שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן לה
(לחושן משפט סימן ר"נ).
מצוה מחמת מיתה
ב"ה, י"ג מנ"א חצר"ת. יראה בנחמה ויתברך בכל טוב סלה מע"כ ידידי הרב הגאון בקי בחדרי תורה כמוהר"ר חיים יהודה לייב אויערבאך יצ"ו דומ"ץ ור"מ בישיבת שער השמים בעיר הקודש ירושלים.
אחרי שים שלום טובה וברכה הנני נעתר לבקשתו לעיין בהאי דינא שחבר כת"ר בחכמה ובקיאות בנדון: ראובן שחלה מחלה פנימית מסוכנת, והרופאים אומרים שאין תרופה למחלתו כי אם אחרי ניתוח מסוכן והוא בראותו כי קרבו ימיו למות, מסר וכתב וחתם בעצם ידו על כתב הבטוח שלו מחברת אחריות החיים שאחרי מותו תגבה אשתו הסכום המובטח בתור יורשתו היחידה, ומסר בידה כתב זה. ואחר זה חי חמשה חודשים ביסורים ומכאובים קשים ומעוצם מכאוביו הסכים להנתח ומת אחרי הנתוח. ומעכ"ת נשאל אם יש קיום למתנה זו, שלא היה קנין. ואחרי משא ומתן בהלכה בבקיאות וסברא ישרה, זו הלכה העלה לזכות את האשה הזאת במתנה זאת מדין מצוה מחמת מיתה. ב. מדין כתיבה ומסירה. ג. מדין מצוה לקיים דברי המת. ואותי בקש לעיין בהלכה זו, ומחביבותיה דמר גבאי נעניתי לו. והנני כותב מה שתעלה מצודתי, לפי קוצר השגתי, בעזרת צור חמדתי.
א. מצוה מחמת מיתה [שיטת רש"י]
גרסינן בגמרא: אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה ליה פיסקתא כל אימת דהות חלשא הוה מקניא ליה ניהליה, וכי קיימא הות הדרא בה, זימנא חדא חלשא שלחה ליה תא קני וכו' כי קיימא הדרא בה, אתאי לקמיה דר"נ וכו' אמר להו לסהדי היכי הוה מעשה, אמרו ליה, אמרה הכי: ווי דקא מיתה הך איתתא, אמר להו: א"כ הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מחמת מיתה חוזר. (ב"ב קנ"א ב) מכאן למדנו דמצוה מחמת מיתה בעיא שני תנאים: שיהיה המצוה חולה, וגם שיאמר ווי דקא מיית, כלומר: שיזכיר דאגת וחרדת מיתתו, אבל חולה שלא הזכיר דאגת המיתה בשעת מתנתו, או הזכיר דברי מיתה ולא היה חולה, אינו חשוב כמצוה מחמת מיתה. אבל מסוגין דגיטין מוכח דחולה שמצוה אעפ"י שלא הזכיר דברי מיתה דינו כמצוה מחמת מיתה, דתנן בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו, חזרו לומר המפרש והיוצא בשיירא, ר"ש שזורי אומר אף המסוכן. ופירש רש"י: המסוכן, חולה (גיטין ס"ה ב). ועוד גרסינן התם: גיטו כמתנתו מה גיטו אע"ג דלא פריש כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו, אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה (שם ס"ו). למדנו מכאן דחולה או כל הדואג על מיתתו אעפ"י שלא הזכיר בצואתו דברי מיתה הרי הוא כמצוה מחמת מיתה. ולפי זה צריך לומר דאחתיה דרב דימי גם כשהיתה חלשה לא היתה בגדר חולה. לכן הוצרכנו למה שאמרה ווי דקא מיתה. אולם דברי רש"י הם נסתרים מהירושלמי, דגרסינן התם: תני אף החולה, מה בין חולה למסוכן? חולה בדרך כל הארץ מסוכן שקפצה עליו החולי (ירושלמי גיטין פ"ו הל"ג) הרי לך מפורש שחולה לאו היינו מסוכן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל: במה דברים אמורים במסוכן והוא שקפץ עליו החולי במהרה והכביד עליו חליו מיד (הלכות גירושין פ"ב הי"ב, והלכות זכיה פ"ח הכ"ד). והלחם משנה הקשה על דברי הרמב"ם, מדתנן: הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה (גיטין ס"ו א) משמע דוקא בריא הוא שלא יכתבו אבל חולה הרי הוא כמסוכן? ותירץ דמתניתן כל סתם חולה בריא קרי ליה (הל' גירושין שם). הלכך מסתברא לומר שדוקא מסוכן הוא דחשוב כמצוה מחמת מיתה אבל חולה אין דבריו חשובים כמצוה מחמת מיתה עד שיאמר בפירוש דברי מיתה כגון ווי דמיית. והנה מרן ז"ל בשו"ע חושן משפט (סימן קמ"א סעיף ט"ז) כתב במסוכן כדברי הרמב"ם, ובחלקת מחוקק כתב הוא הדין שאר חולה אחר שלשה ימים (שם ס"ק כ"ב). ולע"ד נראה שזה דוקא למאן דתני אף חולה, או לרש"י דמפרש מסוכן דמתניתין שהוא חולה אבל להרמב"ם ומרן שאינם פוסקים כמאן דתני בירושלמי אף חולה, מסוכן דמתניתן הוא דוקא שקפץ עליו החולי, וזהו טעמו של מרן המחבר שהשמיט דברי הטור מפסקיו, שהטור סובר שמאן דתני חולה ומאן דתני מסוכן לא נחלקו בהלכה, אלא שגם חולה אחרי שלושה ימים ומסוכן שקפץ עליו החולי בתוך שלושה ימים דינם כמצוים מחמת מיתה, אבל מרן המחבר סובר דמאן דתני מסוכן, סבירא ליה, שחולה שאינו מסוכן אעפ"י שעברו עליו שלשה ימים, אין דינו כמצוה מחמת מיתה ובזה מתורצת תמיהת הטורי זהב שכתב: בטור כתוב, דחולה לאחר שלשה ימים או תוך שלשה ימים וקפץ עליו החולי, ולא ידענא למה לא העתיקו כאן השו"ע (שם ס"ק י"ג). ולפי מה שכתבנו מתבאר שמרן חולק על הטור בזה ופסק כהרמב"ם ולכן לא העתיק דברי הטור בחבורו.
על כל פנים מדברי הרמב"ם ומרן בשו"ע למדנו: שדוקא מסוכן הוא דחשוב מצוה מחמת מיתה, ודברי רש"י שפירש מסוכן חולה הם תמוהים. ונראה לתרץ דבריו דרש"י במתניתין לא לפרש מושג מסוכן בא, דזה ידוע לכל תלמיד ואינו צריך פירוש, אבל רש"י בא לפרש מתניתין דקשיא ליה מאי אף המסוכן דקאמר ר"ש שזורי, והא תנינן במתניתין גם המפרש והיוצא בשיירא אעפ"י שיצאו מדעתם ואין מיתתם קרובה, דכל היוצא מדעתו לים או ליבשה מזדיין בכל אמצעי הגנה ומזון, ואעפי"כ כותבין, ומכל שכן מסוכן שקפץ עליו החולי והכביד חליו. ולכן פירש רש"י דמסוכן דמתניתין לאו דוקא אלא הוא הדין חולה.
אולם אין הדברים אמורים אלא לגבי גט שכל מה שאנו צריכים לדעת הוא שמסכים לתת גט לאישתו. אבל במתנה שלבד הרצון והסכמת הנותן צריכה קנין המקבל, וכל זמן שלא היה קנין אפשר לחשוב דבריו כפטומי מילי בעלמא. לכן אין החולה נחשב כמצוה מחמת מיתה אלא אם הוא מסוכן. ויפה כתב ידידי הרה"ג הפוסק יצ"ו לדקדק מדברי רש"י דכתב גיטו כמתנתו, ומינה ילפינן אנן נמי דמה גיטו אע"ג דלא פריש תנו, נותנין כדתנן במתניתין: היוצא בקולר ומסוכן אף מתנתו וכו' (גיטין ס"ו א) הרי שהדגיש רש"י יוצא בקולר ומסוכן, לומר לך שדוקא באלו שהמיתה קרובה הוא דכותבין אעפ"י דלא קנו מיניה אבל מפרש ויוצא בשיירא אין כותבין אלא עד דקנו מיניה משום שכיון שיוצא מדעתו אין דואג למיתתו. וכדעת הרבנו יונה והרא"ש והר"ן (גיטין ס"ו) והרא"ש פ' מי שמת (סימן י"ח) וה"ה חולה אינו חשוב מצוה מחמת מיתה אלא אם הזכיר דברי מיתה. ואל תשיבני דא"כ מה אשמעינן ר"ה דגיטו כמתנתו דאע"ג דלא קנו מיניה כותבין, והא דבר זה פשיטא ופשיטא דאין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה? זה אינו, דהוא גופא קא משמע לן דמסוכן הוה כמצוה מחמת מיתה אעפ"י שלא הזכיר בדבריו דאגת המיתה, דאלו מצוה מחמת מיתה שאינו מסוכן צריך שיזכיר דברי מיתה. וכן כתב הר"ן בתירוצו בתרא (גיטין שם) והוא תרוץ נכון ביותר בעיני. ולפי זה יש לומר בעובדא דאחתיה דרב דימי דהוות חלשה היינו שהיתה חולה, ובכל זאת אינה כמצוה מחמת מיתה לענין מתנה אם לא הזכירה בדבריה "ווי דקא מיתה הך איתתא".
שיטת התוס': התוס' ז"ל הקשו: וא"ת ורב הונא מה הוצרך להשמיענו דכיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה הא פשיטא דמתנת שכיב מרע בכולה או במצוה מחמת מיתה דלא בעינן קנין? ואומר ריב"ם דאצטריך ליה לאשמעינן דאפילו יוצא בקולר כמו בעובדא דגניבא דמייתא עליה, יש לו דין שכיב מרע, דכל היכא דמועיל כתבו כמו תנו יש לו דין זה (גיטין ס"ו תד"ה כדי ליפות). מדבריהם למדנו: דבמסוכן אין צריך שיאמר דברי מיתה, ועוד גם מפרש ויוצא בשיירא נמי דינם כמצווים מחמת מיתה דכלל הוא דכל היכא דמועיל כתבו כמו תנו יש לו דין זה. ויש להסתפק בדבריהם מה הם סוברים בחולה שאינו מסוכן דיש לומר שאינו גרוע ממפרש בים או יוצא בשיירא, ואדרבא כל שכן אם אלה שיצאו מדעתם ומקוים לשוב, בכל זאת דנים אותם כמצוה מחמת מיתה וכל שכן חולה שאין בידו להתרפאות וסכנת מיתה קרובה אצלו יותר, או שיש לומר לאידך גיסא דמפרש ויוצא בשיירא כיון שהם נפרדים מקרוביהם ומכיריהם ואם לא יצוו היום אי אפשר יהיה להם לצוות למחר, הלכך דיינינן להו כמצווים מחמת מיתה, אבל חולה אעפ"י שמיתתו קרובה בכל זאת יכול לצוות דבריו מחר או מחרתיים. וסברא זאת נראית יותר שהרי בעובדא דאחתיה דרב דימי בר יוסף דהוה חלשא לא אמרנו לדון צואתה כמצוה מחמת מיתה אלא משום דאמרה ווי דקא מייתה הך איתתא (ב"ב קנ"א ב) ולא מסתבר לומר דהות חלשה גרועה מחולה, לפי זה יוצא דאע"ג דהתוס' ורש"י חלוקים בדין מפרש ויוצא בשיירא שלדעת רש"י אינם חשובים כמצוה מחמת מיתה ולתוס' גם הם חשובים כמצוים מחמת מיתה, אבל בחולה לכו"ע אין דינו כמצוה מחמת מיתה מטעמא דאמרן, שאין השעה דחוקה לו כמסוכן או כמפרש בים ויוצא בשיירא.
שיטת הר"ן: הר"ן סובר: כל מי שאומר על עצמו מסוכן אני חשוב כמצוה לענין מיתה ואין צריך לומר אם קפצה עליו החולי והוא אומר על עצמו שהוא מסוכן אם ניכרין הדברים שאמר כן מחמת מיתה דיינינן ליה כמצוה מחמת מיתה. והביא סייעתא לדבריו, מדתנן: האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה. ובגמרא אמרינן, דלא מתוקמא מתניתין בשכיב מרע מדקיימא לן כר"ש שזורי דאמר אף המסוכן אם אומר כתבו נותנים (גיטין י"ג ב) ואם איתא דמסוכן דוקא, שפיר מצינן לאוקמי מתניתין כר"ש בשכיב מרע שאינו מסוכן (הר"ן גיטין ס"ו). מכאן שאף לסברת הר"ן אין חולה סתם שאינו שכיב מרע בכלל מצוה מחמת מיתה ומטעמא דאמרן דחולה אין השעה דחוקה לו כשכיב מרע.
ב. מסקנת הלכה בדין מצוה מחמת מיתה
אחרי שבררנו יסודות הלכה זו במפרשי הש"ס, נסורה נא לעיין בדברי הפוסקים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא: הנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו, דכל הנך ששנינו במתניתין יוצא בקולר ומסוכן ומפרש ויוצא בשיירא אינם כמצוים מחמת מיתה, ורבינו יונה והרא"ש סוברים שמפרש בים ויוצא בשיירא אינם כמצוים מחמת מיתה, ולפי מה שבארתי לעיל לכל הדעות חולה המהלך ברגליו אינו כמצוה מחמת מיתה. וכן כתב הרשב"א ז"ל שמתנת שכיב מרע שאינה צריכה קנין ולא כתיבה ולא מסירה שאינו מדאורייתא אלא מדרבנן כדי שלא תטרוף דעתו עליו, ובשכיב מרע לחוד הוא שתקנו. רוצה לומר בחולי שנפל למשכב מחמת חוליו דהשתא הוא דאיכא למיחש שמא תטרף דעתו עליו אבל במהלך על רגליו לא תקנו, ולפיכך ראובן זה שהוא חולה ומתיירא שמא ימות פתאום אין מתנותיו קיימות אלא אם כן נותן במתנת בריא (בית יוסף סי' ר"ן מחודש י"ד). ולזה מכוונים דברי הרשב"א בתשובה: אחרי שכתב שאין צריך שיאמר המצוה שהוא מצוה מחמת שהוא חולה אלא כל שהוא מוטל בערש דוי וצוה על נכסיו הרי זה מתנת שכיב מרע, ואם חלק כל נכסיו הרי הוא כמצוה מחמת מיתה ואפילו חלק מקצתם אעפ"י שלא הזכיר שם מיתה אנו דנין אותה כמתנה מחמת מיתה (בית יוסף שם מחודש ז'). הא למדת, דמצוה מחמת מיתה אינו אלא בשכיב מרע שהוא מוטל על ערש דוי או במסוכן היינו שקפצה עליו החולי והכביד חוליו אבל חולה שמתהלך ברגליו אעפ"י שמחלתו מסוכנת ומתיירא שימות פתאום אין לו תקנה לצוות אלא להקנות במתנת בריא בדרכי הקנין. וסברא זו נראית מוסכמת לדברי הכל ולא נחלקו עליו אלא להחמיר דגם בחולה מסוכן אינו נדון כמצוה מחמת מיתה אלא אם הזכיר מיתה (טור סימן ר"ן בשם ר"ש בן חפני). ומחלוקתם היא זאת, דהרשב"א ודעמיה סוברים דמה דאמרינן בעובדא דאחתיה דרב דימי בר יוסף דדוקא משום דאמרה ווי דקא מייתא הך איתתא, היינו משום שלא היתה שכיב מרע ולא מסוכנת אלא שהיתה שוכבת בערש דוי בשלשה ימים הראשונים וכדכתבו הרא"ש ובעל העיטור (טור חושן משפט ר"ן סעיף י"ב). ור"ש בן חפני סבר דלעולם אינו כמצוה מחמת מיתה אלא כשהזכירה מיתה אבל כשאינו שוכב על ערש דוי לכל הדעות אינו כמצוה מחמת מיתה, אלא כשהזכירה מיתה. קושטא היא שהמרדכי סובר דאפילו כשאמר לפלוני אם ימות כיון שהזכיר בדבריו מיתה הרי כמצוה מחמת מיתה, אבל דבריו היא סברא יחידאה שאין סומכין עליה להלכה להוציא ממון מידי היורשים. מהאמור ומדובר למדנו לפסק הלכה:
א. מצוה מחמת מיתה אין דבריו קיימים בלא קנין אלא כשהוא שכיב מרע ופירש שהוא נותן מחמת מיתה, אבל אדם בריא או אפילו חולה שאינו שוכב על ערש דוי שמזכיר במתנתו דברי מיתה אינה אלא כמתנת בריא וצריכה קנין לכל משפטיה כדי שתתקיים. וכן פסק מרן ז"ל: במה דברים אמורים שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר כשנתן סתם אבל אם פרש מחמת מיתה או אפילו לא פרש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא אפילו יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין לכשימות, ואם עמד חוזר אפילו יש בה קנין במקצת (חושן משפט סימן ר"נ סעיף ז') ולדעת יש מי שאומר שהביא מרן אף בשכיב מרע לא הוי כמצוה מחמת מיתה אלא אם פרש שהוא נותן מחמת מיתה (שם סעיף י"ד).
ב. מכאן אנו למדים שמי שאינו שכיב מרע אפילו אם פרש שהוא נותן מחמת מיתה ואפילו אם הוא חולה אין מתנתו נקנית אלא בקנין כמתנת בריא ולכך אם עמד אינו חוזר.
ג. יוצא מכלל זה, אלה שהשעה דחוקה להם כגון יוצא בקולר מפרש בים או יוצא בשיירא וכן מסוכן שקפץ עליו החולי והכביד מיד חוליו, כל אלה נחשבין כמצוים מחמת מיתה אפילו אם לא הזכירו בדבריהם דאגת המיתה, משום שאלה הואיל והשעה דחוקה להם ואם לא יצוו עתה ודאי או שמא לא יוכלו להגיד דבריהם מחר, לפיכך הם נחשבים כמצוים מחמת מיתה שאין דבריהם צריכים קנין.
ועתה נהדר אנפין לדיננא. והנה ידידי ועמיתי הרה"ג הפוסק יצ"ו אחרי שנשא ונתן בחכמה כיד ה' הטובה עליו בברור הלכה זו, אחרי השקלא וטריא, יצא לדון בשאלה דנדון דידן לקיים מתנה זאת מטעם מצוה מחמת מיתה, והכי אמר מר: בנדון דידן שהמצוה חלה במחלה מסוכנת מאד והרופאים התיאשו מרפואתו והוא גם הוא ידע זאת והוא מת ממחלה זו אחרי יסורים ומכאובים קשים, לכן לא מבעיא לדעת הרי"ף דפוסק שגם מפרש ויוצא בשיירא דינו כמצוה מחמת מיתה והוא הדין חולה זה, אלא אפילו לדעת רבינו יונה והרא"ש דמפרש ויוצא בשיירא לא הוו כמצוה מחמת מיתה מודים דחולה מסוכן כזה דנדון דידן הרי הוא כמסוכן. ומה שהלך ברגליו ע"י זריקות וסמי מרפא אינו מוציא אותו מכלל שכיב מרע לדברי הכל, וגם הרשב"א מודה שהוא כמסוכן, ודבריו מתקיימים באמירה כדין מצוה מחמת מיתה. את"ד.
ולע"ד אין דבריו נהירין לי שהרי כתבתי לעיל שטעמן של הרי"ף ודעימיה דסברי שגם במי שהוא מפרש ויוצא בשיירה הוי כמצוה מחמת מיתה, אין זה מפני סכנת מות הקרובה להם, אלא מפני שהשעה דחוקה להם משא"כ בחולה ההולך ברגליו אין השעה דחוקה לו ויכול לצוות זה למחר. ומדברי תשובת הרשב"א מוכח כן שהרי נשאל הרשב"א: בראובן שהיה חולה ומתיירא שמא ימות פתאום ומשמעות דבריו שראובן חלה במחלה פנימית כזו שאינה מכריחה אותו לשכוב בערש דוי אבל מעמידה את חייו בסכנת מות פתאומית, ובכל זאת כתב שאין מתנתו קיימת באמירה, שלא תקנו חכמים זאת אלא בשכיב מרע שכל חולה השוכב במיטת מחלתו הרי הוא כמי שעלה לגרדום לידון (שבת ל"ב ב) אבל חולה שמתהלך ברגליו אפילו על ידי סמים וזריקות ואפילו אם הוא חולה כזה שעלול למות פתאום מסיבת מחלתו זאת, דינו כבריא לענין צואה ואין מתנתו נקנית אלא בקנין.
שוב ראיתי בדברי רב חביבאי ידיד הרה"ג הפוסק יצ"ו שהביא תשובת מהריט"ץ שנשאל בכהן שהיה דואג על מיתתו לפי שהיה מקובל שהוא ממשפחת עלי, ובהיותו בריא צוה וחזק דבריו בנדוי שלא ישנו את צואתו, ופסק: שדבריו קיימים מדין מצוה מחמת מיתה, שכך השוו חכמים מדותיהם בכל המצוה מחמת מיתה שיהיו דבריו כמסורין. ולע"ד תשובה זאת תמוהה מאוד ואינה מתקיימת אלא לדעת המרדכי דסובר דאף הבריא שהזכיר דברי מיתה חשוב כמצוה מחמת מיתה וכבר כתבתי שזו היא סברא יחידאה (עיין בית יוסף חושן משפט ר"נ סעיף י' ושם מחודש ט"ז). והנה ראיתי אחרי רואי בספר מטה שמעון שציין תשובה זו וכתב כהן שהיה דואג מן המות שהיה מקובל היותו ממשפחת בני עלי ובהיותו בריא צוה מחמת מיתה, אין לו דין מצוה מחמת מיתה. מהריט"ץ סימן ל"ד. עכ"ל (מטה שמעון סי' ר"ן הגה"ט ס"ק מ"ט) ולפי שאין ספר מהריט"ץ מצוי אצלי לעיין בדברי קדשו איני יכול לברר דברי מהריט"ץ על אמתותם ובכל אופן כבר בררתי מדברי הראשונים כולם שגם חולה אינו חשוב כמצוה מחמת מיתה.
תו חזיתיה לרב נהוראי הרה"ג הפוסק יצ"ו שכתב דחולה שהוא טרפה הוי יותר ממסוכן ויוצא בקולר, וכדמחלקינן בהרבה דברים שהגוסס הרי הוא כחי וטרפה הרי הוא כמת. ולע"ד נראה דברים אלה הם פליטת הקולמוס ולא יעלה על הדעת לומר שטרפה הוא כמת ואין ממכרו ממכר ולא מקחו מקח שאם כן גם צואתו אינה כלום.
למסקנא דדינא הוסיף הרה"ג הפוסק יצ"ו טעם אחר לזכות האשה משום שקנתה בכתיבה ומסירה שהואיל ומתנאי הבטוח החברה מתחייבת בכתיבה זו של הפוליסה למסור סכומי הבטוח ליורשיו או לכל מי שיצוה המובטח בחייו בכתיבת ומסירת שטר זה לידי מקבל המתנה הרי זה כאלו קבל המתנה גופה, ואסתייע לזה ממה שכתב בספר פרי הארץ (ח"ב סי' ג') שהעלה כן להלכה.
ועוד הוסיף הרה"ג הפוסק לצדד בזכותה של אלמנה זו מדין מצוה לקיים דברי המת שכיון שמסר השטר בידה הרי זה כאילו השליש המתנה בידה והביא להקת הפוסקים שס"ל כן.
ולע"ד נראה שיפה כוון להלכה בשני נמוקים אלה, ונוסף עליהם לסניף גם דברי המרדכי שרבים מהפוסקים האחרונים סוברים כמותו שבהזכרת דברי מיתה עושה את דבריו כמצוה מחמת מיתה שאינם צריכים קנין. מטעמים אלה אני מסכים לדעתו בשאלה זו לזכות את האלמנה במתנתו זו כוותיה ומטעמיה אלא שאינה גובה גם כתובתה וכמו שכתבתי בתשובתי הקודמת. והנלע"ד כתבתי.