סימן לז- היתר עגונה על ידי עדות של טרפות

סימן לז

(בענין הנ"ל)

- היתר עגונה על ידי עדות של טרפות -

 

אפריון נמטיה לידידי ועמיתי הרב הגאון כמוהר"ר א"י נימרק יצ"ו שהעיר אותי בשאלה חשובה של היתר עגונה על ידי עדות של טריפה, בגופו של הנעלם, והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא בעז"ה.

ראשון המדברים בשאלה זו הוא ר"ת: שהיה רגיל לחלק בין טרפות דאדם לטריפות דבהמה משום דאדם אית ליה מזלא, והתוס' חלקו עליו, וכתבו: וקשה, דבריש אלו טרפות מייתי ראיה מטרפות דאדם אבהמה (זבחים קט"ז, תוד"ה ודילמא, וב"ק נ"א ד"ה נעביד, וחולין מ"ב ד"ה ואמר ובכורות ל"ז: ד"ה כדי, עירובין ז. תוס' כת"י) ומדבריהם למדנו שבטריפות שהן מטעם שעתיד להנקב, כגון ניקב קרום העליון של מוח, מחלקים בין אדם לבהמה, משום דאדם הקרום התחתון קשה יותר, אבל בטריפות שהן מצד עצמם, אדם ובהמה שוים. ואין לחלק ביניהם. ולענ"ד איני מוצא סתירה לדעת ר"ת מכל הנך ראיות שמביא התוס' שמשוה בגמ' טרפות דאדם לבהמה, דקושטא הוא שכל לקותא העושה את האדם לטרפה מכל שכן שהבהמה נטרפת בהם. ואין שום סברא לחלק בן אדם לבהמה בזה, שהרי אורגן החיים של האדם ובהמה אעפ"י שחלוקין בצורתם שוים בפעולותם החיונית אבל ההבדל שביניהם הוא בארכת ימי המחלה שבהמה דלית לה מזלא אינה חיה אלא מקסימום של י"ב חדש משעה שנטרפה, אבל אדם חי יותר מי"ב חדש, לא בטבע אלא במזלא של מלאך שלו ומליץ זכות בעדו (שבת נ"ג:) ומקרא מלא דבר הכתוב כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם (תהילים ק"ז); וכן אמר חזקיהו לישעיה: כלה נבו אתך וצא, כך מקובלני מבית אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, (ברכות י'); ולא מסתברא לומר שהרחמים יועילו רק לחולה שאינו טרפה, אלא אפילו בחולי שעושה את האדם טריפה תפילה או מזלא מצילה את האדם ממיתה קרובה, וכמו שמצאנו באיוב שאמר יפלח כליותי ולא יחמול, והיינו לקותא שעושה אותו טרפה ועדיין איוב קיים משום דניסא שאני (חולין מ"ג). וזהו שדקדק ר"ת ואמר: משום דאדם אית ליה מזלא. ובזה ארוח לן דסברת ר"ת אינה דחויה מהלכה וכמ"ש הפר"ח (יו"ד סי' ל"א ס"ק ז') אלא היא סברה אלימתא, ויש לה על מה לסמוך.

אולם מסתברא לי לע"ד, דלא חלק ר"ת בין טריפות דאדם לבהמה אלא בטרפות שאין אדם הנפגע מת תיכף, אבל בטרפות שקרוב להויתה, מת האדם ממנה, כגון שחט בו שנים או רוב שנים מודה ר"ת שאדם ובהמה שוים והלכך מעידים על האדם שאירע בו מעשה כזה, שמת ומתירים את אשתו. וכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל: נפל לתוך כבשן האש וכו' או ששחטו בו שני סימנין או רובן אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת, שודאי סופו למות, וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה, אלא ימות מיד בזמן קרוב, הרי אלו מעידין עליו (רמב"ם ה' גירשין פ' י"ג ה' י"ז, ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף ו') וכן אם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו, כגון מוחו או לבו או בני מעיו, הרי זה מעיד עליו שמת (רמב"ם שם ה' י"ח, ושו"ע שם סעיף ל"ו).

מעתה נובין ונדון בשאר טריפות שאין הנפש יוצאה בה בשעת הוית הטרפות אלא שאפשר להם לחיות עד זמן י"ב חדש, היכי דינינן לה? מי נימא דכיון דרובא דאינשי מתים בסוף י"ב חדש מתירים את אשתו לאחר י"ב חדש, ולא חיישינן להחמיר שמא חי הוא בדרך ניסא או מזלא, או שנאמר דחיישינן לחומרא משום חומרא דאשת איש, כמו דחיישינן במשאל"ס דשמא גלי אשפלוהו (יבמות קכ"א), ונלע"ד שזה תלוי בפלוגתא דרבוותא: דהרמב"ן והרשב"א סוברים דגם בשאר טרפות מתירים לאחר י"ב חדש ולא חיישינן שמא חי על ידי נס או מזלא, וחילם ממ"ש בירושלמי עלה דמתניתין: מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא. וגרסינן בירושלמי: רבי חגא בעי קומי רבי יוסי לא מסתברא נותנים לו שהות כדי טריפה, אמ"ל אף אנא סברי כן (ירושלמי יבמות פט"ז ה"ד).

הרי דמה שאמרו חכמים במעשה דעסיא מן הארכובה ולמעלה תנשא היינו אחרי י"ב חדש, מטעמא דטרפה אינה חיה יותר מי"ב חדש.

וכן כתב הרמב"ן אעפ"י שכל טרפות שמנו חכמים אין כנגדן באדם, כיון דארכובה בזה ובזה נשנית בשניהם הוא טרפה, שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה משום שהוא מת מיד אלא משום שהוא טרפה, (חדושי הרמב"ן יבמות ק"כ: עיין במ"מ גירושין סי' ג' ה' ט"ז).

אולם הרמב"ם ז"ל כתב: וכן אם השליכוהו לים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעידין עליו שמת, ומשיאין את אשתו (שם) ומדלא כתב והעלו ממנו אבר שעושה אותו טריפה משמע הוא סובר דמעשה דעסיא שאמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה מעיד עליו, היינו להשיא את אשתו תיכף משום דלקותא זו גורמת מיתתו קרוב לשעת נטילתה, וכן דקדק: שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה, זאת אומרת: שסמוך לנטילת האבר אי אפשר שיחיה. וכמו שכתב בסמוך שאי אפשר שיחיה אלא שימות מיד.

ופלוגתיהו דרבוותא לע"ד היא: דהרמב"ן והרשב"א סברי דהואיל וטרפות האדם והבהמה שוים הם אעפ"י דאדם יש לו מזלא או ניסא, לא חיישינן להכי, ומעידים שמת להתיר את אשתו אחר י"ב חדש דאזלינן תמיד בתר מנהגו של עולם.

אבל הרמב"ם סובר דכל דיש אפשרות של חיים אין מעידים עד שיראו בו שמת, ודוקא בטרפות שגורמת מיתה ודאית קרובה בזמן הוא שמעידים עליו. ולזה כיון הכ"מ במ"ש ויש לגמגם ע"ז ממ"ש בפ' אלו טרפות דאדם טרפה חי יותר מי"ב חדש (שם) ובלי ספק כונתו היא עמ"ש בגמ' לגבי איוב ניסא שאני, אלמא שבדרך נס אדם שהוא טרפה חי יותר מי"ב חדש, והלכך ראוי לחוש שלא להעיד שמת כמו שכן הדין במים שאין להם סוף.

והנה בהגה (שם) תמה על הר"מ מסוגין מעשה בענבול באחד שנפחתה גולגלתו עשו לו חידוק של קרויה וחיה, אמ"ל ר"ש משם ראיה? ימות החמה היה, וכיון שעברו עליו ימות הצנה מיד מת (חולין נ"ז:) ומזה למד בגמ' לטרפות הבהמה שנקבה גולגלתה.

ולע"ד איני מוצא כל מקום להשגתו דקושטא היא דטרפות דאדם הויא טרפות לבהמה, אבל טרפות דבהמה יש לומר שאינה טרפות לגבי אדם, וגם טרפות ברורה שבאדם אינה עושה אותו ודאי מת לאחר י"ב חדש, אלא חיישינן שמא עודנו חי בנס או במזלא, וכדעת הרמב"ם דסובר דאין מעידין עליו שמת אלא בטריפות שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב.

ואף הטור סבר כדעת הרמב"ם, שהרי כתב: ראוהו צלוב או מלא פצעים אפילו במקום שנעשה טרפה או שחיה אוכלת בו אין מעידין עליו עד שראוהו שתצא נפשו (אה"ע סי' יז) וכל ישר הולך יבין בדבריו דאין מעידין עליו אפילו אחר י"ב חדש, אלא אם ראוהו שתצא נפשו מעידין עליו תיכף, ואם לאו אין מעידין עליו כלל.

וראיתי בטו"ז שכתב לפרש דברי הטור אלה, דאין מעידין עליו קודם שיעברו עליו י"ב חדש, ואין לומר הוה ליה לומר, אין מעידין עד סוף י"ב חדש, דהוה אמינא אפילו אם ימות צריכה להמתין י"ב חדש (טו"ז שם ס"ק מ"ד) ולא זכיתי להבין דבריו דמהיכא תיתי להעלות על הדעת דאפילו אם ימות צריכה להמתין י"ב חדש. אלא באמת כוונת הטור היא לומר: שאין מעידין כלל אפילו אחר י"ב חדש, דאימור איתרחיש ליה ניסא או מזלא וממשיך לחיות יותר מי"ב חדש.

ויגיד עליו רעו דכתב נפל למים שאין להם סוף ובאו להעלותו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי וחיה, מעידים עליו (שם סעיף נ"א), ואין שום מקום לומר דמעידים עליו לאחר י"ב חדש שדבר זה היה לו לפרש ולא לסתום. אבל מדסתם דבריו משמע דמעידין תיכף קאמר, ואע"ג שלא ראוהו שיצאה נפשו, משום שנטרף בנטילת אבר שודאי ימות קרוב לנטילתו, הא טרפה אחרת שאין מיתתה קרובה אין מעידין עליו כלל.

והב"ח כתב לדקדק ממה שכתב הטור: מעידים עליו להשיא את אשתו ולא כתב סתם מעידין עליו שהוא מת, מוכח דה"ק מעידין עליו להשיא את אשתו כשתהיה מותרת להנשא דהיינו לאחר י"ב חדש (שם), ואין זה מחוור לע"ד דלמה בחר לו הטור לשון מסופק כזה ולא אמר מפורש מעידין עליו להשיא אשתו לאחר י"ב חדש? ועוד דהרי הטור נקט בלשונו כדברי הרמב"ם שינטל אותו אבר מן החי וחיה, זאת אומרת שתיכף הוא מת. וכ"כ בפרישה (שם) ועין בחלקת מחוקק (שם ס"ק נ"ט).

אולם מרן בשו"ע נראה לכאורה שפסק כהרמב"ן שהרי כתב וכן אם קשרוהו ברגליו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ולמעלה משיאין את אשתו לאחר י"ב חדש (שם סעיף ל"ב).

אולם כשנעיין בדבריו בכ"מ (לפי נוסחת הב"ש) נראה דאע"ג דפסק להלכה כרמב"ן והרשב"א בכל זאת סבירא ליה כר"ת דאדם טרפה חי יותר מי"ב חדש. והילך נוסחת הכ"מ לפי גירסת הב"ש: הקשה הכ"מ והא קי"ל דלא דמי טריפות דאדם לטרפות דבהמה כמ"ש בתוס' בכמה מקומות, ומי יאמר אדם טריפה שלא חי י"ב חדש, ואפשר כיון דמצינו במתניתין דתנא מארכובה ולמעלה תנשא ש"מ קים להו לחז"ל דטרפות זו אי אפשר שיחיה האדם י"ב חדש. (ב"ש שם ס"ק צ"ו).

לפי זה יוצא דמ"ש מרן ז"ל מארכובה ולמעלה משיאין את אשתו לאחר י"ב חדש שטריפה אינה חיה י"ב חדש. היינו טריפה זו דמארכובה ולמעלה.

קושטא הוא דריהטת דברי מרן משמע דבכל טריפות דינא הכי הוא שמעידין עליו אחר י"ב, דכלל הוא זה דטריפה אינה חיה י"ב חדש. אבל נקוט מיהא דהב"ש ס"ל הכי, דאדם טרפה חי יותר מי"ב חדש.

מסקנא דדינא: דר"ת והרמב"ם והטור וחמ"ח וב"ש סברי דאין מעידין על אדם שראו בו סימני טריפה שהוא מת אפילו אחר י"ב חדש. והרמב"ן והרשב"א ומרן ז"ל והב"ח והט"ז סוברים דמעידין על טרפה שמת לאחר י"ב חדש, והואיל ואעיקרא דדינא כלל זה דטריפה אינה חיה אלא י"ב חדש הוא תלוי בפלוגתא (חולין נ"ז.) וגם בבהמה גופה כשהיא ודאי טריפה אעפ"י שנשתהה י"ב חדש והיא חיה אסורה (יו"ד סי' נ"ז סעיף י"ח בהגה) לפי זה אין לסמוך להקל באיסור אשת איש, בספקא דפלוגתא זה אבל מכל מקום סניף להתירא הוי וחזיא לאצטרופי לצדדי היתר אחרים.

ברם אין הדברים אמורים אלא בעדות של ודאי טרפה, אבל בספק טרפות, כגון דנפיק דמא מפומיה, ויש להסתפק אם נפיק מריאה או מכבדא, אין שום סברא להתיר אחר י"ב חדש, וכן סימתי בדברי בתשובתי הקודמת דכיון שלא הוברר שדם זה היה בא מן הכבד. אדרבה הסברא נותנת לומר שבא מן הריאה וכו'. ובכגון זה לא מהני ספק טרפה זה לאצטרופי להיתר.

טריפה שיכולה להרפא

מסוגיין דגמרא מוכח שכל טרפה שאין כמוה חיה אינה יכולה להרפא, דגרסינן התם רבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטלי וכו', רב פפא בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא, אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו, והא קא חזינן דמתה? גמירי דאי בדרי לה סמא חיה, (חולין נ"ד.) ועוד גרסינן התם ובגלגלת עד שיש בה נקב אחד ארוך אפילו נקבים הרבה מצטרפים למלא מרדה אמר רבי יוסי בן המשולם מעשה בענבול באחד שנפחתה גולגלתו ועשו לו חידוק של קרויה וחיה אמר לו רבי שמעון בן אלעזר: משם ראיה? ימות החמה הוה וכיון שעברו עליו ימות הצינה מיד מת. (שם נ"ז:) ומכאן מוכח שטרפה אינה חיה אפילו על ידי רפואה שהיא, והכי מסתברא דכיון שבשעת התהוות הטרפה נאסרה בהמה זו; שוב אין להתירה.

אולם מספקא לן אם גם לענין אשת איש נאמר כלל זה דטריפה אינה חיה אפילו על ידי רפואה. וצדדי הספק הם דיש לומר שדוקא בבהמה הוא דאמרינן טריפה אינה חיה אפילו ע"י רפואה, משום שאחרי שנאסרה אינה חוזרת להכשרה, שמשעה שנטרפה הוכנס ארס המיתה לגופה והוא מחלחל ויורד, והרפואה שבאה אחריה אינה מתקנת ארס הטרפות, אבל באדם שאין אשתו ניתרת אלא עד שימות יש מקום לומר בטרפה שיש לה רפואה אין מעידים להתיר אשתו אפילו אחר י"ב חדש דחיישינן שמא העלו לו ארוכה למכתו והאריך ימים בחוליו.

ונראה לע"ד להכריע כהצד השני, מדאמרינן בגמ' מאי טעמא במלחמה (דאין האשה נאמנת לומר שמת בעלה) משום דאמרה בדדמי, זימנין דמחו ליה ברומחא או בגירא וסברה ודאי מת ואיכא דעבד סמתרי וחיה (יבמות קיב:) וריהטא דסוגיא הכי משתמעא דזימנין דמחו ליה אפילו במקום שנעשה אותו טריפה ובכל זאת אינה נאמנת משום דאיכא דעביד סמתרי, דאלת"ה ליפלוג וליתני: בד"א כשאינה מעידה שהכוהו במקום שעושה אותו טריפה אבל אם מעידה שהכוהו במקום שעושה אותו טריפה נאמנת להתיר עצמה דליכא למיחש לסמתרי.

ועוד ראיה לזה ממ"ש הטור וז"ל: ראוהו צלוב או מלא פצעים אפילו במקום שנעשה טרפה וכו' אין מעידין עליו עד שראוהו שתצא נפשו. וכתב הרמ"ה דוקא שראוהו מגויד בסכין מלובנת באור וה"ה בסכין שאינו מלובנת ונכוה אח"כ כדאמר רשב"א מפני שיכול לכוות ולהחיות אחרי כן, אבל אם נחתכו גידי שוקיו ולא נכוה מעידים עליו כרבנן דפליגי עליה דרשב"א וכן הלכה (טור אה"ע סי' י"ז).

וכבר כתבנו לעיל בדעת הטור דמ"ש אין מעידין עליה היינו אפילו אחרי י"ב חדש, וטעם מחלוקתם הוא דהטור סובר דכל מקום שאפשר לתלות ברפואה אעפ"י שלא ראינו מעשה הרפואה תולין להחמיר, שמא נתרפא, שהרי אפילו בלא רפואה חיישינן אניסא ומזלא (עי' לעיל סעי' א') והרמ"ה סובר שלא תלינן ברפואה אלא אם ראינו שעשו בו מעשה זה, אבל מן הסתם כיון שהוא טריפה מעידין עליו שמת אחרי יב"ח וס"ל כהרמב"ן והרשב"א ודעמיהו דלא חיישינן שמא חי אחרי י"ב חודש בדרך נס או מזלא (עי' לעיל סעי' א').

מכאן אנו למדים, שלגבי אדם טריפה לא נאמר כלל זה דטריפה אינה חיה במקום שיש אפשרות של רפואה ואפשר שגם הרמב"ן והרשב"א מודים בכך. והנה המ"מ תמה על הרמב"ם שלא הזכיר דין זה דמגויד. ומרן הב"י (אה"צ שם) כתב דזה הוא בכלל מה שכתב אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים ונקט בדבריו לשון המשנה כצורתה.

ולע"ד נראה דלכן השמיט הרמב"ם דין זה, שהרי כלל בדבריו שאין מעידין שמת אלא כשראוהו שלקה במקום שמיתתו ודאית וקרובה (ה' גירושין פי"ג ה' י"ז י"ז) הרי שגם במקום שלא ידועה לנו אפשרות רפואתו אין מעידין עליו משם דאדם בר מזלא, וכל שכן במקום שיש אפשרות של תרופה.

וכן כתב בחמ"ח (שם ס"ק נ"ט) שמטעם שיוכל לכוות ולחיות אין מעידין עליו לעולם, ודבריו נכונים לע"ד ודלא כמ"ש הטו"ז.

מהאמור למדנו דהלכה זו במחלוקת שנויה, ודעת גדולי הפוסקים היא שלא להעיד על אדם שמת אפילו במקום שהלקותא היא מקום שעושה אותו טרפה, אם ידוע לנו שיש אפשרות לרפאות מכה זו ע"י סמים או רטיה, ואפילו אם לא ידענו שנעשית לו תרופה זו, וכמו שכן העליתי לע"ד בתשובתי הקודמת.