סימן לט

בעניין הנ"ל

ב"ה א' תמוז תרצ"ב

לכבוד מעלת הרב הגאון הג' חו"ב סוע"ה מוהר"ר אליהו אהרן מיליקובסקי שליט"א חבר משרד הרבנות הראשית דפה.

תשובתו הנכבדה בנדון מאימאראן, קבלתי במועדה. ואיידי דטרידא בגרסאי לא פניתי לעיין בה עד האידנא ועתה הנני מתכבד להשיב לכת"ר תשובה מאהבה: בעיקר הדין שאנו עוסקים בה חזיתיה לכת"ר בתשובתו זו שתמך יסודות ההיתר על הגדתם של הגוים להעד נתן בן יעקב מנטש. וברוחב בינתו וגודל חכמתו ובבקיאותו הרבה האריך והרחיב בהלכה זו כיד ה' הטובה עליו. ואמנם דבריו היקרים נכונים וישרים למוצאי דעת אולם אני הדל לא רציתי לסמוך עיקר ההיתר על זה, משום שלא התברר לי מפי העד אם אלה שאמרו אפשר מת הם הם שאמרו מת או שהיו חלוקים בעדותם והללו אמרו מת, והללו אמרו אפשר. והנה להצד הראשון, מה שחזרו ואמרו מת אפילו אם היה זה תוך כדי דיבור אינו מספיק להתיר משום שכונתם מוכחת מתוך דבריהם שאמרו זאת מתוך השערה ולא מתוך ידיעה. ולפי"ז גם אם נחשוב אותם למסל"ת עדיין הלב מהסס לסמוך על הגדתם זאת, ועוד אחרת שלפי המתברר מעדותו של נתן הנ"ל הוכח שעד זה בשובו לארם צובה פגש את העדים ברחוב ושאלם על חברו, והם השיבו לו: אפשר שמת; ואינן מסיחים לפי תומם, כדי שנסמוך על הגדתם, ואולם בכל זאת יש מקום לצרף הגדתם זו של הגוים ויש מקום בדברי הפוסקים רוא"ח לסמוך על הגדה כזו במקום עגונה, אבל כדי למצוא היתר יותר מרווח ואמיתי לע"ד לצרף עדותם של עד זה שמעיד שבא אתו לארם צובא ונשאר שמה חולה. אל עדותם של פנקס חברא קדישא דהתם שבו נרשם שרפאל חייל מת.

ואם אמנם מסכים אני לדעת כת"ר שאין לסמוך על עדות מחלה אפילו מסוכנת להתיר אשתו, אבל בנד"ז שלא ידענו שהיה רפאל אחר איש צבא בארץ ושלא ידענו גם חולה אחר, ואחרי עבור זמן רב כזה יש לסמוך על סברת הפוסקים המתירים בכגו"ז וכמו שהזכרתי בתשובתי הקודמת.

אסיפא דמילתא העיר כת"ר את עינינו בהלכה זו של שנים משלשה הדיינים שהסכימו להלכה ונחלקו בטעמה ונמוקיה. והיות ושאלה זו היא הלכה יסודית בהוראה עיינתי ביסודה של הלכה זו, והנני מתכבד לצרף, לעיונו של כת"ר מה שכתבת לברורה של הלכה זו בסיעתא דשמיא. (ויבוא איה"ש בספרנו בחלק חו"מ).

והנני מסיים בברכת שוכט"ס ובכל רגשי חבה והוקרה.