סימן ל
(ליו׳׳ד סי׳ שס׳׳ג)
איסור פנוי עצמות מת
א. איסור פינוי עצמות
ב.פינוי עצמות המת מקברי ישראל
ג. פינוי המת ממקום שאין עצמותיו נשמרים
ד. תבוסת המת
ב"ה, כ"א שבט תרפ"ו. לכבוד הרב הגאון המפורסם רבי יחיאל יעקב וויינברג שליט"א רב ור"מ בברלין.
נתכבדתי מאד בקונטריסו הנכבד שחבר בשאלת פנוי עצמות מתים. אגב דטרידנא בגרסאי ובעבודת הצבור שעלי, לא יכולתי עד כה לעיין בו, ואתו הסליחה. וכעת פניתי קצת ובעוברי על פני קונטריס נכבד וחשוב זה, ברכתי עליו ברכת הנהנין בראותי דבריו הנחמדים הנאמרים בבקיאות רחבה ונעימה. והנני מודה לכת"ר על העונג הרב אשר הסב לי במנחתו היקרה זאת, וכדי להשתעשע בדברי תורה הנני בא לחוות דעתי בקצור על עצם השאלה, ולהעיר אגב אורחא הערות אחדות שנתעוררתי בדרך עיוני בדבריו היקרים.
א. איסר פנוי עצמות
ב. עיקר דין אסור פנוי עצמות נזכר בירושלמי (מו"ק ה' ד') אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד וכו' ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי ערב הוא לאדם שהוא נינוח אצל אבותיו ע"כ בירושלמי לא נזכר טעם האסור זה אבל בקרבן העדה שם ובית יוסף משם כל בו והפרישה הטו"ז וש"ד (יו"ד שס"ג סעיף א') נתנו טעם לדבר שהבלבול קשה למתים ורמז לדבר "ישנתי אז ינוח לי" ומדברי שמואל שאמר למה הרגזתי ולע"ד קשה דאם כן לא יהא מותר אפילו בשלו, ומדברי שמואל ודאי שאין ראיה שהוא ענין אחר לגמרי. ובסנהדרין מ"ז: אמרו קבר הידוע אסור לפנותו ומתבאר שם הטעם הוא לפי שקנה מקומו, אולם ממ"ש בתלמודין (ב"ב קב') כיון דמינוול לא מקרי קבר מוכח דפנוי עצמות המת מקברו חשוב נוול המת ובזיונו וא"כ אין אנו צריכים לטעמים נסתרים מבינתנו של חרדת הדין ובאמת הנוב"י מהד"ק (חיו"ד סי' פ"ט) הוכיח דאחר עכול הבשר נגמר הדין ותו ליכא משום בלבול וחרדת הדין, והטעם הפשוט הוא משום שהוא נוול למת וגזל המת שמקומו קנוי לו. ומטעמים אלו אנו למדים שאם מעבירים את המת בתוך שלו כלומר בקברות אבותיו אין כאן עוד בזיון ונוול המת וגזל דניחא ליה למת שיוליכוהו לקברות אבותיו, ומטעם זה נראה בודאי שאם נמצא בקבר בודד ורוצים לקברו בבית הקברות של רבים ודאי שמותר לפנות משום שבית הקברות דרבים שהוא של ישראל נקרא קבר שלו כלומר של אבותיו. ובאמת יפה כיון כת"ר במ"ש בפירוש דברי הירושלמי במ"ש בתוך שלו ומובנו הוא קבר אבותיו והדבר מוכרח מתוך דברי הירושלמי עצמו ואין שום צורך לראיות אחרות.
אולם מה שרצה כת"ר לפרש דגם מ"ש בב"ב ק' ב' נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו במובן זה שאינו של בני המשפחה, אינו מדויק לע"ד דאיזה גנאי הוא לצדיק אם הוא קבור בקבר בודד שלא בקרבת בני משפחתו, וברור הוא שמובן קבר שאינו שלו הנאמר פה הוא כמשמעו שאין לו רשות להיותו קבור בו, וזה הוא גנאי לדידיה ולעיקר דקדוקו של המל"מ (בה' שמיטה) נלע"ד שאין זה מוכרח דבאמת הקונה קרקע בזמן שהיובל נוהג אינו אסור לחפור בו שיחין ומערות אלא שחיב להחזירה כמו שהיתה מדכתיב ושב לאחוזתו כלומר בעינו וא"כ שפיר מקשה התלמוד שנמצא צדיק קבור בשאינו שלו. אחרי שבררנו שכל אסור פנוי עצמות הוא משום גזל ונוול ממילא יוצא דכל שאינו מכוון לנוול ומכל שכן היכא שמכוין לכבודו של מת שמותר כמו שכן הוא הדין באסור הלנת המת שעיקרו משום גוזל ובכל זאת מותר להלינו לכבודו. וכן כתב הטור ז"ל אבל לכפרה שלו או לכבודו כגון להעלות לארץ – ישראל או לקברו בקבר אבותיו שרי. והבית יוסף כתב ע"ד הטור דה"ק לכפרה כגון להעלות ארץ ישראל ולכבודו היינו דוקא לקברו בקבר אבותיו, ודוקא משום האי כבוד מפנין וכמו שנתבאר אבל משום כבוד אחר לא ע"כ. ולע"ד נראה דלכפרה שכתב הטור אינו להעלותו לא"י, אלא כגון מעשה דחזקיהו שגרר עצמות אביו (סנהדרין מ"ז) ולהעלותו לא"י או בקברות אבותיו זהו כבודו של מת, דארץ ישראל לגבי כל ישראל נקראת קבורת אבות כמו קבורת אבותיו שבחו"ל וכבוד זה לא דוקא אלא כל שידוע לנו שזה הוא כבוד מותר. ומה שאמרו שאסור לפנות ממקום בזוי למקום נכבד היינו משום שבאמת אין שנוי המקום כבוד למת שהוא מכבד מקומו אבל ברוצים לעשות לכבודו או לכבוד הצבור מותר: אלא דעכ"פ בנקבר במקום אבותיו זהו הכבוד והערבות היותר גדולה למת, ואין לו כבוד גדול מזה. ולכן בנקבר במקום אבותיו אין היתר להוציאו משם מפני כבוד אחר. ומטעמא דכתב הירושלמי ערב הוא לאדם שהוא ינוח אצל קבר אבותיו. נקוט מיהו דמותר לפנות המת מקברו כדי להוליכו למקום קברות אבותיו שזה הוא כבודו של מת ואין בזה משום חרדת הדין ולא משום נוול המת. ברם נשאר לנו לברר אם היתר זה נוהג גם במקום שמעיקרא נקבר בקברי ישראל שבבית הקברות או שמא נאמר הואיל ונקבר בקברי ישראל זה בעצמו נקרא קברי אבות, דכל ישראל בית אב אחד נקראים ופנוי המת מקברו נראה כאילו מזלזל בכבוד האחרים שאינו ראוי לשבת במחיצתם, ולהתיחס אליהם. וזה נברר בסעיף דלקמן בע"ה.
ב. פנוי עצמות המת מקברי ישראל
פנוי המת מבית הקברות של ישראל לבית הקברות אחר שהוא מקום אבותיו מהירושלמי שהזכרנו לעיל בסעיף א' מתברר שמותר לפנות המת אפילו מקבר מכובד אם רוצים לקברו על יד קבורת אבותיו משום שערב לו לאדם שתהיה מנוחתו סמוך לקבר אבותיו. וראיה גדולה לדבר לדעתי צואת יעקב אבינו לבניו "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" אולם הסברא נותנת לומר שלא נאמר דין זה אלא דומיא דיעקב שמת בארץ מגוריו מקום שלא היה בו בית קברות ישראל, אבל במקום שיש בו בית קברות ישראל לא היה נוהג כלל דין זה. וראיה לדבר ממה שפסק מרן ז"ל (יו"ד סי' שסג' סעיף ב') אין מוליכין מת מעיר שיש בה בית – קברות לעיר אחרת אלא אם כן מחוצה לארץ לארץ ישראל. ומזה נלמד דבחו"ל עצמה או בארץ ממקום למקום של קבורת אבות אסור לפנות. ואם זה נאמר בטרם שקברו אותו מכל שכן אחר שקברוהו שיש בו גם נוול למת עצמו ובזיון יותר גדול לישיני עפר שמצאו מנוחתם כבוד במקום זה. והחת"ס (ח"ו סי' ל"ה) למד ממ"ש (מכות יא') תנא מת קודם שמת כהן גדול מוליכים עצמותיו אל קברות אבותיו ופרש"י שם ומת כ"ג אחרי זמן, דקבורה חוץ לעירו ומשפחתו נחשב כבזיון וכפרה, ודמה זה למה שהיו מקפידים המלכים בקברו מלכים והכתוב חושב לעונש למנשה ואמון שלא נקברו בקברי מלכים ומסיק מזה החת"ס ז"ל שלא לבד שמותר לפנותו בכגו"ז אלא שמצוה על יורשיו ובני קהלתו לפנותו ממקומו ולהוליכו למקום קברי אבותיו ולדעתי אין מזה ראיה, דמת ונקבר בעיר מקלטו זהו בזיון למת וכן מה שלא נקבר בקברי מלכים מסבת היותו בלתי ראוי לעמוד במחיצתם ודאי שזהו עונש. אבל מי שנקבר בקברי ישראל במקומו הראוי והנכבד שאין שום מקום של בזיון במקום קבורתו, אין שום ראיה מזה ללמוד היתר לפנוי עצמותיו כדי להוליכם לקבר אבותיו. וזה הוא הטעם שלא הביאו הפוסקים ממס' מכות ראיה להיתר פנוי עצמות שמאותה סוג' אין ללמוד אלא שמותר לפנות מקבר בזוי למקום אבותיו אלו בירושלמי התיר אפילו מקבר נכבד. ואיך שיהיה מהירושלמי וממס' מכות לא למדנו היתר להוציא המת מקברי ישראל בכדי להוליכו אל קברות אבותיו כיון שקברי ישראל אף הוא נקרא קברות אבותיו. וראיה לדבר ממ"ש (בסהנדרין שם) אין קוברים אותו בקברות אבותיו ומפרשינן טעמא דאסור לקבור רשע אצל צדיק. ומטעם זה ודאי שאין קוברים אותו בבית הקברות של ישראל. ומזה מוכח שבית הקברות של ישראל נקרא קבר אבות, ואין מפנים המת ממנו להוליכו אפילו אצל אבותיו ממש וכמו שיתבאר להלן. ואף להא"ז שפסק דמותר להוליך המת מעירו לעיר קברות אבותיו היינו דוקא קודם שנקבר דליכא נוול אבל בנקבר דאיכא נוול ובזיון למתים טפי לא מצאנו היתר. ואפשר היה לומר מטעם זה דגם להעלות לארץ ישראל אסור לפנות העצמות שנקברו בקברי ישראל. אבל מסתברא שאין בזה בזיון לא להמת ולא לאחרים אלא זכות לו להקבר בארץ – ישראל אבל ודאי ממקום למקום נראה לאסור משום בזיון המת עצמו ומשום בזיון האחרים ומכל שכן אם המת הוא גדול בחכמה יראה וחסידות שגדול הבזיון למתים אחרים שמסלקים אותו ממחיצתם לפי שזכות הוא לצבור החיים והמתים שצדיק גדול ינוח על משכבו בגבולם. ודומה לזה אמרו (מד"ר דברים ב' ה') אמ"ל הקב"ה למשה אם אתה נקבר כאן אצלן בזכותך הן באים עמך א"ר לוי למה הדבר דומה וכו' וכך אמ"ל הקב"ה אם נקבר אתה כאן אצלם במדבר בזכותך הן באים ואתה בא בראשם שנאמר וירא ראשית לו ויתא ראשי עם. ובתנחומא ס"פ ואתחנן "מפני מה נקבר משה בחוץ לארץ כדי שיהיו המתים בחו"ל חיין בזכותו". ומכאן ראיה גדולה שאין זה גנאי לצדיק אם נקבר שלא במקומו כל שהוא נקבר בקברי ישראל. ברם אם צוה בחייו להוליכו לקבורה במקום אחר בזה ודאי מחיבים שזהו גם כבודו. ואין בזה משום בזיון לאחרים כל שזהו רצונו של המצוה עצמו אלא זהו כבודו ומקימים את מצותו.
ובחדושי רעק"א על השו"ע הביא דברי הזכרון יוסף לדחות דברי הש"ך בטעם אסור הלנת המת שהיא משום כבוד המתים הקבורים באותה העיר שמבזה אותם שלא לנוח אצלם משום דא"כ אפילו צוה נמי לא ישמעו לו ולכן כתב שהטעם הוא משום בזיון המת עצמו ע"כ ולדידי קשה דלמטוניה מי ניחא והלא גם בבזיון עצמו אין שומעים לו וכדאמרינן סנהדרין ד' מו' שאם קבורה הוא משום בזיונא אם אמר לא תקברוהו אין שומעין לו. ולבד זה עיקר דינא שאין מוליכין מעיר שיש בה קברות מוכח כדברי הש"ך שהוא מטעם בזיון מתים אחרים אלא דבצוה אין כאן בזיון מעיקרו שאין מפנין אותו אלא לקיים רצונו של המת ולא מפני שאינם רוצים שינוח צדיק זה במחיצתם. וכן ראיתי לכת"ר בדף י' מקונטריסו שכתב כן ובהערה שבדף י"א הביא גם דברי ערוך השלחן שסובר גם הוא כסברתנו ואולם אעיקרא דמילתא קשה על טעמו של הש"ך דמנא ליה לחוש לבזיון שאר המתים וכמו שכן כתבו הכנ"י ותפארת צבי (הוב"ד בקונטריסו דף י"א) ומ"ש כת"ר לתמוה ע"ד מסוג' דסנהדרין מו' לע"ד לא סתירה היא ואדתיקשי ליה מסו' דסנהדרין לסייעיה ממה שאמרו דמצו לקוחות לומר לנוול ולינוול (ב"ב קנ"ג) אבל באמת מ"ש בסנהדרין דאין שומעין לו וכן מה שאמרו התם ומשום כפרה דאבוה משהי ליה בזיון דישראל: שמוכח להדיא דחיישינן לבזיון אחרים היינו במקום שבבזיון עצמו גורם בזיון לאחרים כגון קבורה שהוא בזיון כל הנברא בצלם שיהיה מוטל באשפה והפקר ככל בע"ח שנבלם מושלכת לדומן וסרחון או בזיון המלך שהוא בזיונם של כל ישראל. אבל בדבר שהנאת אדם גורמת בזיון אישי לאדם אחר אין לחוש לבזיון אחרים ואפילו במקום שנעשה הבזיון על ידי מעשה בגופו של המתבזה מכל שכן בנדון הולכת המת מעיר שיש בה בית הקברות שהיא גרמא לבד. ומ"מ אומר אני לקיים דברי הש"ך דכיון שקבור בקרב אחיו הישראליים ואינו גנאי למת עצמו הוצאתו משם הוא כאילו מזלזל בכבוד אחרים שאינם ראויים לעמוד במחיצתו. וזה הוא בזיון גמור להם וזה הוא ודאי אסור לזלזל בשוכני עפר מישראל ליטול זכותם של צדיק הקבור בתוכם ולחשבם לרשעים שאסור לקבור צדיק בגבולם וכיון שאין הנאה של כבוד למת עצמו ממילא טלטול עצמותיו אפילו במקום שאין לחוש לסרחון הוי בזיון המת, וגם יש בו חרדת הדין, לטעם הכלבו שראוי לחוש לדבריו. מתרי טעמי אלה אסור לפנות המת מבית הקברות של ישראל אפילו להוליכו למקום אבותיו ואפילו אחר שנתעכלו הבשר, אם לא במקום שצוה שאז אין בזיון לא למת עצמו ולא לשוכני עפר שבמחיצתו וכמו שאמרנו.
ג. פנוי המת ממקום שאין עצמותיו נשמרים
ומעתה נשוב לברר הדין בשאלה זו בעיר שהתרוקנה מיושביה היהודים ורוצים אחדים מהם להוציא עצמות קרוביהם ולהוליכם למקום שהתישבו בו. א) כדי שיוכלו להשתטח על קברותיהם ביום פקודתם. ב) להצילם מבזיון והפקר של אלה השולחים יד בקברי ישראל להתעולל בהם ולהשליך עצמותיהם לאשפה. ג) מפני החשש שהממשלה תתן עיניה בשדה קברות המופקר להפקיעו לרשותה ולהשתמש בה לצרכי צבור. והנה לפי מה שכתבנו מתברר שאין שום היתר לפנות עצמות המת מטעם הראשון שא"כ יהיו המתים מטלטלים מעיר לעיר וממדינה למדינה ככל יתר מטלטלי ביתינו וכבר ביררנו שאם נקבר בקברי ישראל מעיקרא לחלוטין אין מוציאין אותו מקברו אפילו להוליכו למקום קברי אבות ומכ"ש הכא שאינם מוליכים לקברי אבות אלא לקברי בנים ודאי שאסור לבזות המת בטלטול עצמותיו ואולם מטעם השני שאין הקברות משתמרים נראה טעם מספיק להתיר וכמו שפסק מרן ז"ל (יו"ד סי' שס"ג סעיף א') ואם אינו משתמר בקבר זה שיש לחוש שמא יוציאוהו עכו"ם או שיכנסו בו מים מותר, ומכ"ש שיש גם טעם שלישי שמא תשתמש הממשלה בקרקע זה לעשותו דרך לרבים וכיוצא ודאי שבהצטרף שני טעמים אלה מצוה על היורשים לפנות עצמות מתיהם עד כמה שיותר אפשר ומוטב לגרום בזיון קל של טלטול עצמות ולא להשאירם להפקר למרמס רגל השור והחמור ולשליחות ידים של בני בליעל שיתעללו בקברי ישראל לבזותם ולהרגיזם אחרי מותם ועיין בתשובת חת"ס חי"ד סי' של"ד ואין לומר בזה שאדרבה פנוי העצמות נותן יד לממשלה לפנות כל בית הקברות וכמ"ש החת"ס בחלק ו' סי' ל"ז דכיון שהעיר התרוקנה מכל יושביה היהודים ואין רואה יודע בודאי שיהרסו אותו עד היסוד כמו שעשו כן בכמה עירות שנתרוקנו מישראל שלא נשאר אפילו זכר בית הקברות וכן עשו בכמה קהלות לעינינו, וכיון שיש ודאי בזיון נלע"ד שבהצטרפות שני טעמים יחד מצוה על היורשים והקרובים להציל את עצמות מתיהם מהפקרות ולקוברם בבתי קברות של אחת מקהלות ישראל וזכות הוא למתים אלה לצאת מעיר שאין בה ישראל לעיר אחרת שיש בה קהלת ישראל. וזה פשוט וברור לע"ד ועיין למרן השד"ח במערכת אבלות סי' קל"ד.
ד. תבוסת המת
במשנה (פרק ט"ז דאהלות מ"ג) תנינן המוצא מת בתחילה משכב בדרכו נוטלו ואת תבוסתו וכו' מצא ג' וכו' הרי זו שכונת קברות ומפירוש הרמב"ם בפירוש המשנה משמע שדין תבוסתו לאו משום טומאה נגעו בה אלא שמדינא צריך ליטול תבוסתו שהוא חומריותו של המת שנשאר בקרקע ואסור להשאירה נבדלת מגוף המת עצמו וסמיך לזה מקרא שכתוב ונשאתני ממצרים. שמובנו הוא טול עמי מעפר מצרים לפי שבו חומר המת כלומר שחומריותו של המת והוא המוהל היוצא ממנו נבלע בקרקע שהוא שלש אצבעות. עיין נזיר ס"ה ותד"ה כמה אבל אם מצא בו ג' מתים חשוב כשכונת קברות וצריך בדיקה כל השדה כלה כדי לטהר את השדה ושעורא דמתניתן כך הוא המוצא מת אחד וכו' נוטלו ואת תבוסתו ונטהרה כל השדה אבל אם מצא שלשה לא סגי בנטילתן עם תבוסתן אלא בודק והולך וכן משמע מדבריו בהלכות טומאת מת (פ"ט ה"א ג').
אבל מפי' הרע"ב משמע דמתני' בא להורות היתר פנוי המת והכי קאמר המוצא מת אחד בשדה נוטלו ואת תבוסתו כלומר מותר לנוטלו יחד עם תבוסתו אבל מצא שלשה וכו' אסור לנוטלו אפילו עם תבוסתן משום דקנו מקומן וכן משמע מפי' הרשב"ם (ב"ב ק"א) אלא דהרשב"ם מפרש המשנה לענין טהרות שהוא סבה לנטילתו דאל"כ אין מקום להתיר פנוי המת וס"ל דמת מושכב כדרכו קנה מקומו עכ"פ לענין תבוסה אבל בג' קנו מקומם לגמרי ואסור לפנותם אפילו עם תבוסתן. ובירושלמי (ב"ב פ"ה ה"א) מוכח כפירוש הרע"ב דמתניתן באה להורות היתר נטילת המת ממקומו עם נטילת מקום תבוסתו ואפילו במת מצוה דגרסינן התם עלה דמתניתין א"ר זעירא לא מסתברא דלא (כלומר אלא) מת מצוה אסור לפנותו שאם אומר את מותר לפנותו (אעפ"י שהוא מת מצוה ואינו מאבד את השורה) אילו הואיל ומאבדין כל השדה לא כל שכן שמותר כלומר במכ"ש בזה שנקבר בשדה שאינו שלו לכתחילה ומאבד שדה חברו בודאי שמן הדין מותר לפנותו. ומאי קא משמע מתיניתין? ולכן ע"כ לומר ממה דפשיטא לתנא מת מצוה אסור לפנותו לפום כן צריך מתניתא להשמיענו דבאינו מת מצוה מותר כשנוטלו עם תפיסתו, וע"ז משיב ר"ח לתרץ דבריו הראשונים ואמר לעולם מתניתן אתיא כמאן דאמר מת מצוה מותר לפנותו ומשנתנו אירי בנקבר בשבילי הרשות (שאינו מאבד את השדה) וחש לומר שמא מת מצוה היה כלומר ולא ידוע לנו אם מת מצוה היה ואפי"ה התירה ליטולו עם תבוסתו ומזה משמע דמת מצוה מותר ליטלו עם תבוסתו. ודברי הירושלמי אלה מוכיחים יותר כפי' רשב"ם והרע"ב וחזיתיה למר יצ"ו בדמ"ה, שפירש דברי הירושלמי בדרך אחרת. ולע"ד דברי הירושלמי במשמעם הפשוט הוא כמו שכתבתי על כל פנים מכל האמור משמע דבתבוסת המת אין כאן מחלוקת ואפילו במקום שמותר לפנות המת צריך ליטול תבוסתו אי משום שהוא חומריותו של מת ואסור לאבדו ולהבדילו מקבורתו עם כל הגוף או משום דקנה מקומו ואין ענין לתפיסת /לתבוסת/ המת עם דיני טומאה וטהרה. ובודאי שאפילו נקבר במלבושיו יש לו דין תבוסת המת וכמו שכן הוכיח כת"ר (בד' לג' מקונטריסו) בדברי טעם שגם בזמן התלמוד היו רגילים לקבור במלבושין ותכריכין ואם כן הדבר תמוה מאד שלא נזכר בדברי הפוסקים דין זה של נטילת תבוסת המת.
וחזיתיה למר שאחר שפלפל בחכמה ובקיאות גדולה בשאלה זו הוסיף בדף ג' מקונטריסו וכתב: היוצא לנו מכל הנ"ל דבין להרמב"ם ובין להר"ש נטילת התבוסה הוא רק במי שמפנה מת מקבר והוא צריך לאותו מקום לעבוד בו או להשתמש דאז צריך לטהר המקום לפי שיטת הרמב"ם או להתיר המקום בהנאה לפי שיטת הר"ש, אבל מי שמפנה קבר מבית הקברות אינו צריך ליטול התבוסה שהרי המקום טמא ואסור בהנאה בלא"ה כדין בית הקברות וא"כ אי אפשר בתקונו וכו'. ועל יסוד הנחה זו כתב (בד' נא) מעכשיו מובן למה השמיטו הפוסקים דין זה של נטילת התפוסה /התבוסה/ לפי שאין לו מציאות בזמננו שהרי הכל נקברים בבית הקברות ובביה"ק אין חיוב בנטילת התפוסה /התבוסה/ כמ"ש ובמצא קבר בשדה ג"כ לא שייך דין זה דהרי בארצות העמים אזלינן בתר רובא ואנו אומרים שהנמצא הוא גוי ע"כ. ולע"ד לא מצאתי ספוק בדבריו דאטו לא משכחת לה מת שנמצא בשדה וידוע לנו בודאי שהוא ישראל או שנקבר ברשות במקום אחר ועתה אנו באים לפנותו לכבודו ולהוליכו לקברות ישראל והיה לו למרן ולהזכיר דין זה ולא להשמיטו לגמרי. ובעיקר הנחתו כבר כתבנו לעיל דהרמב"ם לא דוקא בבא לטהר שדהו קאמר אלא בכל מוצא קבר שרוצה לפנותו צריך להוציא עמו תבוסתו שהוא חמריותו של מת ואף להרשב"ם והר"ש דפרשו משום קנין היינו טעמא משום תבוסה זו שנתערב במוהל שלו הוא חלק מגופו וקנה מקומו הצריך לו ואי אפשר לגזלו ממנו וא"כ גם בבית הקברות נוהג דין זה לכ"ע לע"ד ולכן פליאה דעת ממני להבין מדוע זה השמיטו הטור ומרן ז"ל דין זה של תבוסת המת. ואולם למעשה ראיתי בתשובת זרע אברהם יצחקי לחד מגדולי הרבנים בירושת"ו שנשאל מעיר הקדש צפת בשנת תפ"ח ע"ד פנוי קברות אחדות מבית הקברות כדי לתקן הביב העובר דרך בית הקברות שלא יתפרץ החוצה ויעלו השופכין על הקברות או בתוכן ואם לא יתכן תיקון זה ומוכרחים לפנות הקברות והשיב הנה כל דבר שהוא של בנין אסור בהנאה וגם כל עפר תיחוח שתחת המת עד שמגיע לסלע אסור בהנאה ואם אינו סלע אלא קרקע בתולה חופר ממנה שלש אצבעות והכל אסור בהנאה בשביל הדם והמוהל היוצא מן הנבלע בקרקע וצריך לפנות הכל עם המת ע"כ (עיין בס' ארץ חיים להרה"ג חיים סיתהון חיו"ד סי' שס"ד).
ומהאמור יוצא שבמקום שהתירו פנוי עצמות המת צריך ליטול עמו גם את תפיסתו /תבוסתו/ כנ"ל ולהוליכו עמם לקבורה למקום מנוחתם האחרון וצריך גם לנהוג כבוד בפנוי העצמות הלויתם וקבורתם בכל הכבוד וחרדת קדש הראויה ולהעתיר לה' אלקינו שישיב את שבותנו לארץ נחלת אבותינו שבה ינוחו עצמותיהם של שוכני עפר בהשקט ובטחה ובכבוד הראוי ולא ימצאו בני עולה שיטלטלו עצמותיהם ממקום למקום או שיעשו בית הקברות למרמס רגל השור והחמור. ובו ישכון ישראל לבטח שקט ושאנן ואין מחריד ויקוים בימינו ולעינינו יעוד ה' ע"י נביאו קדשו לאמר: בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיה כ"ה).
נשלם בעז״ה חלק יורה דעה