סימן ל

תשובת מרן הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

 

בדבר העגונה, דבורה, אשת פישל פלדנקרייז מפתח תקוה, לכאורה נראה שעדותו על ר"א שפירא לבדה מספקת היא להתירה, שהרי הוא העיד בלשון: ושמעתי מאנשים שהוא נהרג בדרך ע"י ערבים, דאפילו אם נחזיק שהעובדא היא ענין מלחמה ושנהרג ג"כ במלחמה, ולפ"ז אין ע"א מועיל במלחמה כ"ז שלא אמר קברתיו, ע"פ פסק השו"ע סמ"ט, אבל הלא כבר פסקו הטור והרא"ש, הובא בהג"ה שם, דאם שנים הם שאומרים מת, אפילו במלחמה ל"ב שיאמרו קברנוהו, וכיון שהעד רא"ש אמר ששמע מאנשים, משמע דלפחות משנים שמע שנהרג בדרך ע"י ערבים, הלא כבר פסקו מוהר"מ ח"ב סי' מ"ט ומהר"מ מלובלין סי' קכ"ח וצ"צ סי' פ"ח, דאחד ששמע משנים הוי כאלו העידו הם בפנינו ולא בעינן שיאמרו קברנוהו, ולא מיבעיא לדעת מהריב"ל ח"א כלל א' סי' ב' דשנים שנאמנים אפילו בלא קברנוהו, הוא אפילו אם הם פסולים ולא אמרי' בהא מילתא דמאה כחד דמי לגבי פסולים ולכאורה ראוי להכריע כן, מאחר שאפילו ע"א בלא קברנוהו קיי"ל, דאם נשאת לא תצא, א"כ ודאי מה שאמר ששמע מאנשים לשון רבים אפילו יהיו פסולים ג"כ סומכים עליהם בלא קברנוהו, אלא אפילו לשיטת החולקים שהם הרח"ש והרש"ו ורשד"ם וצ"צ ורמ"א בתשובה, עין בבאה"ט ס"ק קנ"ב, ומהר"ם מלובלין, שכולם החליטו דבעינן דוקא שנים כשרים, י"ל דמסתמא תלינן בכשרים, ובפרט די"ל דמתוך הלשון שאמר העד: שמעתי מאנשים שנהרג ע"י ערבים, מתוך שינוי הלשון מוכח שהאנשים לא היו ערבים, ומסתמא היו יהודים שיש לנו להעמידם בחזקת כשרות, וסתמא אנשים משמע אנשים ולא נשים דל"ש לומר דמאה כחד דמיין בזה.

ובפרט דהחומר בהצרכת קברתיו נדחה הוא בדבר קל כמ"ש מהרש"ח בסי' ד', אע"ג דבנדון דידיה הוא בענין החומרא של מים, די"ל דלא חמיר כ"כ כמו מלחמה, מ"מ פשוט הוא מאחר שגם במלחמה רבו הפוסקים המתירים בלא קברתיו, ואנן קיי"ל דאם נשאת ל"ת, פשוט הוא דבכל ספק אזלי' לקולא ובפרט דאיכא כאן ס"ס שמא ל"ב קברתיו כלל, ואת"ל דבעינן שמא בשנים לא בענין אפילו בפסולים ואת"ל דבפסולין בעינן קברתיו גם בשנים י"ל דכשרים היו ובפרט דלשון העד נוטה יותר לומר דכשרים היו, כמ"ש, וכל הדברים הללו הם מתאימים גם אם נבא לסמוך על עדותו של ר"א שפירא שהעיד בע"פ, אבל יותר מזה יש לנו לסמוך על עדותו שבכתב שיש בהם עדות מבוררת מאד, בין על המיתה בין על הקבורה, שהרי כתב ואני יודע ידיעה ברורה, שהוא נהרג ביום השני לחדש מאי שנת 21 למספרם בדרך שבין תל אביב ופתח תקוה, גופתו נמצאת בעבור כמה ימים, סמוך לגשר המוצררה, שבין תל אביב ופתח תקוה, והובאה לקברות בתל אביב ביום החמישי או השישי למאי שנה הנ"ל, ועוד הוסיף בה חיזוקי דברים: ואני מוכן לעמוד בפני כל חקירה שתערך מטעם משרד אגף הרשיונות או פקידות השלטון המחוז בנוגע לאמיתת הצהרתי.

והנה אע"ג דלענין הקבורה יש לפקפק בענין ההכרה שאמר שגופתו נמצאת בעבור כמה ימים, א"כ י"ל שהי' זה לאחר ג"י, ואז הלא אין מעידין עליו, וא"כ אין לנו עדות ברורה על קבורתו, די"ל שאחר הי', אבל באמת אין לחשש זה מקום, שהרי הדין הוא שאנו סומכין על העד שדייק בדבריו ועדותו, ובפרט כשאומר בבירור גמור, וע"כ לבד מה שכבר כתבו הפוסקים דאם מעידין מפורש שיודעים שלא נשתנה, אז מעידין גם לאחר ג"י, וכמ"ש בקה"ע סי' שע"ח בשם מהרי"ט ח"ב סימן ל"ד, ואפילו המחמירין בזה ואומרים דלא מהני מה שאומרים שלא נשתנה, זהו דוקא בודאי אחר ג"י, אבל כאן י"ל שהוא נדון כספק, די"ל שהכונה כמה ימים היינו ג"י, ואולי הי' זה ביום השלישי שלא עברו עדיין ג"י, ומ"מ בלשון בני אדם קורין זה בעבור כמה ימים, וגם חוץ מזה הלא ישנם עוד דרכי הכרה חוץ מטב"ע, וי"ל שהכיר אותו בסימנים מובקים, דבכה"ג גם לאחר ג"י מהני, ואין לנו לפקפק ולהחליש עדותו של עד כל זמן שאנו יכולים לקיים את דבריו, שהרי אפילו בעדים המכחישים זא"ז קיי"ל שכל שאנו יכולים לישב את הסתירה שביניהם עדותם קיימת, ק"ו בעד עצמו, כ"ז שאין סתירה בדבריו, והוא אומר שברור הוא שגופתו של הרוג זה נמצאת, ודאי שאנו צריכים לתלות ולומר שהיתה כאן הכרה ברורה, וחוץ מזה, ראוי להקל בעצם ספק ג"י וגם בנמצא שלם שלדעת ר"ת מעידין גם לאחר ג"י ולפחות על ענין קברתיו דקיי"ל דדי דבר קלוש להקל בו, ודאי י"ל שדיה היא ההכרה שאנו יכולים לומר שנמצא שלם בפניו, או שהכירו שזאת היא גופתו בכל בגדיו, די"ל דלא חיישינן לשאלה, או שמצאו כלים כאלו דלא מושלי אינשי כארנקי וטבעת וכיו"ב, שבכל אלה צריכים לתלות לקיים העדות של העד שאמר שברור לו ענין המיתה של הרוג זה וגם ענין קבורתו.

ואע"פ שיש סתירה מעדותו שבע"פ לעדותו שבכתב לענין הקבורה, שבעדות הכתב כתב, גופתו נמצאת בעבור כמה ימים סמוך לגשר המוצררה שבין תל אביב ופ"ת. והובאה לקבורה בתל אביב ביום החמישי או הששי למאי, משמע מלשון זה שהוא ברור לו שנמצא הגוף של הרוג זה בעלה של העגונה יעקב פישל פלדנקרייז, ואנו צריכים לפרש דבריו שבודאי נתברר לו ענין זה בירור גמור שאין בו ספק. וממילא מהניא עדותו, גם במלחמה, שהרי הוא מעיד גם על הקבורה, ולפי העדות שבע"פ נאמר סגנון אחר, לגבי הקבורה, שבעבור איזה ימים שמעתי שגוף אחד נמצא טמון באדמה ואת הגוף הובילו לת"א ונקבר שמה, משמע שהוא לא ידע אם גוף זה הוא של ההרוג יעקב פישל פלדנקייז הנ"ל אלא שאנו צריכים לדקדק אולי נוכל אנחנו להחליט כן מצד בירור הדין לתלות את הגוף הזה בהרוג זה הידוע לנו בזה הדרך שהוא קשה מאד בנ"ד, ומובן שבכל סתירה שיש בעדות הרינו צריכים לחוש לחומרא בפרט שהסתירה באה לפני שהתירוה להנשא, והדבר דומה לעד אחד אומר מת ואחד אומר לא מת דקיי"ל שכל שבא קודם שהתירוה להנשא אפילו נישאת תצא כמבואר במל"ז, ופשוט הוא שסתירה של העד עצמו כ"ז שלא התירוה להנשא צריכה להיות נדונית כמו סתירה של שני עדים המכחישים זה את זה, אלא שיש חומרא בצד אחד, בעד המכחיש א"ע, וגם קולא מצד אחד, שהרי אם כבר העיד בב"ד צ"ל שיש בו משום כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד, ועדותו הראשונה קיימת, ויש אומרים שגם עדות בכתב מאחר שמסרה לב"ד עכ"פ דינו כמו שהגיד לפני ב"ד ושוב א"ח ומגיד, וצריכים לפ"ז לדעת איזה משתי העדויות קדמה, זו שבכתב או זו שבע"פ, למען להחליט איזה העיקר, ואם לא נחקר הדבר בב"ד לא עדות הכתב ולא עדות הפה, צריכין לכאורה לחוש לחומר שבשניהם, אלא שגם בזה יש לומר מאחר שלגבי המיתה אין סתירה, וכל הסתירה אינה כ"א לגבי קברתיו, שכבר כתבנו בשם מהרח"ש דבמילתא דקלישא טובא נדחה החומרא דקברתיו, ע"כ י"ל שגם אם נדון לספק את ההכחשה הזאת שבעדותו של רא"ש בין מה שכתב ומה שבע"פ, נקטינן לקולא שיש כאן עדות של קבורה, אלא שאם היתה עדות שבע"פ בב"ד י"ל שכבר הוחזק הדבר שלא ידע את הקבורה, אבל באמת גם מזה אין ראי', דהא יוכל להיות שבעת שהגיד בפני ב"ד בע"פ לא ידע, ואח"כ נתברר לו ענין הקבורה ע"י הגדת עדות שהגידו דברים ברורים כמו סימנים מובהקים וכיו"ב; או שהי' באמת בתוך ג"י והכירוהו בטב"ע, ועפ"ז נראה שעדותו של ר"א שפירא מספיקה להתירה, ויצאנו אפילו מחשש דמלחמה.

וחוץ מזה הנה לפ"ד הקהלת יעקב המובא בפ"ת (ס"ק קמ"ו) שכתב שכשאינו מכחיש לגמרי את העד המתיר אלא שהוא מקלקל את עדותו בפרט אחד, כגון שאחד אומר שנטבע פלוני והכיר אותו בטבעות עין ובא אחר ואמר שנטבע זה ה' ימים ולא מהני בו ט"ע, שי"ל דאין המחמיר נאמן דאין ע"א נאמן לאיסורא, וה"נ י"ל לגבי הכחשה דעד, נמצא שדבריו להתיר המה עיקר, ולאסור אינו נאמן, ע"כ אם נדון בזה דין ספק בסתירות העדויות צריכים לומר שהעדות שבכתב שהיא אומרת בבירור גם על הקבורה היא העקרית, והדברים ראויים להצטרף לשאר הצדדים שנתבארו לפנינו בזה.

וחוץ מהעדות של רא"ש, העדות שבכתב של "הגליון", היא ג"כ ראוי' להצטרף בנ"ד, שהרי מתוך הלשון שכתוב שם. על שאלת אשת פלדנקרייז: לאן הוא הולך? ענה: אחינו ביפו בסכנה, צריך ללכת לעזור, וכתב שם שהיו ההולכים ששה במספר ואח"כ כתוב שנים נמלטו מידי המתנפלים אחד (זקס) נפצע קשה, ושלשה נהרגו. גויות ר' יעקב פישל פלדנקרייז ויוסף גרסטל לא נמצאו עד היום הזה, מבואר שהוא דבר ברור להכותב שיעקב פישל פלדנקרייז נהרג מאחר שאמר שגויתו לא נמצאה משמע שהריגתו היא ברורה, אלא שקשה לסמוך ע"ז מפני שהיא עדות בכתב בלא חתימה ונהי שאם היתה כאן חתימה אלא שהקיום הי' חסר הי' מקום להקל, ע"פ הדעות דס"ל דמתירין גם בלא קיום במקום דאיכא לפחות חת"י ע"א, אבל בלא חתימה קשה להקל, וחתימת שתי אותיות ז.ב. לא מצינו שתהי' חשובה חתימה דלא מצינו חתימת עד כי אם או בשמו, כמו יעקב עד או בשם אביו בן יצחק עד, או שחתם יצחק בן יעקב ולא כתב עד, אבל רשימה של ר"ת לא מצאנו, אלא די"ל מאחר דבדיסקי מצאנו שהיו חותמים בר"ת כהא דב"ב קס"א רב חסדא סמך, רב הושעיא עין ושם משמע שבמקום חתימת עדים ג"כ הוי שפיר בכה"ג והרי כתבו תוס' שם ד"ה ודילמא וא"ת שאני התם דאתחזק מעיקרא בדיסקי כדאמרינן בפרק השולח דף ל"ו, אבל הכא לא מ"מ י"ל אי חתים אינש שמי' דאבוה שמא רגיל לחתום כן, ועפ"ז י"ל דכל סימן שיש במקום חתימה יכולין אנו לתלות שהורגל לחתום כן והחזיק עצמו כן, וכן מבואר בהשולח שם שבאמת הי' שטר, ג"כ כשר כיו"ב, אם רק הוחזקו כן, דאמרי' התם שאני רבנן דבקיאין סימנייהו, וי"ל דה"ה כל מי שהחזיק בחתימה זו חשוב שטר, בכה"ג, וי"ל שהחותם ז.ב. החזיק עצמו כן, ואולי ראוי לחקור ע"ז ממי שהיו עורכים הגליון אם נמצאים הם כאן, ובמקום ספק י"ל דמצטרף עכ"פ לצדדים אחרים.

ומד' הרמ"ה בב"ת שם נראה קצת דסימנא חתימה נחשבת ומשמע נמי דלא צריכין לדעת אי אחזיק בה, וי"ל דהא מילתא בכלל קיום היא, ולהפוסקים דגם בלא קיום סמכינן אכתב י"ל דסימנא בכה"ג באותיות חשיב כחתימה, שכתב שם ושמעינן נמי דמאן דחתים בשמא דאחריני כגון דשווי' סימנא, ואיתברר דהאי חתמות ידא דפ' היא דלאו דמרי האי שמא דמיחתים בשטרא דידיע דהאי פלוני קאי בחזקת כשרות, אע"ג דלא חתים בשמי' כשר, ואפי' צורתא בעלמא, שפיר דמי ל"ש בפשוט ול"ש במקושר, דהא ר"כ צאיר כוורא רבי חנינא צאיר חרותא, רב חסדא צאיר סמך רב הושעי' צייר עיי"ן, רבה בר רב הונא צייר מכותא, וכ"ש היכא דחתים בשמא בעלמא לסימנא, ולא תימא ה"מ היכא דידיע מילתא דהכי הוה מעשה, אלא אפילו מסתמא היכא דמשכחנן חתמות ידא דכתיב בה יעקב עד, וידיעא מילתא דחתמות ידא דראובן דלאו בנו של יעקב היא מכשרינן לה דהא הכי דהאי גברא ראובן בן יעקב חתם, וחיישינן דילמא גאיז ליה לראובן בן ומתכשר ביעקב עד וטעמא דלא חציף אינש לשווייה לשמא דאבוה סימנא, מכלל דאי חתים בשמא דאינש בעלמא מכשרינן ליה, דאי מסתמא לא מכשרינן ליה, הכא למאי ניחוש לה, עיי"ש. ומשמע מכאן דכל סימן וק"ו אות או שתי אותיות הוי כחתימה, ומש"כ דבעינן דהאי פלוני הוא בחזקת כשרות נראה דה"ה בכל עדות בענין שיהי' ידוע לנו שהוא בחזקת כשרות אם הוא אינו ת"ח, כד' הר"מ בה"ע פ"י, או די"ל דכיון דחתם בשם אחר, ואולי אומר זה הרמ"ה דוקא כשחתם בשם אחר צריכים יותר לדעת שהוא בחזקת כשרות, די"ל דבכל השטרות שחותם את שמו מפורש אמרי' חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול וה"ה דעדים עצמן מחזיקין אותם בחזקת גדולים וכשרים מה שא"כ כשחתם בשם אחר, אבל כשחתם בסימנא י"ל דהוי כאילו חתם בשמו, והוא מוחזק בכשרות עי"ז שחתם בשטר מכח החזקה, ואפי' אם נאמר דגם בסימנא בעינן שיהי' ידוע בחזקת כשרות י"ל שדוקא בעדות לאפוקי ממונא דבעינן כשרות גמורה אמרי' הכי אבל בעדות אשה שגם פסולים כ"ז שאינן גזלנים או רשעים דאורייתא כשרים לה י"ל דמוקמינן אחזקה דכשרות לכל ישראל, וגם י"ל דלא חיישינן כלל לקטנים, ובפרט שיש מקום להכשיר בקטן שהגיע לעונת הפעוטות ובודאי דלא שייך כלל לחוש חששא רחוקה שכתב קטן שלא הגיע לעונת הפעוטות, ומשום כל הני טעמי נראה דגם עדות "הגליון" חזיא לאיצטרופי, ועכ"פ הרי קיי"ל דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרף, ורחוק לחשוב שזה העד בעצמו שאמר הוא שכתב את עדותו שהוא רא"ש "בגליון" דבודאי ניזל בתר רובא דעלמא, ואחר הוא, הוי כאן שני עדים בבירור דל"ח לבדדמי כלל, כדקיי"ל אפילו במלחמה.

והנה הענין השני "שבגליון" אין לנו שום ריוח לעניננו מאחר שכתוב שם מפורש שלא ידעו מה שנעשה עמם רק עדותה של האשה שושנה לפובסקי י"ל שיש קצת צירוף לעניננו ממה שאמרה שהבגדים היו דומים ממש לבגדים של ההרוג, י"ל שהלשון "דומה ממש" הוי כמו טב"ע, וטב"ע עדיף מסימנים, והוי כסימנים מובהקים, ואע"ג דקיי"ל דחיישינן לשאלה, מ"מ כבר כתב הגר"א שם בביאוריו שבמקום שישנם עוד אומדנות ראוי לומר דל"ח לשאלה, ונהי דלא מסתבר לומר דזהו כל בגדיו דחליפה משמע רק הבגדים העליונים שראתה מרחוק ולא פשטה ממנו אותם לראות יתר הבגדים ובכה"ג אליבא דמ"ד חיישינן לשאלה ודאי דל"מ, אבל מתוך צרוף האומדנות והעדויות הנ"ל י"ל דבכה"ג דנ"ד לא נחוש לשאלה, גם עדות זו מצטרפת להתיר.

וחוץ מכל מה שדברנו, הלא מהריב"ל בח"א סי' ב', הביאו המהרח"ש סי' ל', נסתפק אם התנפלות ליסטים על שיירה נחשבת כמלחמה לענין חשש בדדמי דלא כמהר"ם מלובלין דפשיטא ליה דהוי כמלחמה בסי' קכ"ח, והשכל נותן שכאן הלא לא הי' מחנה כנגד מחנה, אלא מתי מספר נגד מחנה של רוצחים שנפלו עליהם, י"ל דהוי כמו נפילת ליסטים בעלמא, ואין לנו להוסיף ע"ד חז"ל, שרק במלחמה חששו לבדדמי, והיינו שע"פ רוב במלחמות שהם מחנות נגד מחנות המהומה גדולה ומתחלפים אנשים אלה באלה נהרגים עם פצועים ומתוך המהומה קשה להבחין ביניהם, עד שהפרישה והלח"מ כתבו בטעם מ"ד דאשה בעצמה במלחמה גם קברתיו לא מהני, די"ל דטפלה בהרוג אחר ומתוך המהומה חשבה שטפלה בבעלה הפצוע, שהוא באמת נשאר בחיים אבל במתי מעט אין המהומה גדולה כ"כ וליכא למיחש לאיחלופי, וכמו דאמרי' במלחמה, שאם נהרג חוץ ממקום המערכה לא אמרי' דאמר בדדמי, ה"נ הלא הם הלכו לעזור בתוך העיר ששם עמדו מחנות נגד מחנות נלחמים אלו באלו, ולא הגיעו עדיין לעיר, אלא שבדרך פגעו בהם הרוצחים שהם לא רצו כלל להתנפל מצדם, והיו מתי מספר נגד מחנה גדול, זה נחשב רק כלסטים דעלמא י"ל דאין זה בכלל מלחמה לפי ספיקו דמהריב"ל, וי"ל דלכו"ע ל"ב קברתיו.

ולענ"ד לומר דבר חדש בענין חומרא דקברתיו בע"א. במלחמה, דכבר הבאנו דברי מהרח"ש דבמילתא דקלישא היא נדחית, די"ל דהטעם דע"א צ"ל קברתיו במלחמה הרי הוא משום חשש שמא אומר עדותו בדדמי, וכבר כתב הב"י בשם המרדכי שאם אומר שדייק לידע על נכון שמת או נהרג א"צ לומר קברתיו, ואנן נימא לפ"ז דה"ה אם יש לנו הוכחה שדייק בעדותו מתוך העדות עצמה, י"ל דא"צ לומר קברתיו דבשלמא באשה שהיא צ"ל קברתיו במלחמה חשש דידה הוא שמא משום צערא דגופא היא נוטה להקל וסומכת על השערות בדדמי, י"ל דחושדין אותה ג"כ כשאמרה שדייקה, או שיש הוכחה שדייקה, משום דע"י שהיא תולה את מיתתו ע"פ הדמיון יוכל להיות שדוקא במה שנוגע לה להיתירא, הדמיון מטעה אותה, ולא בענינים אחרים, אבל בע"א במלחמה דחששא דבדדמי אצלו אינו מחשש נגיעה אלא מחשש שמא מתוך ההשערה לא דקדק כ"כ בעדותו וסומך על דמיון י"ל שאם יש הוכחה מתוך העדות עצמה דנחית לדיוקא שוב י"ל דמועיל כמו קברתיו, ועפ"ז י"ל דדוקא כשמעיד פלוני מת במלחמה ואינו מספר עם זה דברים מדוייקים אחרים חוששים שמא באה עדותו ע"י דמיון ולא בדיוק, אבל אם מספר עוד מפרטי דברים שצריכים בזה עיון ותשומת לב י"ל דאיידי דנחית לדיוקא חזינן שלא עבר על ענין זה בדדמי כ"א בדיוק וממילא י"ל שגם הגדתו שאומר מת פלוני או נהרג במלחמה הוא ג"כ בדיוק ולא בדדמי, ולפמש"כ שעדות "הגליון" הוי ככל עדות שבכתב דקיי"ל שסומכין עליה י"ל אפילו אם נסתפק ונאמר שדין עדות זו כע"א היא וצ"ל קברתיו, וכאן שאומר הכתב שגופותיהם של פלדנקרייז וגרסטל לא נמצאו א"כ אין כאן קברתיו מ"מ כיון שהכתב מספר כ"כ פרטים בדיוק איך שיצא פלדנקרייז, ועם מי יצא ומה שדבר, וכמה שהיו במספר, ששה בדיוק, וששנים נמלטו ואחד נפצע קשה, ואחר כל הדיוקים אמרו שלשה נהרגו, י"ל דל"ש לומר על מי שידע לדייק בכ"כ פרטים שאמר בדדמי, ומדנחית לדיוקא דייק בכל דבר גם על הריגתו של פלדנקרייז, ואף שהדבר מסתבר מצד עצמו דיחשב בתור סברא לדחות הכרח אמירת קברתיו דמדחי במילתא קלישתא כמ"ש מהרח"ש, יש להביא סמך לדבר מהא דאמרי' בכתובות (פ"ז ב') לגבי פוגמת כתובתה, שלא תפרע אלא בשבועה דאיבעיא לן התם הפוגמת כתובתה פחות משוה פרוטה מהו מי אמרי' כיון דקא דייקא כולי האי קושטא קאמרה או דילמא אערומי קא מערמא והנה עיקר מקור השבועה הוא כי היכי דתידוק כדאמרי' התם, א"כ החשש הוא שמא אמרה בדדמי ומ"מ חזינן דאי נחתת לדיוקא יש לנו לומר דדייקא גם בכל מה שאומרת אלא שאין הדבר מועיל לה, שמפני שהיא אומרת זה להנאתה אז חוששין דקא מיערמת, וביסוד הדבר היא סומכת על דמיונה הבלתי מדוייק ומוריא היתירא, וזהו ממש דומה כמו עדות האשה במת במלחמה, דיש לחוש אפילו כשמדייקת בענין אחר שמא תסמוך בזה על הדמיון, אלא דאם אמרה וקברתיו אמרי' דכולי האי לא תעיז לשקר.

ובאמת מטעם זה יש מחמירין דבאשה עצמה במלחמה לא יועיל קברתיו, אבל בע"א דלא חשדינן לי' כלל בשום ערמה מאחר שאינו נוגע בדבר, א"כ י"ל דקיימא לן הסברא, שאם רואים בעדות זו דנחית לדיוקא בפרטים אחרים, גם בזה לא נחוש שיאמר בדדמי; אלא דיוקא קא מדייק ועדותו נאמנה גם בלא קברתיו. ואפילו אם נאמר שיש לפקפק על דוגמא זו מ"מ חזי לאיצטרופי לצדדים אחרים שכתבנו בזה.

והנה לחוש בנ"ד שמא אמרו מי שאמרו שמת מחמת איזה קול שיצא, חוץ ממה שהרבה פוסקים החליטו דחומרת התה"ד שהובאה בהג"ה דסי' י"א אינה כ"א כשיצא קול שנטבע, שחוששין דקרו לטביעה מיתה והטביעה י"ל שהיא במים שא"ל סוף ומשו"ה אסורה, אבל אם יצא קול שנהרג לא תלינן כלל שהעד אמר מחמת הקול, דאם נחוש לכך בכל עד הי' לנו לחוש שמא שמע איזה קול הברה בעלמא, וע"ז סמך; אלא דודאי דלא חשו חכמים לכך וכמבואר בתשובת מהר"מ מלובלין בסי' קכ"ח ובט"ז כאן ועוד פוסקים, אבל גם לדברי האוסרין בזה לא שייך לנ"ד כלל, דלא נזכר בכל העדויות שיצא תחילה קול שפלדנקרייז נהרג ותולין בודאי שהעדים אמרו לא מצד קול, ואפי' אם אח"כ נשמע קול י"ל דאדרבא העדים בידיעתם הברורה הם הוציאו את הקול, ויותר ראוי לומר שגם המחמירים לחוש לקול שמא מחמתו אמרו העדים הוא דוקא כשיש לנו הוכחות שהקול יצא לפני דבורם של העדים, כגון כשיצא הקול והעדים לא היו כאן ואח"כ באו והעידו, אבל כשיש לתלות את הקול שיצא ע"י העדים עצמם, בודאי קיי"ל בכל עניני עדות דעגונא שלא אמרו חכמים להחמיר בזה לבדות חששות שאינן מוכיחות, וי"ל דבכה"ג הכל מודים דאין לחוש כלל לקול אפי' אם הי' כאן קול, אבל האמת הוא שמתוך גביות העדות לא משמע כלל שיצא איזה קול, ואם נשמעו מדברים שנהרג ע"י שבא מתוך הגדה של עדי ראיה או עדי שמיעה ממש ולא נחזיק זה כלל לקול להחליש עי"ז את כח העדים. ואפילו אם נמצא הוכחות בפוסקים המחמירים שגם אם יש מקום לתלות שיצא הקול ע"פ העדים עצמם. ג"כ חוששין, הלא ראוי לנו לצרף את דעת הסוברים דל"ח כלל לקול של מת או נהרג, וחומרות התה"ד אינו כ"א בקול דטביעה עד שחילוק זה שאמרנו שבמקום שיש לדון שהקול יצא מחמת העדים הוא קיל טפי חזי לאיצטרופי לכל צדדי הקולות האחרות שכתבנו בזה.

ובנ"ד בעדות "הגליון" יש מקום עוד להקל דלא בעינן קברתיו, עפ"ד הנמוק"י בשם הרמב"ן שכתב לישב דעת הרמב"ם דמצריך בנכרי מסלפ"ת קברתיו, דהקשו עליו מהא דאמרי' דאמר מאן איכא בי חיואי שכיב ול"א קברתיו וסמכו עליו משום נכרי מסלפ"ת, ותי' דכיון שאמר הגוי בהכרזה ברבים ודאי דייק בדבר, וכיון דאפי' אצל גוי שמכריז ומודיע לרבים אמרי' שדייק עד שאצ"ל קברתיו ק"ו בגליון שיוצא כדי להודיע לרבים דהוא יותר מדייק מנכרי המכריז, דודאי ל"ב קברתיו כלל אפילו במלחמה ממש, וק"ו בנ"ד שיש מקום לפקפק אם היא מלחמה ממש כמ"ש.

וחוץ מכל זה הלא אם ראה העד את ההרוג אחרי שכלתה המלחמה אז ודאי דעדיף טפי מהא דכתב המרדכי שאם דייק היטב אז ל"ח גם במלחמה על קברתיו ומאחר דקיי"ל דבכל מילי מיפין אנו את כח העדות לקיימה, ע"כ ודאי תולין לומר שהעדים שהעידו שנהרג פלדנקרייז ראו אותו הם או אלה ששמעו מהם אחר המלחמה, והכירום יפה בטב"ע, ואין בזה חשש מלחמה כלל.

ויש כאן עוד צד להקל עפ"ד המבי"ט בתשו' ח"ב סי' מ"ט דס"ל דבשני גוים מסל"ת הוי כשני עדים דלא חיישינן לבדדמי ונראה מדבריו דאע"ג דאמרי' גבי נשים במשאל"ס דכמלחמה דמי דמאה נשי כחד דמי, א"ז כ"א בפסולין המכוונים להעיד, אבל בעכו"ם מסלפ"ת סמכינן אשנים כדסמכינן בשטרא דערכאות של נכרים דמקרי לשני נכרים מסל"ת זה שלא בפני זה, ולפ"ז י"ל מאחר שתולין לחזק את העדות בכל דאפשר לתלות, י"ל דאפי' אם נאמר דמה שאמר רא"ש ששמע מאנשים יהיו נכרים, אולי שמע מהם במסל"ת ואע"פ שכתב המבי"ט דבמסל"ת לא סמכינן על עד המעיד מפיהם כ"א כשיאמר בדיוק לשון העד כדי שנדע ברור שהיו מסל"ת שזה נתן להוראת חכמים לברר אם הגוי הוא מסל"ת, י"ל דחומר זה לא שייך כ"א אם אין אנו יכולין לתלות צד היתר אחר כ"א במסל"ת, אבל בנ"ד די"ל שהיו כשרים עכ"פ לעדות אשה, ואולי היו כשרים לעדות ממש, אמרי' ואת"ל שהיו פסולים ופסולים אפי' מאה כחד דמי כמו נשים ובעינן קברתיו ע"ז הספק י"ל שמא היו נכרים והסיחו לפ"ת דספק שמא היו מסל"ת עכ"פ איכא אפילו כשלא אמר לנו את לשונם, וחוץ מזה בת' שער אפרים סי' חלק ע"ד המבי"ט והביא כמה פוסקים דלא ס"ל חומרת המבי"ט בזה.

ולענין העדות של הגליון שדננו מצד עדות בכתב, יש להעיר עפ"ד החו"י סי' ע"א (הובא בפ"ת סקנ"א) שתמה ע"מ שרצו להתיר על סמך כתב מקוים שחתם בו עד אחד בשמו ושם אביו בלשון "הכ"מ", דמורה על מיתתו שתהי' אשתו שריא, ויצאה מידי עיגונא, וכ' שלא התיר הרמב"ם כ"א כשכתב מפורש איש פלוני נהרג משמע שמדיוקא אין סומכין על הכתב, וכאן בגליון כתוב רק: וגויות ר' פישל פלדנקרייז ויוסף גרסטל לא נמצאו עד היום הזה, יש לחוש שאין זה מפורש, אבל לענ"ד אין זו סברא כלל דמאחר שכתבו שגויותיהם לא נמצאו הרי הדבר מפורש שברור להם שנהרג שהרי כתבו בתחלה ושלשה נהרגו א"כ הם מכלל השלשה ושם בנדון העד הוא ענין אחר מפני שלא הי' זה בתורת עדות כלל, ושמא ע"פ הברה בעלמא החזיק לגבי אבילות שהוא מת וגם לא הי' כאן שום ענין של שטר כלל, אבל בנ"ד שכתבנו שיש כאן ענין של שטר חתום, ע"פ האותיות והסיפור הוא ברור לשם הודעה לרבים י"ל דהוי עדות בשטר מפורש כדברי הרמב"ם ממ"ש.

אך בעצם הענין דברי החו"י ז"ל מופלאים ממני ביחוד על אשר הרחיק כ"כ את ענין הסמך על הכתב הזה שכתב בו הבן על אביו ז"ל "הכ"מ", והפליג מאד להרחיק את הדעה של המתירים, ולעד"נ שהמתירין לא היו קטלי קני באגמא גם הם ונימוקם הי' עמם, כי מה שדחה בחו"י שאי אפשר לסמוך על התיבה "ז"ל", כי אולי נכתב ג"כ על חיים הנה ברור הוא שהמתירים ידעו שבזמנם ובאותה העדה שחי בה ר' דוד ב"ר אשר הנז' שמה, לא הי' שום מנהג לכתוב על חי את הלשון ז"ל, ולמה נתלה בדבר רחוק מהמציאות שאיננו אפילו מיעוטא דמיעוטא, וביותר קשה שדחה ג"כ את ההוכחה מהתיבה "הכ"מ" שברור הוא ע"פ חז"ל שאדם כותבו על אביו בתוך י"ב חדש לפטירתו, ומה שדחה שאולי שמע שמועה שמספיקה לאבילות והחזיק בה ואינה מספיקה להיתר עגונה ועל זה יש לתמוה הרבה דאם נחוש לזה, האיך אנו סומכים אם שמע מקול מקוננות שהזכירוהו בין המתים וספדוהו שמשיאין את אשתו, כמבואר בהג"ה בס"ה והוא מדברי התוספתא, ושמא סמכו המקוננות על איזה קול המספיק לדעתם לענין אבילות ובשביל כך הספידוהו, א"ו דלא חיישינן להכי כלל, ומסתמא אנו מחזיקים את העדות לברורה, ובשלמא אם הי' החו"י בא להחמיר בשביל שאינו בצורת שטר היינו דנין דהוא ס"ל כהפוסקים דבעינן בכתב דוקא שטר, וזה שחתם העד נחשב ככתב דעלמא אבל הוא ז"ל לא בא מטעם זה על כן הדברים מופלאים ממני לע"ד.

ובאמת כתב בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ק"ב מפורש היפך מדברי החו"י שלענין אם מותר לומר קדיש ע"פ שמועה שאינה מספיקה להתיר את אשתו, כתב: ועוד יש לחוש שאם יניחם לומר קדיש לא ימלט שיחתמו ג"כ בחתימתן, בשנה הראשונה הכ"מ או זצ"ל, ובודאי עי"ז יבאו להתיר עגונה לכן נ"ל נכון למחות שלא לומר קדיש עכ"ל, הרי שפשוט הי' לו שאם ימצאו בחתימתן לשון הכ"מ או זצ"ל יתירו את אשתו ובודאי לא לב"ד טועין חשש, דא"כ הי' לו לחוש על הקדיש מצד עצמו, אלא פשוט הי' לו דעל הקדיש לבד אין לחוש שיתירו את אשתו, משום שי"ל דאין כאן דבר מפורש, ומתוך שהיא טובה רבה לנשמה התיר לעצמו לומר קדיש מספק, אבל לכתוב הכ"מ או זצ"ל זה נחשב עדות גמורה, ואע"פ שהיא מתוך הכתב סומכין ע"ז, וה"ה בנ"ד מדין ק"ו אפילו אם נחזיק שזה לא נקרא מפורש מש"כ בגליון כיון שהוא מוכח הדבר להתירה ע"י כתב זה, וכ"כ בח"ב סי' קי"ד לאסור לכתוב על אביהם זצ"ל או הכ"מ כ"ז שלא הותרה אשתו ע"פ ב"ד, והיינו מטעם הנ"ל, שכתב בח"א שיסמכו על חתימן, ואע"פ שאין להקשות מתשו' שבחו"י על שבו"י ומתשו' שבו"י על תשו' חו"י, משום גברא אגברא קרמית? אבל מ"מ עצם הדברים שהרחיק כ"כ בחו"י את ענין היתר הסמיכה על החתימה, וק"ו מש"כ שצריך שהכתב יהי' מפורש נהרג פלוני או מת פלוני הדבר תמוה, דבודאי לא גרע ענין זה מהשמיעה של המקוננות דתוספתא הנ"ל, וממילא שמענו שיש לסמוך על כתב הגליון ולא לחוש שמא אין זה נקרא דבר מפורש.

והנה צירפנו לעיל את סברת המבי"ט דבנכרי מסלפ"ת אע"ג דמחמרינן בו שצריך קברתיו במלחמה לכל הפחות דלא כסברת המקילין גם בזה, מ"מ ב' נכרים מסל"ת לא אמרי' בהו חומרא דקברתיו אפילו לשיטת החולקים על מהריב"ל וס"ל דבעינן דוקא שנים כשרים במלחמה כשאין אומרים קברתיו, והטעם של המבי"ט היא משום דבמסל"ת אנו סומכים על מה שמבורר לנו שלא יאמרו כ"א אמת, ול"ח ששנים יטעו בדדמי להגיד לפ"ת, אע"פ שאנו חוששין לכך בשני עדים פסולין כדאמרי' גבי נשים דמאה נשים כחד דמי לגבי מים דדמי למלחמה, ועפ"ז נאמר שודאי מעלה זו דמסלפ"ת שהיא מועילה להכשיר אפילו עכו"ם לעדות זו, ק"ו שהמעלה הזאת נמצאת גם גבי ישראל המסלפ"ת ומשנה שלמה שנינו בישראל אע"פ שהוא מתכוין, ובנכרי אם הי' מתכוין אין עדותו עדות, וא"כ אותו הכח שאנו נותנין לנכרי המסלפ"ת צריכין אנו ודאי ליתן גם לישראל המסלפ"ת ואם אנו אומרים שנצרף את עדות הכתב אז צריכין אנו לומר שיש בו כל המעלות של מסלפ"ת שהרי אפילו קישור דברים שמצריכים המחמירים במסלפ"ת יש כאן שהרי התחיל שם לספר המאורע של היום, וא"כ יש לנו שני חיזוקים בעדות זו: חדא שי"ל שאפילו שמחמירים בעדות נכרי מסלפ"ת במלחמה להצריך קברתיו י"ל שרק בנכרי אמרו ולא בישראל די"ל שהמעלה דמסלפ"ת שמצטרפת עם נאמנות ישראל מוציאה היא אותנו מכל ספק דבדדמי, ואפילו אם לא נאמר כן מ"מ ראוי לצרף עדות זו דכתב שיש בה משום מסלפ"ת לעדות השמיעה של רא"ש אפילו אם נאמר שדינה כע"א להיות נדונים ביחד כשנים ולפחות לא גרוע מב' מסיחים ל"ת להכשיר את העדות גם במלחמה בלא קברתיו.

ובמה שכתבנו לצרף את דברי מהריב"ל שכתב לחלק דמלחמה קטנה ל"ח לבדדמי ול"ב קברתיו גם בע"א צריכים אנו לבאר אע"ג דהמהרח"ש השיג עליו וגם במהר"ם מלובלין כתב דלא כותי' וחילא דידהו בעיקר הוא מדברי הגמרא דנפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני ניצלתי דהגמרא מייתי מזה בדף קט"ו לענין החזיקה היא מלחמה בעולם, ומתרץ רק משום דאשה כלי זיינה עליה א"כ רק בדידה יש לחלק בין מלחמה גדולה לקטנה, אבל לא באיש, א"כ בע"א במלחמה, גם במלחמה קטנה צ"ל קברתיו, אבל לתרץ את דברי מהריב"ל צריך לומר דהוא ז"ל ס"ל שאין להביא כלל ראי' מחשש בדדמי דאשה עצמה לחשש בדדמי דעד אחד, ע"כ י"ל דדוקא גבי אשה מפני שחוששין הרבה לבדדמי שלה עד שבלא קברתיו ודאי לא מהימנא במלחמה אליבא דכו"ע, וגם בקברתיו יש ג"כ מחמירים, ע"כ גם במלחמה קטנה הי' פשוט דראוי למיחש לבדדמי דידה ולא סמכו עליה במלחמה קטנה כ"א מטעמא דבמלחמה קטנה שייך לומר אשה כלי זיינה עליה, אבל בע"א דבדדמי דידיה לא חמיר כולי האי שהרי רבו המתירים אצלו במלחמה גם בלא קברתיו ואפילו להמחמירים כמו שאנו חוששים להם, הרי קיי"ל דאם נשאת לא תצא, ע"כ די לנו שחוששין במלחמה גדולה, ולא במלחמה קטנה, ויש לחזק את הדברים מצד דברי הגמ' שהרי בחקירתו של רבא דאמר מאי טעמא דבמלחמה אמר בתחילה דבדדמי הוא משום דאמרה ס"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט, אלא שאח"כ אמר ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומח וסברה ודאי מית, ואיכא דעבד סמתרי וחיה.

ולכאורה יש לדון דא"כ איך סומכין על ע"א במלחמה כלל ביחוד לדעת הסוברין דל"ב קברתיו בע"א מדוע לא נאמר דאמר בדדמי ס"ד דכל הני דאיקטול הוא חיה ובדידיה שהוא זר אצל הבעל לא שייך לומר הסברא דכיון דשלום בינו לבינו נטר עד דחזיא שזה שייך רק באשה כיון דרחמא ליה נטרא עד דחזיא וע"כ צריך לומר דבע"א למ"ד דל"ב קברתיו ל"ח כלל שיסמוך על כל הני איקטול והוא חיה ולא חששו זה כ"א לגבי אשה דמשום צערא דגופא היא טועה יותר אבל בע"א אע"ג שאין לנו כלל להחזיק שימתין ונשאר אצלם רק החשש של ס"ד כל הני דאיקטול והוא חיה אלא דלמ"ד דנאמן גם בלא קברתיו אנו אומרים שלא יסמוך על בדדמי כזה שהוא קרוב לשקר גמור ולדידן דחיישינן ומצרכינן קברתיו אנו חוששין רק לבדדמי דס"ד כל הני דאיקטול והוא קיים, אבל לא משום שיחשוב על זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא שמת, שזה לא נאמר כ"א באשה דאיהי נטרא עד דחזיא, וי"ל דע"כ לא הוצרכו להשתמש בסברא דאשה כלי זיינה עליה אלא כדי להוציא מחשש בדדמי דמחי ליה בגירא או ברומחא, ובזה באמת אין נפ"מ בין מלחמה גדולה לקטנה, אבל בע"א י"ל דל"ח כלל לדילמא מחו ליה בגירא וכו' משום דמוחזקין אנו בו שיאמר האמת שראהו רק מגוייד ונדקר וכיוצא בזה, אלא שאנו חוששין שמא מתוך שראה שהרבה נהרגו ומתוך הריבוי יסמוך על בדדמי וכשיראה מרחוק אדם קרוב לדמיון זה האיש יחליט שנהרג משום כל הני דאיקטיל והוא קיים וי"ל שגזירת חכמים זו לא היתה אלא במלחמה גדולה והרוגים רבים אבל במלחמה קטנה שנהרגו מהם רק מתי מספר ומכ"ש בנ"ד שמהששה שהלכו נהרג רק שלשה ושלשה נשארו בחיים, י"ל דל"ש כלל לתלות בסברא דכל הני דאיקטיל וכדאי לומר סברא זו לקיים את דבר מהריב"ל שיהיו עכ"פ ראויים לצירוף בנ"ד ולא יסתרו את דברי הש"ס.

ובענין הקולא של הסוברים כמהריב"ל, דגם שנים פסולים מצטרפים במלחמה שלא להצריך לומר קברתיו, דקשה מהא דמאה נשי כחד דמי שאמרו בגמרא לגבי מים דדמי למלחמה כדאמרי' התם י"ל דס"ל שדוקא נשים שדעתן קלות הן נחות לטעות בדדמי עד שאפילו מאה ג"כ כחד דמי אבל לא שאר פסולים דאע"ג שאינם נאמנים לשאר עדויות שבתורה אבל מ"מ לגבי עגונה דהימנוהו רבנן ל"א ששנים יטעו בטעות שוה בדדמי, וא"כ כיון שהשמועה היתה מאנשים לפ"ד העד רא"ש ל"מ אם אמר בלה"ק אנשים ודאי יש לדייק אנשים ולא נשים, אלא אפילו אם אמר בלע"ז בלשון בני אדם ורק נתרגמו דבריו בלשון אנשים, ולאו דוקא מ"מ י"ל דמדלא פרט שהיו נשים ודאי אנשים היו, ועוד דיותר מצויין אנשים במקום מלחמה וסכנה כזאת מנשים ותולין במצוי דאשה לאו בת מלחמה היא, ולפ"ז אפילו אם נחוש לפסולין ג"כ אין צריך לעכב מה שלא נאמר שם קברתיו, ובחי' המאירי (וכ') מפורש שאשה יש לחוש בה לטעות בדמיונה וכמהריב"ל:

ומה שיש לנו לבאר בזה בעיקר העדות של ר"א שפירא, בדבריו שבע"פ שאנו סומכין ע"מ שאמר שמעתי, והרי ישנה שמועה שהיא קול הברה, שאין סומכין עליה, אבל נראה שאם הי' אומר סתם שמעתי הי' אפשר לחוש לקול הברה בעלמא אבל כשציין בפירוש שמעתי מאנשים, הוי כמו שסיים ממי שמע ואין זו קול הברה, ובת' מבי"ט ח"ב סי' ע"ח סמך עד שאמר שמעתי מיהודים אע"פ שלא פירש מי הם היהודים ששמע מהם, דמ"מ הוי זה בכלל שמיעה נכונה ולא קול הברה, ומלשון השאלה שם נראה שגם מה שאמר ששמע מהגויים שהיו בגווא"ה, ג"כ החשיב לשמיעה ממשית ולא לקול הברה בעלמא, ובאמת אין סברא לחלק בין שמעתי מיהודים לשמעתי מאנשים כ"א לענין מה שיש לחוש שמא שמע מגויים שלא הסיחו לפ"ת, וכבר ביארנו מה שיש לצדד בזה להכשיר העדות מזה הצד, וכן ראיתי בתשו' צ"צ החדש להגרמ"מ מלובאוויטש ז"ל, שכתב, בסי' פ"ג בחלק אה"ע בהלכות אישות, בענין אחד שאמר ששמע איזה ענין של עדות עגונה שאמרו לו כמה אנשים שמת הבעל, שהוציא זה מכלל קול הברה, מתשו' מבי"ט הנ"ל שסמך להחזיק לשמועה ממשית מה שאמר שמעתי מיהודים, ומביא שם שאם אמר שמעתי מאחד אע"פ שלא פירש את שמו אין זה קול הברה, וסיים שם וכ"ש באומר שאמרו לו כמה אנשים כנ"ד, ע"כ. וה"ה לנ"ד שאמר שמעתי מאנשים ודאי נקרא שמיעה ממשית ולא קול הברה.

והנה במראות הצובאות סקכ"ו כתב לחלק בין אמר ששמע סתם, לאמר ששמע מאחר, ששמע מאחר נחשב שמועה ממש ולא קול הברה, אבל הוא מסיק שאם הוא לפנינו אפילו בכה"ג ג"כ צריכים לשאול ממי שמע, ועפ"ז הי' מקום לומר שנשאל מרא"ש ממי שמע, ואע"ג דבעיר אחרת א"צ לכך כמו שביאר שם בס"ח בהג"ה, מ"מ קשה להחליט שפ"ת ות"א יהיו נחשבים כשתי עיירות לענין ברור זה, אבל באמת לא נ"ל להחמיר בזה גם לכתחילה, חדא שהרי אין אנו סומכים רק על עדותו של רא"ש שבע"פ לבדה, כי ישנן כאן כמה צדדים אחרים ובכה"ג אין כדאי להחמיר שאפילו אם יבא איזה פקפוק בדבריו הלא נצטרך לסמוך על הצדדים האחרים, ויותר טוב להעמיד הדבר על חזקתו, דוגמת מש"כ הרמ"א בהג"ה ביו"ד סי' ל"ג ס"ט לגבי הספיקות של הוושטים שיותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא, וחוץ מזה גם במה"צ לא החמיר אפילו כשהוא לפנינו לשאול ממנו איך שמע כ"א כשלא אמר איך מת אלא אמר מת סתם ואינו מברר דבריו כיצד מת. אבל בנ"ד הרי הוא מברר דבריו, שאמר ששמע שנהרג בדרך ע"י ערבים ודאי גם לפי החומרא א"צ לשלח אחריו לברר עוד, וק"ו שסברא פשוטה שבמקום שאפשר לסמוך על העד אלא שיכולין לברר משום שופרא דמילתא שייך לומר חומרא זו כ"א כשהענין הי' בזמן קרוב, אבל ענין כזה שעבר עליו זמן רב של הרבה שנים ויש לחוש שמא נשכח מהעד פרטי הדברים ויבא לידי בלבול ויכניס את העגונה עי"ז במצוקה, ודאי י"ל דהוא בכלל האיסור שכתבו הפוסקים בדין אין בודקין עידי נשים בדו"ח שאסור לדרוש ולחקור הרבה שכתב הרמ"א בהג"ה דסכ"א בשם הרמב"ם בתשובה.

וחוץ מזה הלא בקו"ע סי' קמ"ח מביא שגם שמעתי סתם מוציא מכלל קול הברה אע"פ שמה שייחס סברא זו להרמב"ם שהוא כנראה מלשונו בפי"ג מה"ג הט"ז שכ' שם כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפי' שמע מאשה כונתו היא שאמר ככה שמעתי מאשה אבל לא בשמעתי סתם די"ל שקול הברה שמע. אבל עכ"פ הראי' מוכיחה שאם אמר ששמע ממי, יהי' אפילו מאחר שלא פירש אותו וק"ו מרבים כמו אנשים סתם בודאי שההוכחה מדברי הרמב"ם שזו נקראת שמועה ממשית ולא קול הברה ברורה היא.

ובמש"כ לעיל לדון בענין מסלפ"ת בכתב "הגליון" פשוט הוא דאפילו להפוסקים דבעכו"ם אין סומכים במסל"ת בכתב, י"ל דחומרא זו שייכא רק בעכו"ם שאין בו נאמנות כלל, אבל בישראל שי"ב נאמנות ע"כ יש לומר שבכתב יד ישראל כשר ואין ספק שיש כאן גם מסלפ"ת צריכין אנו לקבל בו את המעלה של מסלפ"ת במה שהיא יותר טובה מע"א סתמא כמש"כ עפ"ד המבי"ט לעיל.

ומובן הדבר שמה שצדדנו ע"פ עדותו של רא"ש ששמע מאנשים שהוא לשון רבים אע"פ שכתב בתשו' ב"י דבעידי שמיעה אפי' מאה כחד דמי, זהו דוקא בודאי שהם עידי שמיעה אבל בנ"ד כשאנו מסופקים על הרבים אם הם עידי שמיעה או עידי ראי' לגבי מילתא דקלישא, כמו צורך קברתיו דמלחמה בע"א, די לנו לומר גם בסתם שהם עידי ראי' כ"ז שלא נתברר לנו שהם רק עידי שמיעה.

והנה לצרף מה שמצאו גוף בזו הדרך לפי עדותו של רא"ש בע"פ, לומר שזהו שאבד זהו שנמצא א"א לנו בכאן מאחר שגם גויתו של יוסף גרסטל לא נמצאה כפי דברי הגליון, ולפ"ז צריכין להסתפק שמא הי' הגוף שנקבר גופו של ר"י גרסטל חבירו השני של ר"יּ פישל פלדנקרייז.

אבל מה שנאבד זכרו כל הזמן, ודאי מצטרף להאומדנות וההוכחות הרבות שבנ"ד, ואם הי' שלו' בינו לבינה באופן שאין לחוש שאזל לעלמא ודאי ראוי ונכון להתיר אשה זו, ואם היא זקוקה לחליצה כי שמעתי שלא הניח ר"י פישל פלדנקרייז הנ"ל זש"ק, תחלוץ מיבמה ותנשא לשוק ואם אין לו אחים הזקוקים לחליצה ראוי שישב ב"ד ויתירוה.

ואבקש לצרף לזה עוד אחדים מגדולי הרבנים שבעיר כ"ה דלימטי' שיבא מכשורא והשי"ת יצילנו משגיאות והי' ז"ש כנה"י ונפש ידי"ע דוש"ת.

הק' אברהם יצחק הכהן קוק.