|
ט סיון תשי״א
[נשלח להרב אליעזר יהודה וולדינבדג מחבר ספרי שו״ת ״ציץ אליעזר״]
לאות חבה ויקרא דאורייתא, הנני כותב הערות אחדות לספרו היקר ״ציץ אליעזר״ ח״ג.
אבוד גליונות הגהות דפוס ובהם דברי קדושה
שאלה כזאת נשאלה ממני בנדון: פריקת האותיות של הדפוס, או התכת לוחות מתכת של הדפוס, ועניתי לפי קוצר השגתי, והנם בכתובים*, לפיכך קשה לי לעיין עליהם שוב, כמקובל מפי רז״ל: עתיקא קשה מחדתא (יומא כט,א).
ועתה אצטמצם בדברי מעכ״ת בחלק העיוני שבה:
א. מעכ״ת יצ״ו דקדק מדברי רש״י: מברז, שלא לתחוב סכין לדקור נקב בשם הכתוב בקלף (סנהדרין נו,א), שסובר רש״י שאיסור זה, דמחיקת השם, הוא דוקא במאבד שם הכתוב על הקלף, כלומר על הקלף שנכתב בקדושה, ומכאן תימה על התשב״ץ [ח״א סימן ב], שהוכיח [שחייבים על מחיקת השם בכל ענין, ובכ״ט שנכתב] מסוגיא דגמרא (שם), ותמוה איך נעלם מהתשב״ץ דברי רש״י הנ״ל.
אני תמיה מאד על דבריו אלה, שאדרבה איפכא יש להקשות על מאור עינינו רש״י ז״ל, שפירש דבר שהוא מתנגד לסוגיין דגמרא הנ״ל: ואימא מברז הוא, דכתיב ״ויקב חר בדלתו״ [מלכים ב, יב,י] ואזהרתיה מהכא ״ואבדתם את שמם… לא תעשון כן לה׳ אלהיכם״(דברים יב,ג-ד), הרי מפורש יוצא דאיסור זה אינו דוקא על קלף שנכתב בקדושה, אלא אפילו שם הנכתב על כלי עץ, ואפילו שלא בקדושה, וזו היא באמת ראיתו הראשונה של התשב״ץ דכתב: ״חדא הא דאמרינן בעינן נוקב שם ה׳, שרצו בעלי הגמרא לומר שחיובו הוא משום מחיקת השם״ (תשב״ץ שם). ואם כן קושיא ותיובתא עצומה לרש״י שפירש שלא כפשטה ומשמעותה דסוגיא דגמרא, ולא על התשב״ץ שנעלמו ממנו דברי רש״י.
| זאת ועוד, שהרי הדין ברור ומוסכם לכל, שגם בשם שכתוב על גבי ברזל ומתכת וזכוכית, נמי חל איסור זה, וכן פסק הרמב״ם ז״ל: ״כלי שהיה שם כתוב עליו, קוצץ את מקום השם וגונזו, ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות, או בכלי זכוכית והתיך הכלי, הרי זה לוקה״ (הלכות יסודי תורה פ״ו ה״ו).וכן פסק מרן ז״ל: ״כלי שהיה כתוב עליו שם קוצץ מקום השם וגונזו״ (שו״ע יו״ד סי׳ רע״ו סעיף י״ג), וזאת היא ראיתו הנוספת של התשב״ץ. הלכה זאת היא הלכה פסוקה שאין עליה חולק וכדגרסינן: ״דתנן, היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה, הרי זה יגור ויגנוז״ (ערכין ו,א).קושטא הוא שעל דברי הרמב״ם אלה יצאו מעוררים וכתבו: לא נתבאר מקור דברי רבינו דלוקה, עיין ״סדר משנה״ דכתב: דהוי משום פסיק רישיה וכו׳, ובכת״י אברבנאל איתא אין זה לוקה, ועיין לקט הרמב״ם, הוצאת פועלי אגודת ישראל, ירושלים, תש״ד.אולם אין דברים הללו אמורים אלא במתיך, משום שאינו מוחק בידים, אלא גורם למחיקה, אבל מוחק בידים, ליכא מאן דאמר שאם השם כתוב על כלי ומחקו [שאינו] לוקה, שאם לא תאמר כן, מנין לנו לאסור במתיך. |
מעתה אפילו אם היינו מוצאים מפורש בדברי רש״י שהוא סובר שאין איסור מחיקה אלא לשם שנכתב בקדושה, היינו צריכים ומחוייבים לומר שטעות סופר נפלה בדבריו.
* הודפס במשפטי עזיאל מהדורא תניינא, ח״ג, יו״ד כרך שני בסימן ע״א.
אבל דברי רש״י מתפרשים שפיר ככתבם, שכוונתו נכרת מדבריו, שלא אמר שהיה כתוב בספר, אלא בקלף, וכל סתם קלף אינו אלא עור שמעובד ונעשה ממנו קלף, ולא שעובד לשמה, ואין צריך לומר שהיה כתוב בקדושת ספר תורה. והוצרך רש״י לומר בקלף, להוציא מידי טעות שלס״ד זה דגמרא שנוקב שם ה' הוא נוקב אותיות הכתובות על לוח עץ, דומיא ד״ויקב חור בדלתו״, לכן פירש״י שכתוב על קלף, דכך הוא דלת כמו קלף, שלא נכתב בקדושת התורה. והדברים ברורים ומפורשים, וכן הבין אותם התשב״ץ.ב. על מ״ש התשב״ץ דמדאורייתא ליכא אסורא כלל, דליכא קרא ראמר הכי, ורבנן הוא דאסרי לאבדן,וכן דעת הרמב״ם שכתב: ״כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדן ביד, והמאבק ביד, מכין אותו מכת מרדות״ [שם הלכה ח], וכן כתב הכ״מ: דמכין אותו מכת מרדות כדין עובר על דברי חכמים.ומעכ״ת יצ״ו כתב: ״והנה לעצם הראיה שאין האיסור אלא מדרבנן, ממה שפוסק הרמב״ם שמכין אותו מכת מרדות, יש לפקפק בה, דיש לומר דאף שמכין אותו מכת מרדות, מכל מקום איסורו מדאורייתא, וכו׳, והוא הדין יש לפרש כן גם כוונת דברי הרמב״ם הנ״ל באבוד כתבי הקדש, שבאמת איכא איסור מן התורה, ורק אין לוקין מן התורה (דף ב׳ ד״ה והנה).ולי נראה דקושטא הוא דלוקין מכת מרדות על דברים שהם אסורים מן התורה, וכמו שכן כתבתי בסה״ק (״משפטי עזיאל״ ח״ג, כללים סי׳ ט״ז סעיף ג׳), אף שלא נתפרשו בה, ובאמת התשב״ץ לא למד זאת מדאמר הרמב״ם שמכין אותו מכת מרדות, אבל ראיתו היא כמו שכתב מפורש בדבריו: ״אלא ודאי דמדאורייתא ליכא אסורא כלל, דליכא קרא דאמר הכי״(תשב״ץ שם דף ו,ב), ודבריו מפורשים יותר ממ״ש: ״אבל בשאר כתבי הקדש שאין בהם שם, מנא לן דאסירי, וכי תימא
שזה בכלל ״ונתצתם את מזבחותם״ [דברים יב,ג], שכל דבר שהוא מיוחד לה׳ אסור לאבדו, הא ליתא, שאין בכלל נתיצה אלא מה שהוא דרך בנין, אבל מה שאינו דרך בנין – לא, תדע מדאצטריך קרא לאסור מחיקת השם, ויש להביא ראיה [שאין באיבוד כתבי הקודש לא] מדאמרינן הגליונין וספרי מינין״ וכו׳ [שבת קטז,א] (שם ה,ב ד״ה ואחר).הרי מפורש יוצא מדברי התשב״ץ שכל טעמו הוא משום דלא מצינו קרא דאמר הכי, ואם כן מ״ש הרמב״ם: ״כתבי הקדש וכו׳ מכין אותו מכת מרדות״, הוא משום אסורא דרבנן דאית בהו, שכן הוא הדין שמכין מכת מרדות על אסורים דרבנן(ראה בסה״ק ״משפטי עזיאל״ שם סעיף ד) וכן כתב הרמב״ם, וכן דייקי דברי מר״ן הר״מ דכתב: ״מכין אותו מכת מרדות ככל העובר על דברי חכמים״, וכן מוכיחי דברי הרמב״ם עצמו. דבהלכה א׳ כתב: ״כל המאבד וכו׳ לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעכו״ם ואבדתם את שמם״ וכו׳, ואלו בהלכה ח׳ כתב: ״כתבי הקדש וכו׳ אסור לשורפם או לאבדם ביד, והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות״, דוק ותשכח דלא כתב לוקה, או אסור מן התורה, ולא סמך דבריו על הכתוב בתורה, כמו שכתב בהלכה א׳: שהרי הוא אומר וכו׳.מכאן מוכח בפירוש שכתבי הקודש אין בהם אסור איבוד מן התורה, לכן אין לוקה על אבודם אפילו אם מאבדם ביד, אלא לוקה מכת מרדות כדין עובר על דברי חכמים.לאור דברים אלה נסור לעיין כדברי הרמב״ם בספר המצות [לא תעשה ס״ה] שכתב: ״שהזהירנו מנתק ומאבד בתי עבודת הא-ל, ומאבד ספרי הנבואה, ומלמחוק את השמות הנכבדים והדומה לזה, ולשון אזהרה בזה הענין אמרו ״לא תעשון כן לה׳ אלקיכם״, אחרי שקדם הצווי לאבד ע״ז ולמחות את שמה ולהרוס בתיה ומזבחותיה כולם, ובאה האזהרה על זה ״לא תעשון כן לה׳ אלקיכם״, וכל מי שעובר על דבר זה, כגון: שהרס דבר מן ההיכל והמזבח והדומה לזה, או שימחה שם משמות ה׳ – לוקה, ואזהרתיה מהכא ״ואבדתם את שמם וכו׳ לא תעשון כן לה׳ אלקיכם״.
| והנה דברי הרמב״ם אלה נראים סתראי לדבריו שבספר היד, שהרי כתב בדבור אחד: מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל ומאבד ספרי הנבואה. ומשמעותם הפשוטה של דברים אלה היא שבתי עבודת האל וספרי הנבואה, דינם שוה לאיסור אבודם, מדברי תורה.מעכת״ר רב חביבאי יצ״ו תירץ, דמה שכתב הרמב״ם בספר המצות, כוונתו על כתבי הקדש שיש בהם שמות הקדש א. ע״י מחיקתן. ב. ע״י איבוד כל כתבי הקדש, בקריעתן או בשריפתן.תירוצו זה אין בו כדי ליישב את הדעת, דמחיקת השם לא כתיבה בתורה, אלא ״ואבדתם את שמם״ כתיב, וכך הוא אבוד על ידי מחיקה, כמו על ידי קריעה או שריפה. מעכ״ת עמד על זה וכתב: דמ״ש שלא נמחוק את השם הוא ביאור מה שקדם שמה, ועיקר האיסור של מאבד ספרי הנבואה, שלא נמחוק את השמות הנכבדים וכו׳. אולם דברי הרמב״ם אינם יכולים להתפרש כן, שהרי אסור אבוד דברי הנבואה כלל אותם בכלל אסור נתיצה ואבוד ע״ז, ומחיקת השם הוא איסור בפני עצמו לאסור אפילו דבר שאינו בנין, ובאמת מה שכתב שלא נמחוק, הוא דבר נוסף על האזהרה דמנתוץ ומאבד, ואעפ״י שלא כתב וי״ו החבור, הדבר מובן מעצמו, ויש במקרא הרבה כגון: ראובן, שמעון לוי ויהודה יששכר זבולון ובנימין וכו׳ (שמות א,ב-ג) וכאלה רבים.
תדע שהרי בהלכותיו חלק דין זה לשתי הלכות חלוקות.
א. כל המאבד שם מן השמות וכו׳ לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר ״ואבדתם את שמם״.
ב. הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה, לוקה, שנאמר: ״ואת מזבחותם תתוצון״ [שמות לד,יג].
ג. וסמך לה: כתבי הקדש ופירושיהם אסור לאבדם. הרי שאבוד כתבי הקדש הוא משום ״את מזבחותיהם תתוצון, וכמ״ש בספר המצות, ״וכל מי שעבר על דבר זה, כגון: שהרס דבר מן ההיכל והמזבח והדומה לזה, או שימחה שם משמות הקדש – לוקה״, ובודאי שמ״ש: ״והדומה לזה״ כוונתו על אבוד ספרי נבואה שכתב בתחילת דבריו, וסובר הרמב״ם דאבוד ספרי הנבואה בקריעה או בשריפה זאת היא נתיצתם, ודלא כמ״ש התשב״ץ שאין נתיצה אלא בבנין(כמו שכתבתי דבריו לעיל), אלא כל גוף מחובר כשהוא מתפורר – זאת היא נתיצתו, ודברי נבואה, כל פרק וכל פסוק מדבריהם כשהוא כתוב על ספר, הרי הוא גוף בניניו, ושריפתם או קריעתם הוא כנותץ בנין. מכל האמור ומדובר מתבארים הדברים כשמלה, שהרמב״ם בספר המצות סובר שאבוד ספרי הקדש הוא עובר באסור לאו, וכדכתב המג״א (או״ח סי׳ קנ״ד ס״ק ט׳).
ובודאי לא נעלמו ממנו דברי הרמב״ם בהלכות יסודי התורה, ולכן דקדק וכתב: ״וכן כתב הרמב״ם במל״ת״ וכו׳, לומר שאעפ״י שבהלכותיו לא כתב כן, מכל מקום בספר המצות כתב כן, וכלל גדול הוא בידינו – ש״אין להקשות על הרמב״ם בספר המצות, אלא במה שהוא מתייחס למנין המצות, אבל כמתייחס לדעת תלמוד המצות ודיניהם, לא רק בהם כל כך וכו׳, כמו שנראה מתשובת הרב עצמו להרב שמואל ראש ישיבת בבל, הלא היא כתובה בספר תשובותיו הנדפסות, וממנה יש תשובה על כל מה שיקשה אל המעיין במה שלא יכוין הרמב״ם באיזה ענינים ממה שכתב בספר המצות עם חבור היד, מלבר מה שאפשר גם כן מן החזרה ממה שהיה סבור קודם לכן״ וכו׳(יד מלאכי כללי הרמב״ם סימן כ״ג). ובנדון דידן יש לומר דמ״ש בספר המצות הוא מדעת עצמו, ובספר היד בטל דעתו מפני דעת התלמוד, ככל זאת סובר המג״א דיש לחוש להחמיר בדברי ספר המצות.ג. מעכ״ת יצ״ו עמך על דברי החנוך [מצוה תל״ז) שהם סתראי מרישיה לסיפיה, דברישא כתב: ״שלא נאבד ונמחה הדברים ששם ה׳ נקרא עליהם, כגון: בית המקדש וספרי הקודש ושמותיהם היקרים, ועל זה נאמר: ״לא תעשון כן לה׳ אלקיכם״ וכו׳, ובסיפיה כתב: ״שכל כתבי הקודש ופירושיהם בכלל איסור זה הוא מד״ס, שאסור לאבדם״, וזה סותר למ״ש בתחלת דבריו: כגון ספרי הקדש. ותירץ דבריו כמו שכתב בפירוש דברי הרמב״ם, וכתבתי כבר שתירוצו זה על דברי הרמב״ם אינו הולם דברי הרמב״ם. ובדברי החנוך מפורש יותר שספרי הקודש ושמותיו היקרים הם שני דברים, שהרי דקדק וכתב: ״הדברים ששם הקב״ה נקרא עליהם… ושמותיו היקרים״, ודבריו ברור מללו, שדברים ששם הקב״ה נקרא עליהם, הם דברים שאין בהם שמות הקדש, אלא ששמו של הקב״ה נקרא עליהם, ואלה הם ספרי הקדש. ושמותיו היקרים הם אעפ״י שאין שם ה׳ נקרא עליהם, כגון שכתב על קלף, או על כלי מתכות שם ה׳ לחוד, בלי קשר עם איזה דבר מדברי הנבואה.
| ד. עוד כתב מעכת״ר תמיד נפשאי יצ״ו, שהחנוך מחלק בין כתובים על קלף בקדושה לכתובים על נייר כשאר כתבי הקדש, וכבר כתבתי לעיל שחילוק זה אין לו יסוד כלל, וחלילה לייחס לרבותינו הקדמונים סברא זאת שהיא מופרכת מדין התלמוד, שאסרו מחיקת השם שכתוב על הכלים או על בשר אדם, הא למדת דבכל מקום שנכתב שם ה' , אסור לאבדו בדרך קריעה או מחיקה, ועוד זאת דברי התנוך עצמו ״ששם הקב״ה נקרא עליהם״ הרי הם מפורשים, שהאסור הוא משום ששם ה׳ נקרא עליהם, ולא משום שנכתבו בקדושה. |
| ה. ומה שכתב לדקדק משנוי הלשון של ספרי הנבואה וכתבי הקדש, לא נהירא לי, אלא ספרי הנבואה הם כתבי הקדש, והכל הוא דבר אחד ששם ה׳ נקרא עליהם. ובעיקר דברי החנוך נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, ושיעור דברי החנוך כך: שבתחילת דבריו נקט לשון הרמב״ם בספר המצות, והוסיף וכתב: ״וכמו כן אמרו שם, שהמוחק את השם לוקה, ואזהרתיה מזה הכתוב עצמו״, כלומר מזה מוכח שאין אסור זה חל אלא על מוחק את השם עצמו, ושאר הכנויים שמשבחים בהם את השם, כגון: רחום וחנון, גדול ונורא וכיוצא בהם, הרי הם בשאר כתבי הקדש, ומ״ש ״שכל כתבי הקדש ופירושיהם בכלל איסור זה, הוא מדברי סופרים״ וכו׳, פירוש דבריו שמכיון שהכינוים הם כשאר כתבי הקדש, ממילא נלמד במכל שכן דכתבי הקדש עצמם מותר למוחקם או לאבדם מדין תורה, אלא שהסופרים אסרו לאבדם.
והנלע״ד כתבתי
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל |
|
|
|
|
|
|
