סימן לה

- בענין הנ"ל -

לכבוד ידידי ועמיתי

הרב הגאון המפורסם בקי בחדרי תורה כקש"ת

מוהר"ר אברהם יעקב ניימרק יצ"ו.

 

רב עונג שבעתי בקראי תשובתו הגאונית היתירא של עגונה זו, שבחכמתו ובקיאותו הרבה מוסיף צדדי היתר ברורים ונכונים. וכדי להשתעשע עם כת"ר במשא ומתן של הלכה הנני כותב לו בזה דברים אחדים בקשר עם תשובתו זאת.

בראשית דבריו איתי לן מר סעד להתירא ממאי דגרסינן (בגיטין ס"ט) דמא דאתיא מפומא אי לא סריך מכבדא קאתי ולית ליה תקנתא.

ולע"ד מספקא לי טובא אם אפשר להתיר אשת איש על ידי סימני טרפה. שהרי בדברי הרמב"ם (ה' גרושין פי"ג ה' ט"ז י"ז) מוכח שאין מעידים להתיר אשת איש אלא בנטל ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי וימות, וכיוצא מדברים שאי אפשר שיחיה אלא שימות בזמן קרוב. ולדעת הרמב"ן והרשב"א ומרן שפסקו: אם קשרוהו ברגלו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו משיאין אשתו אחר י"ב חדש. משום שטרפה אינה חיה י"ב חדש. מסתברא לומר שלא התירו זאת אלא דוקא בעובדא זו ומטעם שאמרו בגמ' דמיא מרזו מכה (יבמות ק"כ) ועיין (ח"מ וב"ש שם) אבל בכל שאר טריפות שבאדם אין משיאים אשתו אפילו אחר י"ב חדש, משום שאדם עלול להתרפאות לגמרי ממחלה שעושה אותו טריפה על ידי רפואות ונתוחים להאריך ימים במחלתו בזכות וחסד ה' עליו.

תדע שהרי רשב"א סובר שטרפה בבהמה ואדם שוים ואינה חיה יותר י"ב חדש (עיין חולין נ"ז) והוא עצמו סובר שאין מעידים על המגויד משום שיכולה לכוות ולחיות (יבמות שם) הא למדת שגם במגויד שנעשה שלא על ידי פעולת הכויה או כל פעולה רפואית אחרת אין מעידין עליו. ומעתה מ"ש בגיטין (שם) דמא דאתיא מפומא דריאה אית לה תקנתא דכבדא לית לה תקנתא, הכי קאמר דמא דאתי מפומא מצד הריאה היא מחלה עוברת מאליה בהמשך הזמן. ודכבדא ליה לה תקנתא מצד עצמה, אבל ע"י רפואות או נתוח או מחסד ה' הרופא כל בשר ומפליא לעשות יכול הוא להרפא או להאריך ימים במחלתו (עין חולין מ"ג תוס' זבחים קט"ז ד"ה ודלמא) כתבו ר"ת היה רגיל לחלק בין טרפות דאדם לטרפות דבהמה משום דאדם אית ליה מזלא (בירושלמי יבמות פרק ט"ז ה' ג) אמרו והחיה אוכלת בו אני אומר נתרחמו עליו מן השמים. מכל זה מוכח בברור שטרפות שבאדם אינה מחייבת מיתתו לאחרי י"ב חדש.

ואם נרצה לפרש מאמר דכבדא לית ליה תקנתא כפשוטו בכל זאת אין לסמוך על זה גם בימינו אלה שהתפתח והתרחב במדה מרובה המדע הרפואי ושמחלות רבות שבזמנים קדומים היו כולן או רובן למיתה היו על פי הנתוחים והרפואות החדשות מתרפאים ושבים לחיות.

וכן נודעתי מפי רופאים מומחים, שבזמן האחרון המציאו רפואה נתוחית מסוכנת מאד אמנם לרפא חולה שמקיא דם הנמשך מהכבד, ולכן נלע"ד שאין לסמוך בזמן הזה על סימני טרפה להשיא את האשה על פיהם, אם לא בדברים שהמיתה קרובה בהם וכמ"ש הרמב"ם או בשלשלוהו לים ועלתה בידם רגלו מארכובה ולמעלה שהזכירו במשנה, ולא בכל שאר טרפות ואפילו באלה שאמרו חכמים שעושות טרפה את האדם.

ובנדון דידן כיון שלא נבדק שדם זה שהיה מקיא בא מן הכבד. אדרבא הסברא נותנת לומר שבא מן הריאה ונמצא שאדם זה לא היה טרפה כלל וכן אמרו בירושלמי (שם) אני אומר: בחרב מלובנת נכוה וחיה וה"ה בנ"ד אמרינן מהריאה בא הדם.

מענין לענין חזיתיה לכת"ר יצ"ו שכתב בדעת הרמב"ם בפירוש המשנה דסמפון הריאה שנקב אעפ"י שנמוק בשר הריאה סביבותיו ואין בשר מגין על הנקב כשרה.

ולע"ד אין זה מחוור להכשיר בכגון זה, ובאמת הרמב"ם ז"ל פסק: ניקב אחד מסמפונות הריאה אפילו לחבירו טרפה, כלומר וכל שכן כשנמוק הבשר סביב הנקב (עיין מ"ש הר"מ בשם הריב"ש ובב"י ודרישה ופרישה יור"ד סי' ל"ו סעיף י"א). ולפי"ז מוכרחים אנו לדחוקי נפשין ולפרש דבריו בפיה"מ במובן זה אפילו אם הגיע לחברו.

תו חזיתיה לכת"ר יצ"ו שפירש תירוץ הגמ' איתמוחי איתמח שנמוקו סמפונות הכבד, ומזה למד הרמב"ם דינו להטריף בנקבו סמפונות הכבד שגם אם נאמר כן בפירוש הגמ' עדיין הקושי' במקומה עומדת ומה בכך שנמוחו הסמפונות כיון דאם נטלה כל הכבד כשרה הוא הדין נמוחו סמפונותיה וזו היא השגת הטור על הרמב"ם (יור"ד סי' מ' א').

והב"ח כתב בדעת הרמב"ם שהוא מפרש מתניתין דנטלה הכבד כשרה בנמוק הבשר והסמפונות קיימים, ולפי"ז שפיר מתקיים פירושו דכת"ר בסוגין, אלא שלע"ד תירוצו של הב"ח אינו מתקבל על הדעת מטעמא שכתב הריב"ש (עיין ב"י יור"ד סי' ל"ד) דאם איתא דניקבו הסמפונות טרפה. לא הוה שתיק תלמודא מלהודיע זה בפירוש, כמו שאמרו בדין סמפוני הריאה. ואין תירוץ זה שנאמר בגמ' בדרך אגב אם גם נפרש במובן נמוחו הסמפונות כחו יפה להוציא דין המשנה שמנתה נטולת הכבד בין הכשרות כפשטה ולפרשה בנמוק בשר הכבד ונשארו הסמפונות, ואין כל סברא לעשות גם את הכבד חמור מהריאה לענין נקיבת הסמפונות.