סימן ל
(ליו"ד סימן קצ"ח)
טבעת באותו מקום אם חוצץ לטבילה
ר"ח אדר תרצ"ו
ברכות ממרומים משים לילות כימים באהלה של תורה כבוד ידידי ואהובי, הרב הגאון כמוהר"ר כתריאל פישל טכורש יצ"ו.
רב רחומאי:
שאול שאל ממני להודיעו חו"ד באשה שצוו עליה הרופאים להכניס טבעת או חתיכת זהב בפנים הפרוזדור כדי למנוע הריונה. וטבעת זו צריכה להכניסה על ידי הרופא עצמו בכל פעם שתרצה להכניס אותה באותו מקום, אם הויא חציצה לטבילה, ומעכ"ת האריך והרחיב בשאלה זו בבקיאות רחבה והביא דעת גדולי הפוסקים שהסכימו להתיר טבילתה בטבעת זו, ואותי שאל להצטרף להתירא, והנני נעתר לבקשתו להשיב כהלכה לפי קוצר השגתי בעזרת אלוקי ישעי וצור חמדתי.
א. עיקר דין חציצה
גרסינן בגמ': אמר רבי יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מעוטו המקפיד משום רובו המקפיד (נדה סז ב)
בפירוש הלכה זו רש"י ז"ל סובר: שלא נאמר דבר זה אלא בשערו, אבל בגופו אפילו מעוטו המקפיד חוצץ מדין תורה, והתוס' [תוס' רא"ש ד"ה רובו] סוברים שגם בבשרו אין מעוטו חוצץ, ולהלכה פסק מרן ז"ל: צריך שלא יהא עליה שום דבר חוצץ ואפילו כל שהוא, ואם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה. או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם, כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ. (יו"ד סי' קצ"ח סעיף א'). מכאן יש ללמוד לכאורה בשאלה דנדון דידן הואיל ורוב בני אדם מקפידין בכגון זה, הויא חציצה. אבל אחר העיון יש לומר דטבעת זו לא הויא חציצה, משום שאין דרך רוב בני אדם הזקוקים לטבעת זו, מקפידים עליו, והרי זה דומה למ"ש בגמ': אמר רבא פשיטא לי דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ, רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ. (זבחים צח ב) והא טבח ומוכר רבב דלא קפדי ודאי שאין זה דבר מוחלט דהא איכא כמה טבחים ומוכרי רבב דקפדי שיהיו בגדיהם נקיים שלא בשעת עבודתם, אלא טעמא דלא חייצי הוא משום דאזלינן בתר רוב טבחים ורוב מוכרי רבב.
וכן ראיתי להרשב"א ז"ל שלמד מסוגיא זו; להתיר הטבילה בצבע שעל גופן של הנשים שמלאכתן לצבוע, מטעם דכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת, למה הדבר דומה? לדם שעל בגדיו של טבח, ורבב שעל בגדי מוכרי רבב שאינו חוצץ וכו', ואף על גב דבשאר נשים שאינן צובעות דרכן להקפיד, וכבר כתבתי לעיל דכל שדרך הנשים להקפיד בו, אעפ"י שזו אינה מקפדת חוצץ, יש לומר דשאני הכא דגם שאר נשים שהם בני אותה אומנות אינן מקפידות, והוא הדין והוא הטעם לטבח ורבב דאע"ג דשאר הנשים קפדי כיון שכל בני אותה אומנות לא קפדי לא חוצץ. וכן אשה ששוחטת תמיד כמו טבח, ויש עליה דם, וכן כל שמלאכתה בכך אינה מקפדת (ב"י סי' קצ"ח).
מדברי הרשב"א אלה מוכח דבעינן שכל בני אותה אומנות לא קפדי, ואין זה מסתבר דכיון שהוצאת בני אומנות זו מכלל כל העולם, הדין נותן לדונם כפי רוב בני אותה אומנות שאם אין רובם מקפידים אינו חוצץ, ורמ"א ז"ל פסק; וכן מי שאומנותו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם, אינו חוצץ; שרוב בני אומנות זו אינם מקפידים (שם סעיף י"ז), ולכן נ"ל להגיה בדברי הרשב"א שרוב בני אותה אומנות. והדבר מוכרח מעצמו שאי אפשר שכל בני אומנות אחת לא היו מקפידים מכאן אתה למד דאנשים המיוחדים במנהגם או באומנתם אין דנים עפ"י רוב דעלמא, אלא עפ"י רוב האנשים הדומים להם במנהגם או באומנותם. והוא הדין לנידון דידן שכל הנשים הזקוקות לדבר זה אינן מקפידות ואדרבא רוצות בו משום צורך רפואתן, וטרחה להו וגם גנאי וצער הוא להן ללכת אל הרופא כדי להכניס להן טבעת זו, ואם כן הוה ליה מעוטו שאינו מקפיד ואינו חוצץ.
ולא תימא דאכתי טבעת זו חוצצת משום שהיא עשויה להסיר אותה אחר התשמיש או אחר הוסת, וכן בכל יום או יומים לנקותה. והרי זה דומה למ"ש הרא"ש בסוף הל' מקואות אות כו: ואם תאמר טבעת דחוק אמאי חוצץ והלא מעוטו שאינו מקפיד הוא, ופי' הראב"ד, לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה וכיון שמקפדת בשום פעם אעפ"י שאינה מקפדת בשעת טבילה הוי חציצה וכ"כ הרשב"א ז"ל (ב"י שם).
והוא הדין בנידון דידן הואיל ומקפדת להוציאה כדי לנקותה הויא חציצה, הא לאו מילתא היא ואין זו ראיה לסתור לע"ד דשאני קפידא שתלויה בעצם הדבר, לקפידא שהיא תלויה בסבת הלכלוך שבה, הואיל ובעצם הדבר עצמו אינה מקפדת אלא שמקפדת על הלכלוך שבה כל שהיא נקיה בשעת הטבילה אינה חוצצת.
תדע שהרי בנשים הצובעות עצמן או שמלאכתן בצבעות ושחיטה ודאי שיש זמן שרוחצות את פניהן וידיהן לטהר הלכלוך שבהם, ובכל זאת כתבו הרשב"א ורבינו ירוחם שאין זה חציצה הואיל ואינן מקפידות על עצם הדם שנמצא בהן, וכל שכן הוא בנדון דידן שאינן מקפידות על עצם הטבעת אלא על הלכלוך שמצטבר בה, אינה חוצצת, ובלבד שתהיה נקיה בשעת טבילתה, שאל"כ דל מהכא טבעת הרי מקפדת לפעמים על הלכלוך שבה. ומה שאמרו דטבעת הדוקה חוצצת משום שדרכה להסירה בשעת לישה, היינו משום שמקפדת על מציאות הטבעת שבידה בשעה זו ומטעם זה היה נראה להתיר בשופי בנידון דידן.
שו"ר להחת"ס (יו"ד סי' קצ"ב) דבתחילה אסיק דעתיה לומר בנדון דידיה כיון דהיא ובעלה יודעים שיש לה טבעת באותו מקום ואי אפשר להסירה כלל הוה ליה אינה מקפדת וכיון דאפילו מעוט המקפיד הוה ליה דרבנן, וכיון דבית הסתרים לא בעינן ראוי לביאת מים אלא מדרבנן הוה ליה תרי דרבנן א"כ בנקל נוכל לסמוך אסברת הר"ש (סוף מקוואות) דחץ של ברזל הוה אינו מקפיד משום דסכנה להסירו מתרי טעמים הנ"ל למחשביה מעוטו ואינו מקפיד שאפילו מדרבנן אינו חוצץ.
ושוב ראה דברי הנוב"י שכתב דהוה ליה מעוטו ומקפיד משום שצריכה להסירה בשעת ספירת נקיים ולידה וקלסה לסברה זו בנוגע לטעם שצריכה להסירה בשעת ספירת נקיים שזה לא גרע מטבעת שביד האשה שהוא חוצץ מפני שמסירה בשעת לישה, אבל בטעם ההסרה שבשעת לידתה כתב לא ידעתי אם תגרום חציצה שאין אותה ההסרה מטעם הקפדה לא על הטבעת ולא על הלכלוך גופא אלא לפנות מקום ליציאת הולד. עכת"ד.
ולע"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי גם מה שמסירה אותו בשעת הפסק טהרה אינו משום דקפדה על הטבעת עצמה אלא כדי לפנות מקום לטהרת דמיה במקום הטבעת ומה שהיא צריכה לטהר הטבעת עצמה כבר כתבנו שאין זה חוצץ משום דלא קפדה על הטבעת עצמה אלא על הלכלוך שבה ולא דמי לטבעת שביד שקפיד עליה בשעת לישה להסירה משום שלא תטנף הטבעת עצמה.
מכל מקום אעפ"י שהסברא נראית לדעתי שטבעת זו אינה חוצצת משום דהוי מעוט ואינו מקפיד עליו כדאמרן אין אני רוצה לסמוך על זה נגד דעת הנוב"י דסובר שזה נקרא חציצה.
ולהלכה שפיר מצינן להורות היתר בנדון דידן שהטבעת מונח בעומק עד מקום הרחם ממש משום דזהו מקום בלוע ולא בעינן אפילו ראוי לביאת מים וכמ"ש הנוב"י והחת"ס ז"ל.
ב. בדיקת הפסק טהרה ז' נקיים.
אתאן לספקו השני בדין בדיקת הפסק טהרה ז' נקיים אם צריכה להוציא הטבעת כדי לקיים בדיקה זו. בעיקר דין זה כתב הרא"ש: ובדיקה שאמרנו היינו שתכניס בגד לבן או צמר גפן לחורין וסדקין עד מקום שהשמש דש ולא שתכניסנו מעט לקנח את עצמה דההיא קינוח מקרי ולא בדיקה כדמשמע לעיל. בעי רבי אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בשיעור וסת וכו' והתניא איזהו שיעור וסת. משל לשמש ועד שעומדים בצד המשקוף ביציאת השמש נכנס עד, וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה אלמא בלא הכנסה לחורין וסדקין קינוח מיקרי ולא בדיקה, ובדיקה הוזכרה אצל זב וזבה. (הרא"ש פ' תינוקת סי' ה' דף פח בסוף). והנה דברי הרא"ש הוין סתראי מרישיהו לסיפיהו, דבתחלה כתב, שצריך להכניס עד מקום שהשמש דש, ובסוף דבריו מסיק אלמא בלא הכנסה לחורין וסדקין, קינוח מקרי ולא בדיקה, משמע דבהכנסה לחורין ולסדקין סגי, הב"ח [ד"ה וטעמא דמילתא] עמד ע"ז וכתב דהרא"ש סבר; דבדיקה בחורין וסדקין סגי מדינא, ולא אמר להכניס עד מקום שהשמש דש אלא למצוה מן המובחר, ולמד זה מדאמרינן; דכל הנשים מטמאות בבית החצון ובגמ' [נדה מא ב] אמרו; מאי ניהו בית החצון וכו' במתניתא תנא עד מקום שהשמש דש וכו' ולפיכך הצריכוהו למצוה מן המובחר לבדוק עד מקום שהשמש דש שמא תמצא דם שם והיא טמאה, אבל יוצאה ידי בדיקה כשמכניסה לחורין וסדקין, והכי מתפרש דברי הטור ורבינו ירוחם [נכ"ו ח"ב דף רכא ע"ד], והכי פשוט כביעתא בכותחא דכולם לא נתכוונו לומר דלמצוה מן המובחר תטריח עצמה לבדוק עד מקום שהשמש דש עי"ש (ב"ח סי' קצ"ו סעיף א') וכן משמע מדברי מהר"י איסרלן [תרה"ד ח"ב מובא בב"י שם] דכתב: הא דבדיקת אשה בז' נקיים עד מקום שהשמש דש כבר שמעתי מדקדקים בזה אך בשאר חיבורים לא כתבו רק בדיקה יפה לחורין וסדקין וכיון דאי אפשר לנשים כולי האי אין להחמיר עליהן ביותר והנח להם לישראל עכ"ל.
ומדכתב שמעתי מדקדקים בזה משמע דלאו מדינא עושים כן אלא לחומרא ולכן כיון דאי אפשר לנשים כולי האי הנח להם לישראל, וגם בעל נפש הרוצה להתנהג בחסידות, יכול לסמוך על החבורים שלא דקדקו בכך למצוה מן המובחר, אולם מר"ן הב"י לא ס"ל הכי אלא דבדיקה עד מקום שהשמש דש הוי לעכובא שאם לא עשתה בדיקה כזאת, לא יצאה ידי בדיקה. ולפי"ז צריך לפרש דברי הרא"ש דה"ק, הואיל ומצאנו דקינוח ובדיקה הם שני ענינים, ע"כ לומר דבדיקה היינו בדיקת חורין וסדקין ולא שתכניס מעט לקנח עצמה. והואיל והוזכרה בדיקה בזב וזבה ע"כ, בדיקה הנאמרה בהם, היא: בדיקה כזו שמוציאה מכלל ספק מציאות דם מן המקור, והיינו עד מקום שהשמש דש, ולא דמי לבדיקה שאחרי תשמיש לחייב בעלה אשם תלוי (נדה יב), דהתם הבדיקה היא לשעתה לדעת אם בא עליה בספק נדה שראתה בשעת תשמיש ע"י נגיעה במקור דמיה. והלכך בדיקת חורין וסדקין סגיא, אבל בדיקה של הפסק טהרה ושבעה נקיים, היא: כדי להחזיקה לטהורה לזמן ארוך גם כשאין ידיה מונחות בעיניה. (נדה סח) כלומר: שאינה משמשת בידיה במקור דמיה, לכן צריכה בדיקה יותר עמוקה, דאל"כ יש לחוש שאחרי בדיקתה יצא טיפת דם ממקורה, הלכך בעיא בדיקה מעליא עד מקום שהשמש דש, שהוא המקום שהנשים מטמאות בו, וכדתנן: כל הנשים מטמאות בבית החיצון, ובמתניתא תנא: מקום דישה ואמר רב יהודה מקום שהשמש דש.
לפי זה יוצא שבדיקת הפסק טהרה ובדיקת יום ראשון מז' ימי נקיים עד מקום שהשמש דש אינו למצוה מן המובחר אלא הוא מדינא. לדעת הרא"ש ודעמיה, אולם התה"ד ודעמיה חולקים בזה, וסוברים: שאע"ג שבדיקת הפסק טהרה היא כדי להוכיח שנפסק מעינה, (עיין נדה ה) בכל זאת דיה בבדיקת חורין וסדקין, שכל שלא נמצא בהן דם הרי זה הוכחה ברורה שנפסק מעינה, ואין לנו צורך להוסיף בדיקה נוספת שתגיע עד מקום מקור דמיה.
אולם בבדיקת ז' נקיים, הואיל ואינה עשויה לדעת אם נסתם מעינה שהרי בבדיקת ההפסק ויום הראשון של ז' נקיים הוכח זאת, אלא החשש הוא, שמא איקרי ונפתח מעינה שוב. הלכך כל שבדקה בחורין וסדקין, ולא ראתה דם הרי הוכח שטהרתה נמשכה עד שעת הבדיקה, ואין צורך לבדוק עד מקום שהשמש דש, אלא ממדת חסידות, ומטעם זה מר"ן בית יוסף חילק בין בדיקת הפסק טהרה ויום הראשון של שבעה נקיים וכתב: כל בדיקות אלו בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקת כל השבעה צריכות להיות בבגד פשתן וכו' ותכניסנו באותו מקום לחורים וסדקים עד מקום שהשמש דש, ותראה אם יש בו שוב אדמומית, ולא שתכניסהו מעט לקנח עצמה, אם יקשה בעיניה מאד להכניסו כל כך בעומק לפחות בדיקה של יום הפסק טהרה, ובדיקה של יום ראשון מהשבעה, תהיינה עד מקום שהשמש דש (יו"ד סי' קצ"ו סעיף ו').
אולם רמ"א פסק להלכה כהתה"ד ודעימיה שבדיקת עד מקום שהשמש דש היא מדת חסידות וצריך לנהוג בה לכתחלה ובדיעבד אם בדקה עצמה יפה בחו"ס בעומק היטב כפי כחה, אעפ"י שלא הגיע למקום שהשמש דש סגי לה (שם).
אחרי שבררנו עיקר הלכה זו נובין ונדון בשאלה דנדון דידן, ולע"ד נראה לומר: שלענין בדיקת הפסק טהרה ויום ראשון של ז' נקיים, אינה צריכה להוציא הטבעת אלא בודקת במוך עד מקום שהשמש דש, ואם לא תראה אדמומית, מתחילה למנות ז' נקיים: ולענין בדיקת ז' ימי נקיים שהיא באה כדי להוכיח שטהרתה הולכת ונמשכת. נראה, דצריך להוציא הטבעת דאם לא כן מה נועיל בבדיקה עד מקום שהשמש דש, לדעת שמעינה סתום, עדין יש לחשוש שמא איקרי ונפתח במשך הזמן שבין בדיקה לבדיקה ויצאה ממנה טיפות דמים שנקלטו בכתלי הטבעת, וכ"כ בסדרי טהרה (סימן קצ"ו ס"ק כ"ג) [ד"ה והנה דף מ ב]
ולכן אם אפשר להוציא הטבעת ביום א' של ז' ימי נקיים ודאי שצריכה לעשות כן, אבל במקום שאי אפשר יש לצדד בהיתרא ולסמוך בזה על דעת הרמב"ן ז"ל, דסבר דבדיקת הפסקה שהיא להעלות מטומאה לטהרה בעיא בדיקה מעליא בחורין וסדקין. אבל בדיקת הז' דבחזקת טהורה עומדת בבדיקה כל דהו סגי (ב"י סי' קצ"ו) [ד"ה והנראה לי] ועוד דאפילו לדעת הסוברים דבדיקת שבעה נקיים נמי צריכה להיות עד מקום שהשמש דש, אין זה אלא מחומרא דרבנן והיכא דאפשר, משא"כ בדלא אפשר סגיא בבדיקה אפילו בלא חורים וסדקים (כ"כ בסדרי טהרה ד"ה והנה) שו"ר להגנוב"י מהדו"ק יו"ד סי' מ"ו, והגרעק"א [שו"ת רעק"א סימן ס ביו"ד], דאסיקו להתיר בבדיקה על ידי שפופרת ומוך בתוכו עד שיכנס למקום שהשמש דש, ובזה יש לומר דלא בעי בדיקת חורים וסדקים, ובמקום דלא אפשר בבדיקה חורים וסדקים לא חייבו יותר.
והנלע"ד כתבתי.