סימן לח

בענין עגונה

(לאה"ע סימן יז)

 

ה תמוז תשי"א

 

לכבוד הרה"ג יושבי על מדין

בק"ק טריפוליטניה יכב"ץ

טריפוליטניה

 

שלום וברכה!

 

הנני לאשר קבלת מכתבכם מיום ט' סיון דנא, ובו שאלתכם בדבר היתר העגונות דלהלן:

 

א. מסעודה לביא בת המנוח חואני, אשת הנעלם מבורך, דמתקרי ברכאני מימון.

ב. גו'הרא בת המנוח חואתו בובלין, אשת שמעון, דמתקרי מוני מימון, שמת על מטתו ולא השאיר אחריו זרע, ולפיכך אלמנתו נפלה ליבום לפני הנעלם מבורך ברכאני הנ"ל, ובשאלתכם זאת כתבתם בפרטות כל המאורע הזה מאז העלמו של מר ברכאני הנ"ל, עד יום שנגלו עצמות אדם שהועלו מתוך הבור וביניהם גם סמרטוטים של חזיה, וסנדל אחד, שהכירו בהם אשתו ובתו בטביעות עינא, שהם היו מבגדיו ומנעלו של הבעל והאב הנ"ל, ואחרי פרוט הדברים כהויתם הוספתם משלכם השערות ואמדנות חזקות המוכיחות שעצמות אלה הן של הנעלם מבורך הנ"ל, ולא של אחר, והסתייעתם ממ"ש בסה"ק "משפטי עזיאל", להתיר עגונות על יסוד נשכח שמו ואבד זכרו ביבשה, מטעם דכאן נמצא וכאן היה (סי' כ"ט סעיף ג'), ועוד דבזמן הזה ששיירות מצויות ומברקים, וטלפונים מצויים, מסוף העולם ועד סופו, ובכל זאת נעלם ונשכח שמו ואבד זכרו כמה שנים, מתירין את אשתו (שם סימן ל"ג סעיף ג'), ואותי בקשתם לחוות דעתי, והנני נענה לכם לענות, לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.

 

מדברי השאלה מתברר:

א. נעלם זה ששמו מבורך דמתקרי ברכאני מימון, חי בשלום ואהבה עם אשתו ובניו שנולדו לו ממנה כל הימים עד יום העלמו.

 

ב. ביום ער"ח ניסן תש"ב, יצא מביתו ובקבוק ריק בידו, והלך לשעה קלה, לקנות שמן לסעודת הלילה, שהוא מקובל בק"ק טריפולי ליום משתה מרעים ובני המשפחה לזכר יום חנוכת המשכן.

 

ג. לפני צאתו מביתו זרז את בניו למהר ללכת למקום מקלטם הלילי בכפר עמרוץ מבעוד יום מפחד בלילות.

 

ד. כאשר אחר לשוב אל ביתו, חפשו אחריו בתו ובניו עד הלילה, בביתו שבעיר וברובע היהודי שבכפר עמרוץ, ולא נמצאו עקבותיו כלל, וגם לא נמצא איש שראה אותו בכל הרחובות הנ"ל.

 

ה. ביום המחרת להעלמו השכימו אשתו ובניו וחפשו אחריו גם בטריפולי וגם בכפר עמרוץ, והודיעו דבר העלמו למשטרה, שגם היא חפשה בכל הרחובות וגם בבתי חולים, וכל החיפושים מצד אשתו ובניו, מבני העיר והכפרים ומצד המשטרה בהיקף גדול יותר לא הועילו, ולא הצליחו לגלות עקבותיו ולא לדעת שמץ דבר ממנו.

 

ו. שעת העלמו היתה שעת חרום, שכל הדרכים היו סגורים ומסוגרים בקפדנות צבאית מעולה, שלא לתת לכל איש ואשה מתושבי מדינת לוב לצאת ולבוא.

 

ז. גם אחרי הפסקת המלחמה ועד היום לא נודע ולא נשמע דבר אודותיו.

 

ח. ביום 1 בנובמבר משנת 1944, הושלכו עפר ורעפים שהוצאו מבאר מים חיים, ונראה בתוך העפר עצמות אדם גלגלת עם הלחיים, זרועות ידים, ושוקי רגלים, ובכללם גם בלויי סחבות של מלבושיו ונעליו.

 

ט. אשתו ובתו ראו את הסמרטוטים והנעל, והכירו בטביעות עינא, שזהו חלק מהחזיה שהיה לבוש בה, והנעל שהיה על רגליו בצאתו מביתו.

 

עצמות אלה נקברו בבית הקברות של ישראל ועליהם הוקמה מצבת קבורה שחרות עליה: המרחם הוא ירחם על נפש התם והישר, מבורך מימון שנעלם ר"ח ניסן שב"ת תנצב"ה.

 

מצירוף עובדות אלה, מוכח שאיש זה לא ברח מביתו ולא חשב להחבא ולהתרחק מאשתו ובניו, אלא הוא יצא במחשבה תחלה לשעה קלה, לשוב ולסעוד עם אשתו וילדיו בני משפחתו ומרעיו בסעודת שמחה שבאותו לילה. מאז יצא מביתו נעלמו עקבותיו לגמרי, וכל החפושים שנעשו תיכף אחרי העלמו בפרסום רב, לא גילו את מקום המצאו בחיים או במותו.

 

דברים אלה הויין ידים מוכיחות על סיבת העלמו שהיא מיתתו על ידי שודדים, שהעלימו את מותו אחרי ששללו ממנו את ממונו, והסתירו אותו במקום נסתר ונעלם, שאין עין האדם שולטת עליו, הוכחות אלה מוציאות את אשתו העלובה, ואת יבמתו מאחיו שמת אחריו מחזקת אשת איש וזיקת יבום דאורייתא, אבל אסורות מדרבנן כל זמן שלא תהיה עדות של מיתה.

 

לאור כל האמור נחזי אנן אם יש להתיר עגונות אלה לעלמא.

 

א. מצאו כתוב בשטר פלוני מת

בכתב החרות על המצבה נאמר: המרחם הוא ירחם על נפש התם והישר מבורך מימון, שנעלם ר"ח ניסן תנצב"ה, ולפי זה יש לדון בזה מדין, מצאו כתוב בשטר פלוני בן פלוני מת – תנשא אשתו (אה"ע סי' י"ז סעיף י"א), ובנדון דידן שכתוב על נפש מבורך מימון תנצב"ה, הרי זה כאילו נאמר מפורש מת, ומה שכתוב שנעלם ר"ח ניסן, אינו סותר דבר המיתה, דקושטא, הוא שנעלם ביום זה, אבל ביום קבורתו נודע להם שמת, ולכך כתבו ירחם על נפש, ותנצב"ה (תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים), ודברים אלה הם לשון ברור של מיתה.

 

אולם יש לדון בהיתר זה ממה שפסק רמ"א: ואפילו אם יודעים שהוא כתב ישראל, אם יש לומר שכתב כן משום שיצא קול שמת, כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה, אין מתירין על הכתב, שחוששין שכתב כן מפני הקול (שם).

 

ולפי"ז יש לומר בנדון דידן, שכתבו כן מפני שידעו שהוא נעלם זה כמה שנים, ולא נודע על יהודי אחר שנעלם במשך כל זמן העדרו של מבורך הנ"ל.

 

והנה מקור דין זה הוא מתשובת תה"ד דכתב: ולפי זה נראה אם ראובן טבע במים שאין להם סוף ואשתו רחוקה ממנו במלכות אחרת, ויצא קול במקומה שבעלה טבע, אחר כן כתב בחור אחד לחברו דרך שמועות, או התאוננות על ראובן הלזה שמת, והזכיר עליו בכתיבה להדיא מיתה והטביעה לא הזכיר, אין אומרים נתיר את אשתו, דהא כתב בא"ז, נמצא כתוב בשטר וכו' פלוני מת מתירין את אשתו, דהכא אמרינן הא דכתב הבחור על ראובן שמת, זהו מחמת הטביעה כמו שיצא הקול כבר, ובעבור שלא שמע מעלייתו מן המים ואין ידוע אנא הוא בא, החזיק אותו בודאי מת (תרומת הדשן סי' ר"מ).

 

דוק מינה שלא נאמרו דברים אלה, אלא בכתב איש לחברו דרך שמועה, או דרך התאוננות, בזה הוא שיש לומר שאינו נושא עליו אחריות של עדות וכותב על פי שמועה, אבל כשנמצא כתוב איש פלוני מת בצורה של הודעה לרבים, ומכל שכן כאשר כתוב על המצבה תנצ"ב וכו', נראה לי ודאי  דשפיר סומכין על כתב זה, תדע שהרי מקור דין זה הוא מדברי הירושלמי: מצאו בשטר כתוב וחתום איש פלוני מת, או נהרג איש פלוני, רבי ירמיה אמר משיאין את אשתו, רבי בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו, מתניתא מסייעתא לדין, ולדין מסייע לרבי ירמיה, דתניא: ע"פ עדים ולא על פי כתבם וכו', ועכשיו הלא משיאין ע"פ עד אחד, וע"פ עד מפי עדיו, ודכוותה על פי כתבם ועל פי מתורגמן משיאין.

 

ובנמוקי יוסף כתב בשם הריטב"א: אבל קצת המפרשים ובכללם הרמב"ן ז"ל כתבו: דאפילו בשאינו מקויים נמי, דכיון דקיום שטרות דרבנן הוא, הכא הקילו משום עגונא, ולא הדרי ומחמרי בה, וטעמא דמסתבר הוא בעיני מורי, ומיהו כל כיוצא בזה, נראה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות (הרי"ף שלהי יבמות).

 

והרמב"ם ומרן ז"ל פסקו: מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני וכו', תנשא אשתו, וכן כתב הטור: כתוב בשטר איש פלוני מת, וכנראה דגירסת הירושלמי כך היתה לפניהם, וכמו שכן כתב מרן הבית יוסף בשם הרי"ף, מצאו כתוב בשטר וכו', מכאן מוכח שאעפ"י שלא חתום בשטר שמו של כותבו, מתירין עפ"י הכתיבה.

 

מכל האמור למדנו שדין זה דמצאו כתוב בשטר הוא מקולי עגונא, שהקלו חכמים כמו שהקלו בעדות עד אחד ובעדות מפי הכתב, ולא עוד אלא שהקלו בעדות שבכתב יותר על עדות שבע"פ, שהרי בעד אחד של מיתה פסק הרמב"ם ששואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת וכו', ובשטר שמצאו כתוב פלוני מת, לפי גירסת הרמב"ם שלא היה חתום, משיאין את אשתו, ובלבד שידעו שהוא ישראל, והרי כיון שאין חתימה בשטר זה אי אפשר לשואלו היאך ראית וכו', ולא היה מן הדין להאמינו ולהשיא את האשה על פיו, וכבר עמד הב"ח על זה ותירץ דהקילו בשמעו קול שאמר: פלוני מת, דאין אומרים לשואלו, משום שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר, ותשב עגונה, הכי נמי במצאו כתוב בשטר הקילו מהאי טעמא (ב"ח אה"ע סי' י"ז).

 

לפי זה צריכים אנו לומר דמ"ש רמ"א: אם יש לומר שכתב כן משום שיצא קול, היינו באותו ענין של הא"ז שכתב דרך שמועה או דרך התאוננות, אבל כל שכתב דרך הודעה: פלוני מת, לא שואלים אותו איך ראית וכו', אפילו אם היה קול של טביעה וכדומה, וכל שכן הוא שאין מבטלים עדותו משום הקול, שהרי קול שמת נמי מהני להתיר את אשתו, ודין מצאו כתוב בשטר מדין קול נגעו בה, וכן כתב הטו"ז: אם יצא קול על אחד שמת, אעפ"י שאותו קול לא היה בירור גמור שכן הוא, לא פסלינן הכתב לומר שמחמת הקול כתב כן, שהא אם הקול הוא אמת אין כאן ריעותא, כמו ההיא שהזכרנו בטבע במים שאין להם סוף (שם), והם הם דברי מהרשד"ם ז"ל: ומעתה מה שראוי לנו לחקור בדין זה הם שני דברים, האחד שמא יאמר המפקפק, שראוי לחוש בדין דדילמא אלו היהודים שאמרו לאלו האנשים ששלמה כרוב עבר מן העולם וכו' היה מצד הקול… ולפי שיצא הקול שלא בא האיש לביתו ליום הכסא, וע"ז אמרו ודאי נהרג וכו', אלא שנראה דלא דמי כלל, דהני מילי בטביעה הוא שדרך בני אדם לדבר על האופן הנז', באומד הדעת, לפי שרוב הנטבעים מתים וכו', ולפי זה אם מצאנו בטביעה שאדם מדבר ואומר מת פלוני, וכיוצא בזה, יש לחוש שמא מאומד הדעת אמר כן, אבל בנדון דידן ודאי דליכא למימר הכי כדי לעגן שום אשה, וכן נראה לי מדברי הרב הגדול בעל תה"ד (סימן ר"מ) וכו', אם ראובן טבע במים שאין להם סוף וכו', דהא דכתב הבחור על ראובן שמת, היינו מחמת הטביעה, מכל הני לישני משמע בהדיא, דלא אמרינן הכי אלא דוקא בטביעה משום דרגילי אינשי בהכי, אבל בענין אחר לא אמרינן אלא דנקטינן העדות כפשוטו, ולא חיישינן לאומדנות להחמיר (שו"ת מהרשד"ם אה"ע סי' מ"ז), הנה לך שני נביאים שהתנבאו בדברים אחדים ופרשו דברי התה"ד שהם דוקא במקרה של טביעה.

 

קושטא הוא שמדברי רמ"א ז"ל, שכתב כגון שטבע במים וכדומה, מוכח דלא סבר כן, אלא כל מקום שיש לתלות שכתב כן משום שיצא קול של מיתה או נעלם, אין מתירין על פי הכתב, וכן מפורש יוצא מדברי מרן בתשובותיו (סי' א'), דהא כיון דאמרי הנשים דמעיקרא נפיק קלא שנהרג וכו', אפשר דאותם היהודים שאמרו שנהרג, היה מצד הקול דומאי דההיא דמהרא"י בתה"ד (סימן ר"מ), ואין לומר דהתם היינו טעמא, דגבי טביעה אמרי בדדמי זה אינו וכו', והביא ראיה ממהרי"ק (עיין בתשובות מהר"ם לובלין סי' קל"ג), וצריכים אנו לקבל דבריהם באימה! אולם בנדון דידן שלא יצא קול כזה כל זמן היותו נעלם, ורק אחרי קבורת העצמות נחרת על מצבת קבורתו כנ"ל, ברור הדבר שלא משום שנעלם ולא שב הביתה הוא שכתבו כן, אלא שעל ידי כך נודע להן שכן הדבר, שפיר סומכים על כתבם. עומדת נגדנו תשובת החות יאיר שכתב: להתיר עגונה אין לסמוך כלל על מלת ז"ל והכ"מ (חות יאיר סי' ע"א).

 

אבל כד דייקינן פורתא, נראה דאין מכאן סתירה, שהרי "החות יאיר" נמק דינו זה מילתא בטעמא: ואפשר שיצא הקול שהטבעה הספינה אשר אנשיו שם, ולכן נהג בנו אבלות וחתם עצמו: ז"ל, והכ"מ, כי הכתיבה הלז אינה מעלה ולא מורדת, אבל בנדון דידן שחרתו על המצבה נפש ותנצב"ה, אלה הם דברים ברורים של מיתה, ושפיר יש לסמוך עליהם ולהשיא את האשה לעלמא, מדין מצאו כתוב בשטר וכדאמרן.

 

ב. סימנים בכליו

פסק מר"ן ז"ל: מצאוהו הרוג או מת, או פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים, וכו', מעידין עליו, ואם ניטל אחד מאלה, אעפ"י שיש להם סימנין מובהקים ביותר בכליו, אינם כלום, דחיישינן לשאלה (אה"ע סי' י"ז סעיף כ"ד).

 

והנה בפתחי תשובה (שם ס"ק צ"ד), הביא להקת הפוסקים הראשונים והאחרונים, שחלקו על מרן הבית יוסף בדין זה, ואסיקו דלא חיישינן לשאלה, אפילו באסור דאורייתא, אלא שבכל זאת דעת הרבה מרבוותא לחוש לדעת מרן הבית יוסף והב"ח ודעמיה. ולדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל, בין להקל ובין להחמיר, ודאי אין לנו לזוז מהוראותיו במקום שפסק להחמיר, ומה גם באשת איש להתירה לעלמא.

 

ברם מצאתי קולא שאפשר לסמוך עליו גם לדעת מרן הבית יוסף, והוא ממ"ש מרן החבי"ב ז"ל: הא דחיישינן לשאלה, דוקא חפץ אחד או שנים שאינו צריך להם, ויכול להיות בלא אותם כלים, או שיש לו כלים אחרים בבית, אבל מי שיצא מביתו במלבושים שעליו, לא היה הוא משאילן לאחרים וישאר הוא ערטילאי, ומרן החבי"ב חלק עליו, מסתם לישנא דתלמודא: חיישינן לשאלה, משמע דמיירי אפילו דאין לו מלבוש אחר דחיישינן שהשאיל כליו לאחר, וקנה לעצמו אחרים תמורתם, ואסיפא דדינא אסיק וכתב: ואף אם נאמר דלא חיישינן דמשאיל כליו לאחרים והוא נשאר ערטילאי, היינו דוקא במת ביבשה, אבל בטבע במים, אין לומר כן וכו' (כנה"ג סימן י"ז הגב"י ס"ק שמ"ט).

 

והנה סברת מהר"ם פדוב"ה, והרח"ש, ודעמייהו, נראית סברת אלימתא ותקיפתא, ודחיית הכנה"ג אינה מכרעת, דאדרבה לשון הגמרא: דחיישינן לשאלה, הוא מפורש מעצמו דחיישינן במקום דאיכא למיחש לה, ראיה מכרעת לזה היא תירוצא דגמרא: לא שילי אינשי אוכפא דמסקיב ליה לחמרא (יבמות קכ,ב. ב"מ כז,ב), מכאן מוכח דכל מקום שברור לנו שאין דרכם של בני אדם להשאיל אין חוששין לשאלה.

 

אולם יש לסתור סברא זאת מדכתב הח"מ: לאו דוקא לשאלה, דה"ה למכירה או לאבידה חיישינן, ולפי"ז יש לומר דגם כשאין לו אלא כלי אחד חיישינן לאבידה (חלקת מחוקק שם ס"ק מ"ב), אולם דברי הח"מ צריכים בירור, דאם כן גם בטבעת וכיס וארנקי נחוש לגניבה או אבדה, מכאן מוכח דשאלה הוא דוקא, שהוא משאיל מרצונו ומדעתו, אבל לגניבה ואבידה לא חיישינן, שאין אדם נותן את עצמו להפשיט בגדיו ולגונבם, ואין אדם מאבד את כליו שהוא לבוש בהם, ובכן סברת מהרח"ש ודעמיה, היא סברא תקיפא ואלימתא.

 

שבתי וראיתי בפתחי תשובה (שם) דכתב משם המשכנות יעקב: דאף שכתבו הראשונים שדרך להשאיל בגדיהם, כדמצינו בגמרא כמה פעמים, מה שאין כן בזמננו שאין דרך להשאיל בגדים, גם רוב בני אדם מקפידים בכך שלא להשאיל גם לבני אדם, שאין נצרכים כל כך לשאול בגדים, קרוב לומר שמדינא לכ"ע אין חוששין לשאלה.

 

מכל נמוקים אלה נלמד לנדון דידן, שנעלם זה יצא מביתו בבגדים שהיה לבוש בהם, אדעתא לשוב לביתו תיכף עם בקבוק השמן שבידו, בכגון זה ובזמן הזה יש לצרף שתי הסברות של מהרח"ש והמשכנות יעקב, ואין לחוש לשאלה אפילו בבגדים, וכ"ש הוא בנעליו, ודאי שאין דרך להשאיל ולא לשאול, משום דלא כל הרגלים שוות במידתם וצורתן, ויש לצרף עוד טעמא להתירא הואיל והאשה ובתה הכירו הבגד ונעל זה על ידי טביעות עינא, וטביעות עינא עדיפא מסמנים, ולא חיישינן לשאלה, דאמינא לה מדגרסינן התם: איבעיא להו סימנין דאוריתא, או דרבנן וכו', תא שמע חמור בסימני אוכף (אלמא סימנין דאורייתא), אימא: בעדות אוכף, פירש"י אם יש עדים המכירים בטביעות עין לאוכף שהוא שלו (ב"מ כז,ב).

 

מכאן למדנו שטביעות עין עדיפא מסימנין, שאף למ"ד סימנין דרבנן, טביעות עין דאורייתא, לפיכך יש לומר דלא חיישינן לשאלה. קושטא הוא דבגמרא מקשה, אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן? אמרי אוכף לא שאילי אינשי וכו', איבעית אימא כליו בסומקי וחוורי (ב"מ כז,ב), והשתא לאיבעית אימא קשה, דאוכף נמי אף אם סימנים שלו מובהקים יותר, עדיין השאלה במקומה עומדת למאן דחיישינן לשאלה, וצריך לומר שלמסקנא דגמרא טעמא דאוכף הוא בעדי אוכף שמכירים העדים בטביעות עין, ועל כל פנים מסוגיא דגמרא ולהאיבעית אימא בתרא, מוכח דסימנים מובהקים אהנו לבטל חשש שאלה והוא הדין לטביעות עין. בסוגיא דיבמות אמנם לא נזכר תירוץ זה דאיבעית אימא בתרא, אלא נקט תירוצא קמא, לא שיילי אינשי אוכפא דמסקיב ליה לחמרא (יבמות קכ), אבל משום זה אין לדחות סברת תירוץ בתרא דאיבעית אימא, והכי מסתברא דבסימנין אף למ"ד שהם דאורייתא, חשש חכמים לספק שאלה גם לענין ממונות, וגם לענין אסור, כדי שיצא הדבר בברור גמור, כגון: טבעת, כיס וארנק, או אוכף חמור וכדומה, אבל בטביעות עין לא חשו חכמים לשאלה, שהרי ענין שאלה הוא חשש רחוק.

 

וראיתי אחרי רואי בנוב"י, שהביא סברה זאת ודחה אותה בשתי ידים, מטעם זה דלענין שאלה אין לחלק בין סימנים לטביעות עין, והסתייע מסוגיין דגמרא, דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן (נודע ביהודה ח"א אה"ע תקנת עגונות סי' כ"א).

 

ולע"ד נראה שאדרבה מסוגיא דגמרא מוכח דטביעות עין עדיפא וכמו שכתבתי, וכן כתב הגרעק"א, לקיים סברא זאת של מהר"ם ברבי, אבל דחה אותה ממ"ש מרן: אלא שמוצאו בכלי שהיה בו הגט, ויש לו סימן או טביעות עין בכלי ויודע שלא השאילו לאחר (אה"ע סימן קל"ב סעיף ד'), הרי דגם בטביעות עין בכלי חיישינן לשאלה, וצריך שיודע שלא השאילו לאחר (תשובות רעק"א סי' ק"ז ד"ה ובתשובות נוב"י).

 

ואין זה מוכרח לע"ד, דהתם הוא כשהמוצא עצמו טוען שהוא שלו בטביעות עין ומאמינין בדבריו, מגו דאי בעי אמר לא אבדתי (כמ"ש בתוספות גיטין כז,ב ו-כח,ב ד"ה מצאו), וכיון שמאמינים אותו על פי דבריו מטעם מגו, צריך שהוא עצמו ידע שלא השאילו, אבל כשאחרים מעידים על כליו בטב"ע שהוא שלו לא חיישינן לשאלה, תדע שהרי כתבו התוס' ד"ה ואתי, וניחוש לשאלה, יש לומר דקים ליה בנפשיה שלא השאילו לאחר (גיטין כח, ד"ה מצאו בחפיסה), פירוש דבריהם כיון שאתה מאמינו במגו, ניחוש לשאלה וממילא בטל המגו ? לזה תרצו דידע בנפשיה וכו', דוק ותשכח דלא כתבו: דידוע שלא השאילו, אלא שידע הוא עצמו, וכן דייק מרן וכתב: ויודע שלא השאילו לאחר, ולפי זה קם דינא, דבטביעות עין לא חיישינן לשאלה, ועל כל פנים סברא זאת חזיא לאצטרופי לטעמי ההיתר שכתבתי לעיל.

 

ויש להוסיף עוד צדדי היתר דאבד שמו ונשכח זכרו שכתבתי בספרי הקטן ("משפטי עזיאל" חלק שני סימן ע"ט סעיף ג'), והסתמכו בו הרבנים בית דין הצדק בק"ק טריפולי.

 

מכל האמור ומדובר תורה יוצאה מחוורת כשמלה להתיר את העלובה מסעודה לביא בת המנוח חואני, אשת הנעלם מבורך דמתקרי ברכאני מימון, מאיסור אשת איש, והרי היא מותרת לעלמא, ואת היבמה מרת ג'והרא בת המנוח חואתו בובלין, אשת שמעון דמתקרי מוני מימון, לפוטרה מזיקת יבום שעליה, והיא מותרת להנשא לכל מאן דתצבי.

 

והנלע"ד כתבתי