בו אינו תכשיט, אבל בשעונים שהם קשורים על היד, שהם עצמם תכשיט לפי צורותיהם, ואין צריך לומר כשהם עשויים מכסף וזהב והם קשורים והדוקים אל המרפק ואינם זזים ממנו, נ״ל להתיר לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, מדכתב רמ״א ז״ל: ובהגהות אלפסי פרק במה אשה, דהשתא נהיגי לצאת בהן(בתכשיטין) בין איש בין אשה, ולא נאסרו אלא בימיהם דלא היו רגילים לצאת בתכשיטים אלא בשבת, ולכן הוי למיחש דילמא שלפא(ד״מ סימן שא אות ב, ושו׳׳ע סימן שג סעיף יה בהגה).

ובערוך השלחן הוסיף וכתב: ויש שכתבו דנשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהן, ויש להסביר הדבר,

דהנה בסעיף ט׳ נתבאר דכלילא שרי מטעם דאשה חשובה לא שלפא ומחוי, ונשים דידן כולן חשובות נינהו, ועוד טעם יש בזה, דעכשיו הנשים הולכות ברחובות ובשווקים, והולכות זו לזו בבתיהן ורואות זו את זו בביהכ״נ של נשים, אם כן ממילא יכולות להראות תכשיטיהן בבתיהן ובבתי כנסיות, ובודאי שאין מדרכן לפשוט ברחוב ולהראות לחברותיהן (ערוך השלחן סימן שג סעיף כב).

וטעמים אלה שייכים בשעונים שלנו שהם עצמם תכשיט, ויוצאים בהן בכל יום, הילכך ליכא למיחש דילמא שלפא, וכיון שכן אפילו אם הם תכשיט לאיש ולאשה מותר, הואיל וגם לאישה מותר.

ועומד לנגדנו פסק מרן ז״ל: דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון מפתחות נאות של כסף, כמין תכשיט, אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש הוא מוציא (או׳׳ח סימן שא סעיף יא). דון מינה לשעונים שלנו שהם עשויים למורה שעות ולתכשיט, אסור לצאת בהם מטעם זה עצמו, שהרואה אומר שלצורך תשמיש הוא עושה, ולא עוד אלא שיש לומר שאף למ״ד שיש להתיר אם הם של כסף, בנדון דידן אוסר משום דמפתחות לא מוכחא מילתא שיוצא בהם לשם תשמיש, ואדרבא יש לרואה לומר שודאי יש לו בביתו מפתחות לתשמיש, שאין אדם עושה מפתחות של כסף לביתו וארונותיו, ואלה הם רק לתכשיט, אבל בשעון — עינינו רואות שהוא משתמש בו לדעת ולכוין את הזמן, הלכך גם אם הוא תכשיט אסור לצאת בו.

אולם עדיין אני מצדד להתיר בשעוני יד, משום שעיקרם נעשו לתכשיט בצורה מהודרת, וכל העונד אותו במרפקו אינו עושה זאת אלא לתכשיט, ומי שאינו מתקשט בזה לוקח לו שעון כיס כדי להשתמש בו למורה שעות. לפיכך כל הרואה יודע שאינו יוצא בו אלא לתכשיט ולא לתשמיש, וגם סימני השעות שבו הוא להדור התכשיט, אלא שמועיל גם לדעת את הזמן, ומשום כך אינו בטל מהיות תכשיט, והרי זה דומה לטבעת שיש עליה חותם, דמותר לצאת בה לרשות הרבים להרמב״ם, ומר״ן קיי״ל כותיהו, והיינו טעמא, שהדבר ידוע לכל שהוא תכשיט (שם ס״ט), וכיון שכתבנו שבזמן הזה מותר לאשה לצאת בתכשיטיה, מותר גם לאיש. ולא תימא דכיון שאין הסימנים של השעון חקוקים בו, הרי זה כטבעת שאין עליה חותם (שם ס״י) — זה אינו, דשאני טבעת כיון שהחותם הוא שעושה אותה תכשיט, צריך שתהיינה האותיות חקוקות בו, שרק בכגון זה ראוי להיות חותם, אבל שעוני יד שהם עצמם תכשיט, המחוגים והסימנים שבו אינם מגרעים את תכשיטו, אלא מוסיפים לו הדר ונוי, לפיכך נראה לי שמותר לצאת בהם בשבת.

את זאת אני אומר לבירורה וליבונה של הלכה, וכדי שלא למחות באלה שנוהגין לצאת בו בשבת, וכדכתב מרן ז״ל: ויש שאומר שמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות (סימן שג סעיף יח). וה״ה בנדון שעוני יד, כיון שרגילים לחבוש אותם על המרפק תמיד בלי הפסק, עושים זאת גם בשבת, ולא ישמעו להוציאם מסיבת ההרגל, הלכך אין למחות בידם, אבל כל איש מישראל המדקדק ומחמיר על עצמו שלא לצאת בהם בשבת, תבוא עליו ברכת השבת, כי היא מקור הברכה, כאמור: ׳על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו׳.

והנלע״ד כתבתי.