מאד שמחתי לדעת על התישבותו בתור רב לקהלת הספרדים בעיר מהוללה זאת, והנני מברך את כבודו מקרב לבי בהצלחה מרובה, בתפקידו החשוב ומכובד זה.
ועתה לענין שאלתו בדבר הלכה.
שאלה.
ק״ק ספרדים דוברי לאדינו מריאו רי זאנירו, לקחו להם לרב ליצחק בן החכם שמואל, והוא היה אחד מתלמידי חכמים של סלוניקי, ׳חכם׳ בקוראסאאו ובפאנאמה, והנו יחיד הקהלה הזאת. בריאו די זאנירו דרים 75% ב׳קופאקאבאנה׳, ו־25% במרכז העיר. ב׳קופאקאבאנה׳ נמצא המרכז החברותי והתרבותי, ובעיר הביהכ״נ. מקופאקאבאנה עד ביהכנ״ס דרך אחד עשר קילומטר, רוב עבודת הרב במרכז של קופאקאבנה, שם מתאסף עם ועדים שונים הדנים עסקי קהלה, שם הוא מרצה הרצאות ונותן שעורים לבוגרים ושם משרדו, רק פעמים בשבוע הולך במשרד העיר בביה״כ. האסיפות בקופאקאבאנה נמשכות עד אחר חצות לילה, מכיון ש־3/4 הקהל דרים בקופאקאבאנה, הרב צריך להמצא קרוב להם הבאים אל ביתו בכל עת ובכל זמן, ולכן הוא נאלץ לדור בקופאקאבאנה, וכן אי אפשר לרב ללון במלון בעיר בכל שבת, כי איך יניח משפחתו יחידה וגלמודה? וגם מפני הכשרות, כי הרב אינו רוצה לאכול חוץ מביתו.
היות שהרב אינו נוסע בשבת, יחידי הקהל מתרעמים על כי ה׳חכם׳ אינו מתפלל עמהם בשבתות וימים טובים. הפרנסים, אנשים בעלי צורה, מצדם מבקשים מהרב בכל לשון של בקשה, מפני שלום, שיבטל רצונו מפני רצון הקהל, וימצא איזה היתר על פי תנאים שונים לנסוע בשבת ולהתפלל בבית הכנסת. ועוד טוענים, כי לו הרב יבא בבית הכנסת וידרוש, קהל המתפללים יגדל, והראיה כי הרב סדר תפלה מיוחדת בשבת ו׳ אייר, לכבוד יום העצמאות של מדינת ישראל, ולן במלון, ובאו לבהכ״נ אנשים ונשים וטף, ונדבו שש מאות עצים לקרן קיימת הספרדי, מלבד נדבות למוסדות העדה ולביהכ״נ. וכן לו הרב יבא להתפלל וידרוש לכבוד הבר־מצוה ובעל־ברית וכדומה, כי העדה גדולה, היחידים ישבעו רצון מהמעמד ומהרב, ויתמכו לטובת הדת, כי זה ארבעים שנה שספרדים יוצאי תוגרמה דרים בריאו די זאניירו, ורק זה 15 חדשים שלקחו להם רב לחכם הנזכר, ומתרעמים שאינם יכולים להשתמש בו כראוי, ולכן מבקשים שהרב יסע בחשמליה ע״י כרטיס קנוי מע״ש, ולא יחשוש לא למוקצה אם יש בו, לא לשבות דרבנן, ואפילו לא לעירוב (כי ריאו די זאניירו מסובבת מכל צד עם חוטי ברזל של הטלפון, ודומה ללחי וקורה, וכן שרוב העיר מוקפת ים [האוקיינוס האטלנטי] ודומה לאי). ומצד היותר טוב שהרב יזמין מערב שבת גוי הנוסע לעיר לעצמו במכונית פרטית ולא בטאקסי, שיבא בשבת ויקח את הרב ויביאהו העירה, הא למה זה דומה, לאותו מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה גוי כבש לירד בו, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים (שבת קכב,א במשנה), ומביאים ראיה שבארץ תוגרמה ישמעאלי או נוצרי היה עושה אבות מלאכות בבתי היהודים, ואפילו בביהכ״נ, והרבנים הגדולים שבכל דור ודור לא מיחו (וכן אצל האשכנזים, גוי כזה נקרא ׳שבת גוי׳). באמת ששאלת נסיעת הרב לביהכ״נ אצל העדה הספרדית בריאו שאלה חשובה מאד (אירע פעם כי בעל בית נכבד, לרגלי הבר מצוה של בנו, הביא בביהכ״נ ראבינו ליבראלי גרמני ודרש כשיטתו, למורת רוח הרב ולמורת רוח יחידי סגולה). ומבקשים מאת מורנו ורבנו שבחכמתו הרבה יפטור אותה — שאלה זו — משום מצוה דרבים, ומפני שלום — השקול כנגד הכל.
תשובה.
בשאלה זאת דנתי בסה״ק ׳משפטי עזיאל׳ (ח״א סימן ט). והעליתי להלכה — מסקנא ודינא:
א. אסור לנסוע בקרונות חשמליות או מכונות קיטוריות שהן של יהודים, אפילו אם הנהגים הם לא יהודים.
כ. אסור לנסוע בקרונות אלה אפילו אם הם של לא יהודים ומתנהגות על ידי לא יהודים, אם הן הולכות ושבות במקום שיש בו ישוב יהודי, שודאי הוא שהלא־יהודי מכוין בנסיעתו זאת להנוסעים היהודים, אבל במקום שכל התושבים הם לא יהודים, מותר ליהודי לנסוע בקרונות של לא־יהודים ושמתנהגות על ידם בתוך העיר, בתנאי שלא יצטרכו לשלם דמי כרטיס נסיעה בשבת ויום טוב, ואף זאת אינו אלא לשם הילוך של מצוה, כגון ללכת לבית הכנסת וכדומה, אבל לא לשם טיול, ומכל שכן לשם צורך מסחרי.
|
ולמודעי אני צריך, שדברי אלה נאמרו רק לאותן העיירות שיש בהן ערובי מבואות מתוקנים כהלכה, והתנאי הראשון שבעירוב הוא לשכור רשותו של הגוי, וכמו שכן פסק מרן ז״ל: וככל משפטי ישראל בחצר עם הא״י. כן הוא במבוי או בעיר המוקפת חומה, עד שיהיו בה שתי חצרות של בתי ישראל בעיר וכו׳, וכשיש שתי חצרות של בתי ישראל בעיר, צריכין לשכור מכל חצר וחצר של אינו יהודי, ואין מספיק במה שישכור משר העיר, הגה: ויש אומרים דדוקא להכניס ולהוציא לרשות אינו יהודי, אבל לטלטל במבוי, יכול לשכור מן השר (או״ח סימן שצא סעיף א).
מכאן למדנו שעירובי מבואות, או אפילו עיר מוקפת חומה אינם מתירין הטלטול במבואות, אלא בשכירות רשות של האינו יהודי, או משר־העיר, על כל העיר.
ובתשובות ׳חות יאיר׳ נשאל על דברי הקהלות שהן בעיירות המוקפות חומה, שיש להם רחוב מיוחד שהוא נסגר בלילה, ונהגו היתר טלטול ברחוב ואיסור חוצה לו, ואסיק אם היינו באים לחוש לכת הסוברים, דאין שום עיר רשות היחיד לענין טלטול, לא היו מותרים חוץ לביתם, ובמקום צערא כזה לא חששו, רק תפסו כדעת המתירים וכו׳, ומכל מקום צריכים לשכור מן השררה(חות יאיר סימן קלה). ובכל מקום שאין ערובי מבואות כהלכתן, ודאי שאין להתיר נסיעה במכוניות צבוריות בשבת, אפילו במקום שרובן גוים, הואיל ויש בהם משום הוצאה מרשות לרשות, היינו הוצאת הכרטיסים, שהיא אסור תורה של מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים, וגם הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ולהיפך הכניסה מרשות לרשות.
מכאן יוצא לנדון דידן שאין צד היתר בנסיעה במכוניות צבוריות, אפילו אם קנה הכרטיס מערב שבת, והיינו משום איסור הוצאה דאית ביה.
והנה מעכ״ת סבר בפשיטות, שאין דין רשויות במחנה קדשו, הואיל וכל העיר היא מוקפת חומה, שימה היא חומתה. והנה עיקר דין זה אינו ברור ומוחלט לענין שבת שהים היא כחומה, והדברים ארוכים ועמוקים ואכמ״ל, אבל גם למטוניה דמר, אינה נתרת בזה, מפני רשויות הלא יהודים שבתוכה, וצריך לשכור רשותם, או לכל הפחות לשכור משר העיר את כל העיר.
ההיתר של חוטי הטלגראף והטלפון אינו ברור, אלא צריכים בדיקת חכם ומומחה בהלכות עירובין, כרי לבדוק היטב אם בכל מקום אפשר לסמוך עליהם, או שיש מקומות פרוצים שצריכים תיקון מיוחד, ובלא תיקון זה כל העירוב בטל.
והנה מעכ״ת הביא ראיה להתיר ממ״ש (באר היטב) [שערי תשובה] (או״ח סימן רמח ס׳׳ק טז), ומשמע שם דאם אין הספינה הולכת בשבילו, קצת צד היתר. ואין מזה ראיה, דהנה תשובת החות יאיר שממנה למד (הבאה״ט) [השערי תשובה], היא בספינות ההולכות כנהר שאיסורם משום גזרה, דשמא יעשה חבית של שייטין, שהיא בעצמה שבות, ומה גם בזמן הזה שעשית חביות של שייטין אינה עבודה קלה ומצויה, לפיכך יש להתיר באמירה לגוי שהיא שבות דשבות, וע״ז כתב: ואפשר אם היה ספינה הולכת בבקר ביום שבת בלאו הכי, היה גם כן היתר טפי (חות יאיר סימן קיב [ובדפוסים אחרים בסימן קטו]). הרי רלא התיר החות יאיר משום שהיתה הספינה הולכת בלאו הכי, אלא שהיה היתר טפי על ההיתר הקודם דשבות דשבות, ואין ללמוד מזה להתיר בהחלט, היכא שהספינה הולכת בלאו הכי.
ב. ראיתי מבאה״ט (שם ס״ק א) דכתב: ובספר א"ר חולק עליו [על המ׳׳א], והוכיח דלדבר מצוה מותר אפילו בשבת, גם היא אינה ראיה, דמ״ש הא״ר אינו [אלא] בספינה שכל אסורה הוא מגזרה מדרבנן, ובמקום מצוה לא העמידו רבנן דבריהם, וגם בזה החות יאיר מהסס טובא בדבר, וכתב דאפשר דדברי חז״ל בגזרתם חמירא כלא תעשה של תורה (חות יאיר שם). ראיתו מדברי ׳אשל אברהם׳ (סימן שלט ס״ק א), היא ראיה לסתור, שהרי כתב: אלא דסיים בדבריו הואיל ולא נמצא היתר מפורש, רק מכח מה שאנו סומכין על בה״ג הנ״ל, הבו דלא להוסיף עליו, ועל כל פנים בקניית שביתה פשוט דיש להתיר. ובאמת הוכחה מפורשת היא: היכא דמותר להפליג מערב שבת, אם נכנס בספינה מערב שבת, וקנה בה שביתה, אעפ״י שמפלגת בשבת מותר, והוא שלא יצא מהספינה משעה שקנה שביתה (או״ח סימן רמח סעיף ג), והמג״א כתב: והוא שלא יצא, דאסור ליכנס בשבת בספינה משום שט (שם ס׳׳ק י).
ולפי זה נדחית גם ראיתו מדברי השערי תשובה בשם שבות יעקב, דכתב להתיר לעבור בספינה בתוך התחום לבא למנין(סימן שלט ס״ק ב), וכן ראיתו מדברי האגור משם רבינו ישעיה, שהיה נכנס ועובר בשבת בעיר ויניציאה, והיה אומר שהגוים המנהיגים הספינה לעצמם הם מכוונים (בית יוסף סוף סימן שלט). ראיות [אלו] הן מופרכות, שלא נאמרו דבריהם אלה, אלא בספינות שאסורם הוא משום שט במים, שהיא גזרה דרבנן, ואם כן על ידי גוים הוי שבות דשבות, ואין ללמוד מזה לנסיעה במכוניות שיש בהם איסור הבערה דאורייתא, ומה גם כשכרוך בהם הכנסה והוצאה, ובלא זה נמי אדרבה משם ראיה לסתור, שהרי סיים האגור וכתב: ורבנו מאיר הקשה לו מר״ג שירד לנמל, ומרן הבית יוסף הוסיף וכתב: ולדעת ר״י שכתב רבנו בסימן רמח, וכן לדעת התוס׳ והרא״ש שכתבתי בסמוך, ודאי אסור (שם), הרי לך מפורש שמרן הבית יוסף והתוס׳ והרא״ש והטור, כולם סוברים שאין להתיר בזה, שהאינם יהודים מכוונין לעצמן.
מכללן של דברים למדנו, שאף בדברים שאסורים מדרבנן, אסור לישראל להשתמש כשנעשים על ידי עכו״ם,
ואפילו אם הם מכוונים לעצמם, ואף המתירים לא אמרו דבריהם אלא באיסורים שהם מדרבנן, ומשום דהוי שבות דשבות. ומעתה יוצא לדין שאסור לישראל לנסוע בשבת במכוניות הנהוגות בידי [לא־]יהודים, וכן העליתי להלכה בסה״ק ׳משפטי עזיאל׳: אסור לנסוע בקרונות אלה (קיטור) שנהוגות על ידי לא־יהודים, אם הן הולכות ושבות במקום שיש בו ישוב יהודי, שודאי הוא שהלא יהודי מכוין בנסיעתו זאת לנוסעים היהודים.
אולם ה׳חחם סופר׳ כתב: היוצא מדברינו אלה לדינא, בענין העגלות ההולכות על ידי קיטור, הנה לית בהו לא משום משמש בבע׳׳ח, ולא משום נכרי עושה מלאכה בהבערות הגחלים, שהרי איכא רוב גוים, וליכא אלא משום תחומין, ומשום עובדין דחול (חתם סופר חלק ששי סימן צז) לדבריו יוצא שבמכוניות שהן הולכות בתוך התחום ואינן יוצאות חוץ לתחום, כגון: האוטובוסים שבתוך העיר, אין אסור ליהודי לנסוע בהם בשבת, אפילו אם הם בתוך ישוב יהודי, כיון שרוב הנוסעים הם אינם יהודים.
וגאון דורנו הראש״ל חמ״א [ = חיים משה אלישר] זצוק״ל, הביא דברי הזבחי צדק שהסכים לדברי החתם סופר, וחלק על דבריו במה שאסר עובדין דחול, וכן כתבתי בסה״ק (משפטי עזיאל שם), ובסוף דבריו כתב: העולה מזה שעיקר הדין כמו שכתבנו שאין בזה עובדין דחול, ויכול ללכת בעגלת קיטור בשבת בתוך התחום, ואין בזה עוברין דחול, לעומת זאת הביא מ״ש בספר יהודה יעלה [או״ח סימן נח]: אסור להלוך בשבת בקרונות ההולכות בכח האש ותמרות עשן, אף שהנוסעים רוב נכרים וכו׳, דכיון דנהנה מזאת המלאכה ממש, ולית לן בה נר לאחד נר למאה, חיישינן שמא ירבה בשבילו.
וכן אסיק הגאון הראש״ל זצ״ל וכתב: ולפי זה בשבת ודאי אסור אף על ידי גוי, כ״ש על ידי ישראל, וביום טוב לפי מה שפסקו, דמתוך שהותרה הבערה לצורר הותרה שלא לצורך ודאי מותר, ואמנם לענין כבוי לדעת הרמב״ם. לא הותר הכבוי ביום טוב, שהכבוי הוא מלאכה ולא צורך אכילה(הלכות יום טוב [פ״ד ה״ב] וש״ע או״ח סימן [של״ד סעיף כז. ועיין בט״ז ובמג״א שם]). יש לאסור, ברם הטור ז״ל חולק על הרמב״ם. ופסק כר״ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, אם כן אסור כבוי אינו אלא מדרבנן. ועל ידי גוי הרי שבות דשבות, הלכך מותר לדבר מצוה (משה האיש השמטה לאו״ח דף קעח,א־ב).
והנה לע״ד יש מקום עיון בדבריו, שכבר כתבתי לעיל דברי מרן הב״י ותשובות חות יאיר, שמדבריהם מוכח דגם באסור דרבנן קיים אסור שבות, ואעיקרא דדינא נראה, שכבוי זה של בנזין שבמכוניות, הוי מלאכה שצריכה לגופה לעצור את המכונית מהליכתה, ואין זה כבוי משום דחס על הפחמין, ובזה ודאי אסור מדין תורה לדברי הכל, ובכלל גם ההבערה היא שלא לצורך אכילה כלל וכלל, הלכך גם הבערת המכונית לא הותרה ביום טוב, לפיכך שבת ויו״ט שוים בדינם בזה.
ומכל מקום נראה לי שאף להמתירים בשבת, אינו אלא במקום שאין בו ישוב יהודי, ובזה הוא שיש לומר לעצמם מכוונין, אבל ברחובות שמיושבים יהודים, אין לומר שלהנאתם הם מכוונים, שהרי הם קובעים תחנות בישובים אלה להעלות את אותם היהודים שהם הולכים ושבים אל שכונתם, ולולא זאת לא היו מכוונים את דרכם לאותם השכונות, לפיכך הרי הם עושים בשביל היהודים, ואסור ליהודים להשתמש בהם בשבת לדברי הכל.
|
אין דברים אלה אמורים אלא לענין מכוניות צבוריות שבערים, אבל ספינות שהולכות בימים, אעפ״י שהן הולכות בכח קיטור אש, אינן אוסרות את ישראל מלנסוע בהם אפילו כשהן מפליגות בשבת אם קנו בהם שביתה מערב שבת, והיינו טעמא משום שהספינות אלה, גם אותן המיוחדות לנסיעות, הן נושאות מטענים של משא סחורות שמובילות אותם מעיר לעיר וממדינה למדינה, נמשך מזה שיש צוות של אינם יהודים שהולכים עם ספינות אלה לפקח ולשמור, להטעין ולפרק את מטעני המשא. נוסף לזה, ספינות אלה הן קובעות שעות הנסיעה והחניה על דעת עצמן, ושלא מדעתם של הנוסעים, ועוד זאת שהן מסיעות אנשים ונשים לתחנות שונות, שמכוונות אליהם את דרכן ושאין ליהודים הנוסעים בהם שום צורך בכך, ואדרבא, נוח להם שתלכנה ישר למחוז חפצם הם. מכל דברים אלה נמצא שהנוסעים בספינות אלה, הם כאלו מונחים בקופסא ומובלים על דעת מנהיגי הספינה ולהנאתם הם, מטעמים אלה התירו נסיעה בשבת, וגם כן על יסוד זה שנסיעתם, אפילו לסחורה, יש בה דבר מצוה (או״ח סימן רמח סעיף ד בהגה), ואין ללמוד מזה היתר לנסיעה במכוניות בשבת ברחובות שיש בהם ישוב יהודי, שעיקר נסיעתם לרחובות אלה הוא בשביל יהודים, אלא שנלוים אליהם גם לא יהודים.
ג. אתאן לסעיף ב׳ שבשאלתו, לנסוע במכונית פרטית של אינו יהודי שהולך לצורך עצמו. מעין שאלה זאת נשאלתי בדבר שמוש במעלית בשבת, שאינו יהודי מניע אותה לצרכו, ודנתי בה מדינא דמתניתין: נכרי שהדליק את הנר בשבת וכו׳(שבת קכב.א), שפסק מרן ז״ל (שו״ע או״ח סימן רעו סעיף א), והעליתי להתיר לישראל לעלות או לרדת באותה מעלית שאינו יהודי מניע אותה, ומשתמש בירידתו או עליתו.
ואמנם גם בזה הססתי טובא, וכתבתי: יודע אנכי שיש לפקפק בהיתר זה, אולם בשים אל לב שעתה יש מקומות כאלה שיש בהם שלש או ד׳ קומות ויותר, ולא כל אדם יכול לעלות ולרדת ברגליו, ואין כל אדם יכול להיות כלוא בביתו בכל יום השבת, ומה יעשו ישראל בחצר שכולה או רובה ישראל, ולאו בכל שעתא יזדמן נכרי שירצה לעלות במעלית זו שישראל רוצה לעלות, לכן משום צורך גדול כזה מוצא אני לצדד בהיתר זה, שנכרי וישראל עולים ויורדים במעלית אחת, דכיון שהנכרי משתמש בה, תולין לומר שלצורך עצמו הוא עושה, ומותר לישראל להשתמש במלאכתו (משפטי עזיאל ח״א בהשמטות עמודים רכט־רל).
|
אולם אין ללמוד מזה לנדון שלנו שהאינו יהודי עושה פעולה מיוחדת שאינו נהנה בה לצורך יהודי, בזה שהוא בא לביתו של היהודי לקחת אותו, או אפילו אם אינו בא לביתו בשעה שהוא מעלה אותו אל המכונית, וכן בשעה שהוא מגיעו למקום חפצו, הרי הוא עוצר את המכונית מתנועתה, בזה שהוא מכבה את האש הבוערת, שהיא מניעה ומוליכה את המכונית, וכיון שפעולה זאת נעשית בשביל ישראל גם בהליכתה וגם בעמידתה, ולא עוד אלא בשביל ישראל ידוע ומפורסם, שהכל יודעים שבשבילו עושה זאת, ובשעה זאת שהיהודי רוצה בה, בכגון זה ודאי שאסור לישראל להשתמש בה. וכבר כתבתי שכבוי המכונית בשעת עצירתה היא מלאכה שצריכה לגופה, שאסורה מדין תורה לדברי הכל. וכבר כתבתי דברי הר״ן: שאסרו לכבות הדליקה בשבת אפילו על ידי גוי ואפילו במקום פסידא, הואיל שעיקר אסור כבוי במקום שצריך לפחמים הוא דאורייתא, אעפ״י שכשאינו צריך לפחמים הוי מדרבנן, דכל דבר שעיקר איסורו דאורייתא, לא הותר בו אמירה לגוי (משפטי עזיאל ח״א סימן י דף ל).
מכל האמור, תורה יוצאה מחוורת כשמלה:
א. לאסור השמוש בשבת במכונית צבורית שהיא הולכת ועוברת ברחובות, שיש בהם ישוב יהודי, אפילו לדבר
מצוה, כגון: להליכה לבית הכנסת.
ב. לאסור אפילו ברחובות שאין בהם ישוב יהודי, בעיירות שאינן מעורבות כהלכתן, מדין הכנסה והוצאה בשבת את כרטיס הנסיעה.
ג. לאסור הליכה בשבת בטקסי של לא יהודי, אעפ״י שהוא הולך בה לדרכו, משום שהוא מכבה את אש המכונית בשעת עליתו וירידתו של היהודי הנוסע בה, להנאתו של היהודי ושלא להנאתו של הלא יהודי.
את זאת כתבתי להלכה, שכן אנו מצווים ועומדים להורות על פי מקורות ההלכה שבתלמוד או שבפוסקים לעומקן ואמיתתן, אבל אני מעריך מאד את בקורי מעכ״ת בבית הכנסת בשעות התפלה, ולא רק משום הנדבות הנמשכות מהן, שגם להם יש ערך רב וחשוב מאד, אלא אני מוסיף להם הערכה בשביל הרבצת תורה שבהם, וביותר משום משיכת רגלי הצבור, וביותר הילדים ובני הנעורים לבית הכנסת. לעומת זאת אני מעריך את הקשיים המרובים של הרב להיות נודד מביתו בכל שבת, ואעפי״כ אני אומר כדברי רז״ל: לא שררה נתתי לכם, אלא עבדות נתתי לכם (הוריות י,א־ב), זהו תפקידו של הרב להיות עבד הצבור ביום ובלילה, וגם בשבתות וימים טובים, וזהו גם שכרו, וכמאמרם ז״ל: לפום צערא אגרא (אבות סוף פרק ה).
מעריך אני מאד ביקורו של הרב בבית הכנסת בערב שבת, כדי לזכות את הצבור, וביחוד את בני הנעורים,
במצות קבלת שבת חגיגית, שיש להם ערך רב להשראת קדושת השבת בשירה וזמרה, וגם קדוש השבת והבדלת השבת על הכוס, וזו היא אחד מן הדברים שמקדשים את ישראל ומקרבים אותם לקדושת ישראל. אולם כדי שלא להדיר את הרב מביתו בכל ימי שבת ומועד, הנני חושב לטוב לקבוע את בקורי הרב לבית הכנסת פעם לחדש, בשבת שמברכין את החדש, ובימים טובים וימים הנוראים, שבהם יבקר הרב מערב שבת עד מוצאי שבת אחרי ההבדלה החגיגית, ולשבת זה יקבעו גם כל חגיגות הבר־מצוה, הואיל וחגיגות אלה אפשר לקובען גם לפניהם וגם לאחריהם, ומובטחני שנכבדי הקהלות ישמחו לאכסן בביתם את הרב ומשפחתו בשבתות אלה בתורנות, ולזכות וגם לכבוד יהיה להם דבר זה, או לכל הפחות ידאגו להכין למענו ומשפחתו סעודות שבת מעונגות וכשרות, ובדרך זאת אפשר ואפשר לקיים קדושת השבת כהלכתה, ולקיים גם בקורי הרב ודרשות הרב בשבתות וימים טובים.
והנני מסיים ואומר מקרא שכתוב: ״אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלקים ויכלת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום״ [שמות יח,כג]. ״ואתה שלום… וכל אשר לך שלום״ [שמואל א. כה.ו], חזק ואמץ [דברים לא,ז ועוד],
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון, הרב הראשי לישראל.
|
|
|
|
|
|
