טז טבת תשיא
לכבוד רב חביבאי הגאון המובהק וכו׳
כמוהר׳׳ר דוד אסף יצ״ו רב בשכונת גאולה בחיפה
שלום וברכה בהוקרה וחבה.
מכתבו מיום ו׳ תמוז הגיע לידי במועדו. בושני מאד על איחור תשובתי עד כאן, אבל ומה אעשה כי טרדותי היום יומיות הן הולכות ורבות, ומסבה זאת לא התפניתי עד כאן לעיין בשאלותיו ואתו הסליחה. ועתה הנני מתכבד לענות:
שאלה.
מחלקי הקרח ביום השבת לאלה שמכרו להם פתקאות מלפני השבת, אם מותרים לשבור הקרח בשבת.
והנה יש בזה: א. משום טלטול. ב. שבירה. ג. עובדין דחול.
א. מדידה. ומעכ״ת נשא ונתן בהלכה זאת כיד ה׳ הטובה עליו, ואסיפא דמגילתא אסיק לאסור מדין עובדין דחול, ואף אני אענה חלקי לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.
תשובה.
א. איסור טלטול,
הלכה פסוקה היא: כתבי הקדש ואוכלים מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל (שו׳׳ע או׳׳ח סימן שח סעיף ד).
והבאה״ט כתב משם שכנה״ג: כוסות וקערות וצלוחית וסכין קטן שע״ג השלחן מותרין גם כן אפילו שלא לצורך כלל (שם סק"י). מכאן למדנו דכל דבר שתשמישו לאכילה דינו כאוכלין עצמם, ומותרים בטלטול אפילו שלא לצורך כלל. דון מינה לקרח מלאכותי שהוא עשוי לאכילה, שכיון שהוא מקרר את האוכלין, הרי זה נאכל עם האוכלין ששואבים קרירותו, הלכך הוי דינו כאוכלין עצמם, או לכל הפחות ככוסות וקערות וכו׳, הלכך אין בהם משום אסור טלטול.
ב. שבירת הקרח
כתב הטור: אין מרסקין השלג והברד, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש, אעפ״י שמתמחה, כיון שאינו עושה בידים שרי וכו׳, ואבי העזרי כתב שמותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו (טור או״ח סימן שכ).
דברי הטור צריכים פירוש, דברישא כתב: אין מרסקין את השלג וכו׳, מסתם דבריו משמע שאפילו אם אינו מתכוין שחובו מימיו נמי אסור, והיינו טעמא משום דהויא בגדר פסיק רישיה ולא ימות, דכל ריסוק השלג והברד הוא מוציא מימיו, ואם כן מ״ש: אבל נותן הוא לתוך הכוס וכו׳, כיון שאינו עושה בידים, צ׳׳ל דהכי פירושו מרסק בידים אסור, אעפ״י שאינו מתכוין, אבל הטלת השלג או הברד לתוך המים מותר, משום שהיא אינה מלאכה ולא נאסר אלא רסוק בידים, אבל נמוחו, אעפ״י שהוא היה הגורם לכך, מותר, משום שאין זה בגדר מלאכה. אולם מ״ש בסיפא משם אבי העזרי קשה טובא, שהוא סותר למ״ש בראש הלבה זאת, דאסור לרסק אעפ״י שאינו מתכוין שיזובו מימיו, ואלו אבי העזרי התיר אפילו אם מכוין ליטול מים שתחתיו. מרן הב״י עמד על זה וכתב: ומשמע דהא דאסרינן לרסק דוקא במרסקן לחתיכות קטנות, אבל לשבר חתיכה ממנו שרי, וכן נראה ממ״ש רבינו בסמוך שמותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו, אעפ״י שכשמשברו ניתזו ממנו חתיכות דקות שרי, דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו כדי שיזובו מימיו, אבל הכא שאין מימיו זבים על ידי כך, ואפילו אם יזובו מועטים הם ולא חשיבי, ועוד שאינו מתכוין לכך, ועוד שהם הולכים לאיבוד (בית יוסף שם). ובאמת לשון הטור מוכח כן דברישא כתב: אין מרסקין, ובשם אבי העזרי כתב שמותר לשבר הקרח, וזהו מפורש כחלוק הב״י דרסוק שהוא לחתיכות קטנות אסור, אבל שבירה מותר.
מ״מ דברי הב״י צריכים פירוש במ״ש: דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו כרי שיזובו מימיו. ודברי הטור לא משתמעי כן, שהרי כתב אין מרסקין וכו׳, וסתם דבריו דאעפ״י שאינו מתכוין אסור, וכדאמרן, וצ״ל דהב״י הכי קאמר: דלא מיתסר אלא כשהוא בכדי שיזובו מימיו, כלומר באופן שודאי יזובו מימיו, אעפ״י שהוא לא כוון לכך, אסור, להוציא משבר שאין מימיו זבים על ידי כך, ואפילו אם יזובו הם מועטים והולכים לאבוד, הלכך אין זה בגדר פסיק רישיה.
מהאמור מתברר כי שבירת הקרח מותרת, משום דהשבירה עצמה אינה אסורה, דלא נאסר רסוק אלא משום סחיטת מימיו, או משום גזרה אטו סחיטת פירות, וכמ״ש הב״י שם. ובשו״ע [שם סעיפים ט־י] פסק: השלג והברד אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כרי שיזובו מימיו וכו׳, מותר לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו, וכן כתב הטו״ז [ס׳׳ק ז]: דוקא שמרסקו לחתיכות קטנות, אכל לשבור חתיכה ממנו שרי.
אולם יש מקום עיון בדברי הטו״ז [שם] כמ״ש: דקא מוליד, ודמי למלאכה שבורא המים הללו, והם הם דברי רש״י ז״ל בסוגין שבת(נא.ב). ולפי״ז לא הותר ליתן שלג או ברד אלא לתוך כוס של יין בימות החמה, וכדכתב רש״י ז״ל (שם ד״ה אבל), והיינו שזה הוא צורך אכילה ושתיה, לפיכך אינו חושש,
אבל אסור לתת לתוך מים סתם, כיון שאפשר לשתות המים גם בלי צנון, אסור לתת אותם לתוך המים משום מוליד ובורא.
והר״ן ז״ל כתב: ובתוספתא משמע דאפילו לרסק בידים לתוך הכוס שרי, דקתני: אבל מרסק הוא לתוך הקערה, ומשמע דמשום סרך מלאכה נגעו בה, א״נ גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, לפי שהברד והשלג למימיהן הם עומדים, וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל, ודווקא היכא דעביד בידים, הא אילו הניחן בחמה ונפשרו ואפילו כנגר המדורה מותרין הן, דלאו נולד הוא וכו׳, אבל בספר התרומה כתב דאסורין משום נולד וכו׳. והמ״מ כתב דברים אלו בשם הרשב״א, וכתב וכן נראה מדברי רבינו שהביאה אצל דין הסחיטה (הלכות שבת פכ״א הי״ב).
ולע״ד דברי הרמב״ם הם מפורשים כן, שהרי כתב: אבל מרסק הוא לתוך הקערה או לתוך הכוס. וזה מוכיח בפירוש שהרמב״ם חולק על רש״י דסבר שיש ברסוק שלג משום נולד, אלא לדעתו איסור זה הוא מגזרת חכמים, משום סרך מלאכה, או גזרה אטו סחיטת פירות, וכדכתב הר״ן והרשב״א. ומרן הב״י [סימן שכ] אף הוא הביא דברי הר״ן והרשב״א ודחה דברי התרומה שהם כדברי רש״י.
ובשו״ע כתב: אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נמוח מאליו, ואינו חושש. וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו, מותרים (סימן ש״ך סעיף ט). הרי לך מפורש דמרן ז״ל דחה את דברי התרומה שאסר משום נולד, ופסק כדעת הר״ן והרמב״ן והרשב״א שהאיסור מטעם גזרה, הלכך כשלא עשה מעשה רסיקה בידים לא אסרו, משום דאין בזה לא משום סרך מלאכה ולא שמא יסחט פירות. ולפיכך קשיא על הטו״ז דנקט טעמא דרש״י משום נולד, והלא הבית יוסף לא ס״ל טעם זה, וכדאמרן, שאם כן גם לשבור קרח אסור משום נולד, אעפ״י שלא נתכוון כיון שהוא בבחינת פסיק רישיה, וכן אסור אפילו אם הולך לאבוד (עיין ׳משפטי עזיאל׳ ח״א או׳׳ח סימן י סעיף ג). על כל פנים למדנו שמותר לשבור את השלג והקרח ביום השבת, וכל שכן הוא בקרח מלאכותי שאינו מוצק, כמו השלג או הברד הטבעי, ודאי שמותר לשברו לחתיכות שאינן דקות כדרך ריסוק.
ג. טלטול שברי הקרח
החת״ס ז״ל למד מדברי המרדכי דכתב: וגדולה מזו אמרו שובר החבית לאכול גרוגרות (עיין מג״א וטו״ז סימן שך סעיף י), מבאן שלא למדנו היתר לשבירת הקרח אלא מדין שבירת החבית.
דון מינה ומינה — כשם ששברי החבית אסורין בטלטול השברים, אם נשברה בשבת, משום שברי כלים שנשברו ביומן, ה״ה לשברי קרח (חתם סופר או״ח סימן פט).
ולע״ד נראה שאין זה מוכרח, דלענין שבירה שפיר למדנו מחבית, דכללא הוא: כל שובר, אעפ״י שהוא מתקן לגבי הגרוגרות שבו להביאם לידי אכילה, מ״מ לגבי החבית נקרא מקלקל, ומזה למדנו לשובר הקרח, דאעפ״י שהוא שוברו כדי ליהנות ממנו, מותר משום שהוא מקלקל, ואין זה מוכרח לאסור שברי הקרח כמו שנאסרים שברי חבית, דשברי קרח אינם שברי כלי, ואף לא צרורות ואבנים שאסור לטלטלם (או"ח סימן שח סעיף ז). אבל שברי קרח כיון שהם בכלל אוכלין ומשקין, מותר לשברם ולטלטל שבריהם, וכדפסק מרן ז״ל [שח,ד]: ספרי קדש ואוכלין מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל, ושברי אוכלין אינם יוצאים מכלל אוכלין ומשקים. ולע״ד נראה שזהו טעם ההיתר לשבור הקרח, שאם בדברי המרדכי יש פירכא, שהרי לא הותרה שבירת החבית, אלא חבית שנשברה ודבק שבריה בזפת, אבל אם היא שלמה אסורה (או״ח סימן שיד סעיף א). ולפי״ז אסור לשבור הקרח המלאכותי שהוא עשוי מתחלת הויתו לגוש מוצק אחד, והרי הוא כחבית שלמה, ויש לומר דלא התירו לשבור אלא שלג וברד שהוא עשוי פתיתין פתיתין, שמתהדקין יחד ודמי לחבית שנשברה ודבק שבריה, אבל קרח מלאכותי אסור מדין שובר חבית שלמה, אלא נראה כדכתיבנא, דקרח מלאכותי כיון שהוא עשוי לקרר המאכלים ומשקים, הרי הוא דינו כאוכלים שמותר לשברם ולטלטל שבריהם.
ד. איסור מדידה
רמ״א ז״ל כתב: ויש מקילין לומר דכל שאינו מכוין למדה לגמרי שממעט או מוסיף — שרי(או״ח סימן שכג סעיף א). והמג״א כתב: וכן נהגו להטיל טבעת במדה וזה ההיתר למוכר(שם סק״ב). מכאן יש ללמוד היתר בנדון דידן שאין דרכן של המוכר והלוקח להקפיד על המדה בין מועט או הרבה. ואם אמנם רבים חולקים על היתר זה (עיין טו״ז שם סק״א) ובערוך השלחן [שם סעיף ב], יש לומר דבנדון דידן מסכימים להתיר, הואיל ואינו מזכיר מדה, לא המוכר ולא הלוקח, אלא חצי או רבע בלוק, והרי זה כאומר מלא לי כלי זה, הואיל והבלוק אינו שם מדה אלא שם הגוש, והרי דה דומה למה שפסק מרן ז״ל: אין קונים בשר בפיסוק דמים וכו׳ אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות (שו״ע או״ח סימן תק ס״א).
מכל האמור ומדובר תורה יוצאה מחוורת כשמלה, שאין צד איסור בלקיחת קרח בשבת, לא מדין טלטול הקרח בשלמותו, ולא מדין שברי כלים, ואף לא מדין מדידה. אולם אין הדברים אמורים אלא כשזה נעשה על ידי הלוקח, שהוא או שלוחו הולך ומביא לו את הקרח הביתה, ומשום צורך עונג שבת, או יותר נכון למנוע סכנת מחלה על ידי הפסד המאכלים מסבת החום, שהוא עלול להביא את אוכליו לידי מחלה או גם לידי סכנה, אבל אין להתיר כלל הובלת קרח מבית לבית על ידי עגלות יד, משום עובדין דחול, וכמו שכתבתי בעניי בסה״ק משפטי עזיאל (או״ח מהדו״ת סימן לט). ומטעם זה הנני מסכים לדעת מעכ״ת שהורה לאסור, וה׳ עמו שהלכה כמותו.
והנלע״ד כתבתי.
|
|
|
|
|
|
