סימן לו

(לאו"ח סימנים רע"ז שי"ח ומשפטי עוזיאל ח"א ובהשמטות דפים רכ"א – ר"ל).

א. הדלקת וכיבוי החשמל בשבת ויום טוב.

ב. פתיחת מאורר חשמלי ופתיחת מעלית בשבת ויום טוב.

ג. מי שאזניו כבדים משמוע אם מותר להשתמש ובשבת ויום טוב  במכונה שקולטת קול המדבר

 

(י"ז טבת תרצ"ו).

לכבוד הרה"ג כמוהר"ר שלמה זלמן אויערבוך יצ"ו ירושלים.

 

בתשובה לשאלותיו ממני הנני בזה להשיב:

 

ראשית דבר הואיל כת"ר לבאר לנו מעשה החשמל, ומזה בא לידי המסקנה שנעילת המפתח להפסיק החבור וכיון שנפסק החבור אין מעבר לזרם והוא נפסק. והחוט הדק המאיר מתקרר ותיכף נכבה  והרי זה דומה כלוקח סכין בידו ומחתך את הפתילה שבתוך הנר וכו'.

 

ולדידי לא מצאתי שום חדוש בדבריו, דהלא סוף סוף האדם המניע את המפתח אינו נוגע לא בפתילה עצמה ולא בזרם שבתוכה אלא במפתח שבצדה ואינו עושה כל פעולת אסור בנגיעה זו, וכיון  שכן אין זה דומה לנותן מים תחת האור שהמים עומדים תחת הנצוצות, אלא דומה לנותן מים ע"ג טלית שאחז בהאור שאינו מכבה אלא מונע התפשטות הדליקה, וכן נמי באור החשמל מונע המשכת  האור והוא כבה מאליו, מאי אמרת שהרי ממעט הוא את השמן מהפתילה על ידי שמפסיק הזרם והוה ליה מכבה משום שמכהה אורו או שממעט רבויו. אין הדברים הללו אמורים אלא במקצה השמן  והפתילה להדלקה, אבל באור החשמל וכן במכונת הבשול לא הקצה לא את הפתילה ולא את השמן שהם מוכנים ועומדים, שהרי הפתילות לא נעשו לזמן ידוע אלא מתקיימות זמן ארוך עד שיפסדו  משמושם, וכן הזרם החשמלי עשוי לכל אדם, ולכל זמן, ואינו פוסק מציאותו והוספת כחו, וגם הנפט שבמכונת הבשול לא הוקצה כולו להשתמש בו לצרכו. וכיון שהוא אינו מתכוון לכבוי הדלוק אלא  למנוע המשך ההדלקה והכבוי נעשה מאליו עדיפא מטלית שאחז בה האור שמותר לתת עליה מים ולהתכסות בה, ואם כבתה כבתה. וכן מדין כבוי הנר בחול ביום טוב, ופסק רש"ל, והם הם הדברים  שכתבתי בסוף פרק א' סעיף א', שמפתח מכונת הבשול וכן של חשמל אינם מגוף הפתילה אלא מכשיר העומד מן הצד, ודברים אלו עצמם נכתבים בסוף סעיף ג', דהמפתח שבו נסגר או נפתח כח  הזרם אינו נחשב לגוף דבר הדולק, והדברים ברורים. ולא ידעתי למה התקשה מעכ"ת בהבנתם.

 

וחזיתיה למר שהוסיף שזה דומה למאי דתנן: לא יקוב אדם שפופרת של ביצה ויתננה לתוך הנר, מפני שהיא מנטפת, ואיתי לן מ"ש הרש"ל והוב"ד בקרבן נתנאל, דטעם אסורו הוא משום שמא יסתפק  בכל השמן שבו והוי מכבה.

 

ולא חדש לן כלום, שהרי בסעיף ב' הבאתי דברי רש"ל אלה והוכחתי מהירושלמי דטעם לא יקוב אדם שפופרת של ביצה. גם למ"ד שהוא משום מכבה בהוקצה לכך. וכבר כתבנו דזרם החשמל וכן  הנפט שבמכונת הבשול לא הוקצה להדלקה ובשול ביום טוב.

 

תו תמה מעכ"ת במ"ש. לצדד בהיתרא מטעם שאינו מתכון לכבות הדלוק אלא למנוע המשכתו, וכתב: שלא נאמרה סברה זו אלא בטלית שאחז בה האור דשרי ליתן עליה מים בצד אחר כדי שלא  תתפשט הדליקה, משא"כ בכבוי החשמל הרי הוא מכבה אותו המקום שהוא דולק, ודמי לכל כבוי שאינו מכבה את מה שכבר דלק אלא שלא יוסיף עוד להדליק.

 

ולא דק דא"כ תקשה לדידיה, ומאי טעמא דהתירו בטלית שאחז בה האור, והא דא ודא אחת היא? אלא בגורם כבוי דשמן ופתילה כיון שהם גוף אחד כל פעולה שנעשית בגופם הרי היא כבוי גמור,  אבל בגורם כבוי על ידי פעולה שאינה בגוף האור אינו מכוון לעצם הכבוי אלא למנוע המשכתם כגון טלית שאחז בה האור מצד אחד נותן מים מצד אחר ואם כבתה כבתה, או פושטה ומתכסה בה,  כיון שאינו נוגע בדבר הדולק ואינו מתכון לכבות את הדלוק אלא למנוע התפשטותה שרי.

 

תו חזיתיה למעכ"ת שהשיג על דברי מדין פותח דלת בפני רוח שאינה מצויה שאסור, והוא הדין להגעת כפתור החשמל ומפתח הפרימוס. ואין זו השגה, שמדין פותח דלת נגד המדורה אין ראיה  לסתור שלא אסרו פותח דלת אלא משום מבעיר שהוא מלבה את המדורה, תדע לך שהרי רש"י ז"ל בדין נר שאחורי הדלת כתב: משום שהרוח מכבהו, ואלו בפותח דלת נגד המדורה כתב: שרוח  מנשבת ומבעיר האור. הלכך בפתחית דלת כנגד המדורה שאין הפתיחה גורמת כבוי אלא שהוא בא ממילא אינו אסור אלא משום מבעיר. וכן כתבו הטור ומרן ז"ל: אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה  שהיא קרובה קצת אל הדלת ואפילו אין שם אלא רוח מצויה, אבל אם היה פתוח כנגד מותר לסוגרו ואין בו משום מכבה (או"ח סי' רע"ז סעיף ב').

 

איברא דהמג"א כתב: ונ"ל כשהאש בוער בתוכו אף התד"ה מודה האסור לסותמו לגמרי דגורם כבוי שהאש נכבה מהרה ולא דמי לסי' רע"ז דהתם יש אויר בבית הרבה משא"כ בתנור (מג"א סי' רנ"ט  ס"ק י"א).

 

אולם לע"ד זו היא חומרא יתירה שאין לה על מה לסמוך שעיקר טעם היתר סגירת הדלת בפני המדורה הוא לדעתי משום דגורם מניעת הדלקה אינו חשוב כבוי כשאינו נוגע בגוף דבר הדולק ואינו  דומה לכופה קערה על הנר גופא. אבל בפותח הדלת שהוא עושה מעשה הבערה אסור. ובאמת מה שהתירו לסגור הדלת בפני המדורה הוא אפילו בחדר קטן שהרי סתמא אמרו מותר לסגרו. ואין בו  משום מכבה.

 

אולם למעשה כבר כתבתי בתשובתי שלדעת מר"ן, בנר שמונח אחרי הדלת שאסור לפתוח הדלת שמא יכבנו הרוח, ואם הוא קבוע אחרי הדלת אסור לפתוח ולנעול כדרכה שמא תהא הדלת נוקשת  עליו ותכבהו, (סי' רע"ז סעיף א'), הוא הדין בפתיחת ונעילת מפתח החשמל ומכונת הבשול אסור.

 

במ"ש להתיר כבוי אור החשמל והפרימוס, כתב מעכ"ת שמדברי יש ללמוד להתיר אפילו בשבת. ואני אומר שלא כוונתי לכך כלל. ולא ניחא לי דתאמר דבר זה משמאי, משום שבה"ג ור"ת סוברים  דגם בגחלת של מתכת ובשאינו מתכון לצרוף לא התירו לכבותה אלא כשהיא ברשות הרבים ומשום שלא יזוקו בה רבים, וחייבים אנו לחוש לדבריהם, וביו"ט יש לומר שגם לדעתם מותר כמו  שהתירו למתק החרדל ביו"ט בגחלת של מתכת.

 

עוד כתב מעכ"ת במכונת הבשול אעפ"י שהגחלת היא של מתכת חשוב כמכבה ממש משום הנפט שבה, ודברים אלה אין להם שחר. דהנפט אינו דולק כדי שנכבה אותו, ופעולת הכבוי אינה אלא  במקום שהאש אחוז בו היינו בפתילת המתכת שבראש המכונה שבו נאחז האש. ובזה לא חדש כלום מתשובת רבנו אברהם ז"ל שבסוף תשובות פאר הדור.

 

וכן ראיתו מתשובת בשמים ראש מדין נצוצות, אינה ראיה לסתור, דנצוצות אעפ"י שאינן נעשות פחם עכ"פ נקרא כבוי שאין נצוץ שאין בו דבר הנשרף עמו אבל הברזל הוא מתחמם ולא נשרף ואין  זה בגדר מכבה, אלא מקרר, וביום טוב מותר כדין ממתקים את החרדל בגחלת של מתכת (או"ח סי' ת"ק סעיף ג').

 

והן עתה ראיתי בספר "ישכיל עבדי" לידידי הרה"ג הגאון כמוהר"ר עבדיה הדאיה יצ"ו ח"ב סי' י' שנשאל בדין זה ומסיק לאסור מטעם דלא פלוג רבנן, דכשגזרו על הכבוי גזרו בין של עץ בין של  מתכת, הגם דלא שייך בו עשית פחמים, ונסתיע מדברי גאון דורנו מוהר"ר רפאל בן שמעון ז"ל בספר "מצור דבש".

 

וכבר כתבתי בספרי "משפטי עזיאל" סימן י"ט פ"ב שדעה זו נאמרה במרכבת המשנה והשגתי ע"ד מסוגין דגמרא.

 

ועתה אני מוסיף עוד לסתור סברה זו מהלכה פסוקה דמותר למתק החרדל בגחלת של מתכת, ואפילו בשבת התירו כדי שלא יזוקו בה רבים, הרי לך מפורש דלא גזרו רבנן במתכת של גחלת ביום  טוב ואין לנו לחדש גזרות מדעתנו ביחוד בדורנו זה שכל הבשול נעשה על ידי מכונות אלה ואם באנו לאסור אותם מטעם גזרה נמנע מהם שמחת יום טוב, וגזרה זו היא בגדר של גזירה שאין רוב  הצבור יכולים לעמוד בה.

 

ומענין לענין באותו ענין כתב מעכ"ת שנראה לו להתיר פתיחת הזרם החשמלי של המעלית או המאורר כיון שאין בו משום מבעיר ומכבה. לדעתי נראה שאין כאן שום צד של היתר, משום שגם  במעלית וגם במאורר (וינטאלטור) אינם פועלים אלא ע"י הבערה וכבוי. שכל פעולה חשמלית שנעשית אינה נעשית אלא ע"י המשכת כח חשמל, שכ"ז שהמעלית עולה ויורדת בוער הכפתור החשמלי,  ובמנוחתה הוא כבה.

 

ב. פתיחת המאורר בשבת ויו"ט 

 

בדין פתיחת המאורר כתב מעכ"ת שאין כאן משום מוליד, כיון שאין בו הולדה ממשית של דבר המורגש ונראה לעינים, ולדידי אין זה מספיק שהרי התנועה שנולדה מכח זה שפיר מורגשת ונראית  לעינים.

 

אולם מטעם אחר נראה לי שאין בזה משום לתא דמוליד, שאין דין מוליד נוהג אלא בהולדת דבר הכבוש וטמון בדבר אחר כגון סחופי כסא אשיראי שהריח הכבוש בגוף הכוס מתגלה על ידי זה  ששואב ממנו את ריחו, או הוציא את האור מן האבנים ועצים וכו' (שם ל"ג).

 

כללא דמילתא כל דבר הפושט צורתו ומתלבש בצורה אחרת נכלל בגדר הולדה וזהו מובנו הפשוט של מוליד, אבל פעולה שהיא מוסיפה על הצורה הקודמת כגון מולל או קוטם עצי בשמים שהוא  רק מוסיף ריחא אינו בגדר תולדה לפי שאין בו התלבשות צורה אחרת.

 

וכאן אני מוצא להעיר על מה שכתב רש"י בדין מרסק שלג או ברד בשביל שיזובו מימיו דאסור דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא מים אלו (שבת נ"ג: ב"י או"ח סי' ש"כ טו"ז ס"ק ז').

 

ולע"ד אין זה מדויק משום דגם שלג וברד מים הוו ואין כאן שנוי צורה, והפירוש הנכון לדעתי הוא מ"ש הרשב"א ז"ל: שטעם האיסור הוא משום גזירת סחיטת פירות העומדים למשקים (מ"מ ה' שבת  פכ"א ה' י"ב ומג"א שם ס"ק י"ג).

 

ועל כל פנים לענין מאורר או מעלית כיון שאין כאן שנוי צורה אלא שגורם להם תנועה, אין בהם משום אסור הולדה כיון שאין בהם שנוי צורה ודמי למגלגל כלי או זורקם ממקום למקום ברשות  היחיד.

 

עוד כתב מעכ"ת דבתנועת המעלית או המאורר ע"י כח זרם החשמל אין בו משום מכה בפטיש. והרי זה דומה כאלו מביא את בהמתו שהיא תעלה ותוריד המעלית או לסובב את המאורר, וכך לי אם  פרתו היא הגורמת התנועה או כלי אחר אין כאן משום עושה כלי כיון שהכלי הוא שלם לפנינו וגרמת התנועה אין זה תקון כלל בגוף הכלי אלא משתמש בו וכמו שהוא עצמו מותר להזיז בכחו את  המעלית, כן מותר לעשות זאת ע"י הזרם החשמלי וכו', ולא גרע ממטה רפויה שמותר להחזירה ומכוס של פרקים שמותר לפרקו ולהחזירו בשבת (או"ח סי' י"ג סעיף ו') עכת"ד.

 

ולע"ד דבריו מופרכים מראש ועד סוף מדין עריכת השעון בשבת (סי' של"א ס"ג) שלדעת רש"י אסור מדאורייתא לעשותו בשבת משום מתקן מנא (מג"א שם ס"ק ד'). והא השעון הוא כלי שלם לפנינו  ועריכתו אינה אלא מסבבת התנועה, וכמו שמותר להזיזו ביד כן יהא מותר בעריכתו.

 

ומכאן למדתי בעניותי שכל כלי שנעשה לתפקיד ידוע ואינו משמש בתפקידו אינו נקרא שלם ועריכתו הוא גמר הכלי (משפטי עזיאל ח' או"ח סי' י"ג, השמטות לאו"ח סי' ב' סעיף ג').

 

והוא הדין למאורר ומעלית כיון שנעשו לשם תנועה וסבוב על ידי המשכת כח חשמלי, זו היא גמר מלאכתם. ולא דמי למטה רפויה שהיא ראויה לתשמישה גם כשאינו מהדקה, וכוס של פרקים נמי  אפילו למאן דמתיר לפורקו ולהחזירו אינו אלא משום שזהו דרך תשמישו, וזה דומה לבגד מקופל שפושטים אותו ללובשו ומקפלים אותו להצניעו (או"ח סי' ש"ב סעיף ג).

 

ומחזיקנא טיבותא למעכ"ת דאנהירינהו לעינין ממ"ש הפרמ"ג דעריכת השעון בשבת יש אסור משום גמר הכלי ולא דמי לכוס של פרקים מפני שבלא תיקון זה אין זה שעון כלל.

 

אולם מה שפירש מעכ"ת דבריו דגבי שעון צריך להיות ערוך ומסודר תמיד ולא יפסיק הלוכו בשום פעם, אלא שאין ביכלתו לעשות זאת, ולכן חשיב כאלו כל יום או יומיים מתקלקל וצריך תיקון  ע"י עריכה ולכן מקרי שפיר עריכה זו כגמר כלי, ע"כ.

 

דבר זה לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי, דאין שום סברא לומר דמפני שצריך עריכה כפעם בפעם מקרי כלי שאינו גמור, כיון שמתחלת הויתו נעשה בתנאי זה הרי הוא כלי גמור, אלא החילוק הוא  כמ"ש לע"ד, דשאני שעון דלא נעשה אלא להלוך בכוון השעות, וכל שאינו ממלא תפקידו לאו כלי הוא, דהא לא חזיא ליה למלאכתו, ועריכתו היא תיקונו.

 

והוא הדין והוא הטעם במעלית ומאורר שמתחילת הויתם מחוברים אל חוטי החשמל והכפתורים שבהם והם עשוים לנוע מלמטה למעלה ולהסתובב בהיקפם, אינם נקראים כלים אלא כאשר ימלאו  תפקידם המיוחד להם, וכל פעולה גורמת להשלמת תפקידים היא אסורה משום מתקן.

 

מכל מ"ש יוצא לע"ד לאסור פתיחת המאורר בשבת משום מתקן מנא, ופתיחת המעלית לעלות ולרדת גם משום מתקן מנא, וגם משום מבעיר ומכבה.

 

אולם אין הדברים הללו אמורים אלא בשבת, אבל ביום טוב שניהם מותרים, הואיל ויש בהם הנאת הגוף וכמו שהוכחתי בסה"ק משפטי עזיאל (או"ח סי' י"ט סעיף ד').

 

ג. שמוש בשבת ויו"ט במכונה שקולטת קול הדיבור 

 

ולענין שאלתו אם יש להתיר לאלה שאזנם כבדה משמוע. להשתמש במכונה שקולטת קול המדבר ומקרבתו לאזן השומע ע"י אבן חשמלי שבתוכה כמו האבנים שבבאטריות ובה כפתור לפתוח  ולסגור כדי שלא יכלה כחה של אבן חשמלית זאת.

 

נלע"ד שביום טוב ודאי מותר להואיל ואפשרות השמיעה למי שאזניו כבדו משמוע היא הנאה גופית מרובה ומותרת ביום טוב. שנאמר בו: אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם, ודרשינן לכל צרכיכם.

 

ואפשר שגם בשבת מותר שפתיחת וסגירת המפתח אינו כמתקן מנא אלא כפותח דלת השעון וסוגרו או כפושט הבגד וקופלו, אולם לפי שעוד לא ראיתי מכונה זו איני יודע את הטכניקה שלה איני  מחליט בדבר לענין שבת. והנלענ"ד כתבתי.