טו טבת תשי״ב
לכבוד
רב חביבאי הרב המובהק בתורה
כמוהר״ר ר׳ ציון לוי יצ״ו
רב בק״ק פנאמה
שלום וברכה ברוב חבה,
מכתבו מיום נר ה׳ חנוכה דנא, קראתי בחבה, ובו מצאתי שאלת חכם, והנני לענות:
שאלה
אשה שהיתה בהריון בפעם הראשונה, וביום הששים ושלושה להריונה תקפוה כאבים, ואחרי עשרה ימים הפילה חתיכות בשר, ולפי דברי הרופא – העובר היה מרוקם במעיה, אלא שמיום שקבלה את התקפת הכאבים מת העובר, ובמשך הימים עד שהפילה הסריח העובר והתמסמס, ויתכן שהעובר מת בכמה ימים לפני שקבלה את הכאבים, ושוב הרתה וילדה בן זכר, וברצוני לדעת את דעתו דעת תורה, מה הדין בבן זה לענין מצות פריון.
תשובה
תנן התם: ״המפלת סנדל וכו׳, והיוצא מחותך, הבא אחריהם בכור לנחלה ואינו בכור לכהן״, פרש״י. מחותך אברים אברים, ויצא וכו׳ הוי פטר רחם״(בכורות מו,א).
וכן פסקו הטור ושו״ע: ״המפלת כמין בהמה וכו׳, או שיצא הולד מחותך איברים, הנולד אחר כל אחד מכל אלה אינו פטר רחם״(יו״ד סי׳ ש״ה סעיף כב), וכולם אמרו דבר אחד, דכיון שהולד שיצא מחותך הוא פטר רחם, ממילא הבא אחריו אינו פטר רחם, ולפיכך אינו בכור לכהן. ומסתברא ודאי שדין זה הוא ביצא אחרי ארבעים יום להריונה, שאם בתוך ארבעים יום, אפילו כשיצא שלם אינו פוטר את מי שבא אחריו, וכדתנן: ״איזהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא מים וכו׳, והמפלת ליום ארבעים, הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן״, פרש״י: ״דמיה בעלמא הוא עד דמטי למחר, דמ׳ יום הוי יצירת הולד״
(שם מז,ב), דון מינה במכל שכן כאשר נולד מחותך, שאינו פוטר את הרחם, שהרי הוא מיא בעלמא. מכאן שולד שיצא מחותך הוא אחרי ארבעים יום להריון, דביק שהוא גוף אדם ולא מיא, אעפ״י שאינו ולד שלם, הרי הוא פוטר את מי שבא אחריו מקדושת בכור, הואיל והוא פוטר את הרחם ביציאתו, והבא אחריו אינו פטר רחם, הלכך אינו בכור לכהן.
עומדת לנגדנו עדות הרופא שאומר: עובר זה מת ביום ששים ושלשה להריונה, היינו באותו יום שתקפוה כאבים, ואם כן כשיצא מחותך ביום שבעים ושלשה אין זה פוטר את הרחם, שכיון שלא נודע יום מותו, יש לומר שמא מת לפני מ׳ יום, ואם כן הוא מיא בעלמא.
והנה בנדון סמיכות על עדות הרופאים, כתבתי בעניי בארוכה בספר ״משפטי עזיאל״ (ח״ב אה״ע סי׳ י״ב וסי׳ ע״ז). אולם בשאלה דנדון דידן, נראה לי ודאי שאין לסמוך על דבריו, לפי שאין כאן עדות אפילו מדעית שכך היה, אלא כל דבריו הם השערה מתוך הרגשת הכאבים של האשה ויציאת הולד בעשרה ימים שאחריהם, ולא עוד אלא שגם הוא עצמו אינו אומר דבר ברור, אלא: יתכן שהעובר מת כמה ימים לפני הכאבים, ועל דבר שביתכן, ודאי שאין סומכין על הרופא, ולפי זה יפה כוון כ״ת בזה שאין לסמוך על דברי הרופא, וחזר הדין לסיני כהלכה מפורשת במשנה: יצא מחותך, הבא אחריו אינו בכור לכהן.
והואיל ואתא לידן האי דינא, נימא בה מילתא, דהנה במתניתין שנינו: ״המפלת למ׳ יום״ וכו׳, ולא פורש מאיזה זמן מונים את הארבעים יום אלה, וזה היה צריך לפרש, דמנין לנו לדעת באשה הנשואה תחת בעלה מתי היה יום הריונה, והנה בגמרא גרסינן: ״אמר רב אמי, אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה וכו׳, ורבי יוחנן אמר, סמוך לטבילה״ (נדה לא,ב). |
והתוס' כתבו: ״נראה דמאן דאמר סמוך לוסתה, רוב עיבורין קאמר, מיהו מודה דזמנין מיקרי דמיעברה נמי סמוך לטבילתה, או באחד מאותן הימים שבין טבילתה לוסתה, וכן למ״ד סמוך לטבילתה״.
הרי שיש מחלוקת בקביעות יום ההריון בדרך הרוב, ויש גם מעוט שמתעברות בין ימי טהרתה לימי נדתה. וגם אם נאמר שארבעים יום שאמרו בזה הוא בדרך הרוב, בכל זה היה צריך לפרש אם זה הוא מיום טבילתה או סמוך לוסתה. זאת ועוד שגם ימים אלה אינם ברורים, שהרי שניהם אמרו סמוך, ולא אמרו אחרי טבילתה או לפני וסתה (סוטה כז,א תד״ה אליבא, ועי״ע נדה י,ב תד״ה דהויא).
והנה רש״י פירש במתניתין: ״המפלת ליום מ׳ אינה חוששת לולד״: ליום מ׳ ־ לטבילתה, אינה חוששת לולד – שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל ארבעים יום״ (נדה ל.א), ופירוש זה נראה לכאורה שהוא דלא כמאן, שהרי גם מאן דאמר לטבילתה היינו סמוך לטבילתה, ולא ביום אחר טבילתה.
הרמב״ם ז״ל פירש בפיה״מ: ארבעים יום מעת בעילתה, וכן כתב בהלכותיו: ״המפלת בתוך מ׳ יום אינה טמאה לידה אפילו ביום ארבעים, הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש, הרי זו ספק יולדת״ וכו׳ (הלכות איסורי ביאה פרק י' הלכה ב׳), ומדסתם וכתב ״מאחר התשמיש״, נראה שהוא פוסק כמאן דאמר סמוך לטבילתה, הלכך סתם וכתב: מאחר התשמיש, וסתמו בפירושו – מאחר תשמיש הראשון שאחרי שהרתה*, והיינו סמוך לטבילתה, וסובר הרמב״ם, שסמוך הנאמר כאן הוא לאו דוקא, אלא אחר התשמיש הראשון שאחר הטבילה, אעפ״י שהיה איזה ימים אחר הטבילה, וכאלו נאמר: התשמיש הראשון הסמוך לטבילתה.
* צ״ל: שאחריו הרתה, או: שאחרי הטבילה.
ועוד זאת למדנו מדבריו, שהוא הדין לאשה מינקת שלא טבלה לפני התשמיש, וכן אשה שאינה נזהרת בטבילה, מונות ארבעים יום למפרע מעת ההפלה, והתשמיש האחרון שהיה לפני ההפלה, הוא קובע את יום הארבעים ליצירת הולד, וכל שזמן ההפלה היה בתוך, או אפילו ביום הארבעים, אין זה ולד אלא שפיר של מים, לפיכך אינו פוטר את הבא אחריו מבכור לכהן, דכל המפלת מים אינה נקראת פטר רחם. מכל מקום מדברי התוס׳ מתברר שאין זה אלא בדרך הרוב, ולכן כאשר ההפלה היתה יום או יומים אחרי ארבעים יום, ושמשה בימים אלה, יש מקום לחשוש שההריון היה בימים אלה, ונמצא שלא הושלמו ימי היצירה, והרי הוא שפיר של מים שאינו פוטר רחם, והבא אחריו הוא בכור לכהן, ונראה שזהו נמוקו של מהרי״ק, שכתב: ״אבל כיוצא בזה, דהיינו לפטור הבא אחריו מן הבכורה, נראה לע״ד דליכא למימר הכי, דאדרבה יש להעמיד אשה בחזקה שלא נפתח רחמה עדיין, וגם הנפל הזה בחזקה שלא נתרקמו אבריו עדיין, דהא חזקה גמורה היא זאת״, ודין זה פסקו רמ״א וכתב: ״וכל זמן שאין איבריו מרוקמין, אין פוטר הבא אחריו, ואפילו בזמן הזה סומכין על זה״ (יו״ד סי׳ ש״ה סעיף כ״ג).
שבתי וראיתי בתשובות חכם צבי (סי' ק״ד), שחלק על מהרי״ק, ואסיק להלכה דבזמן הזה כל שעברו ארבעים יום והפילה, שפיר הבא אחריו פטור מפדיון.
ולע״ד דברי מהרי״ק צריכים עיון רב, שהרי כשנבעלה האשה נכנסה בכלל רוב נשים מתעברות, וכיון שראינו שהפילה, אין לנו לאחר זמן הריונה מרוב הנשים שמתעברות סמוך לטבילתן, ולאידך גיסא, רוב העוברים נגמרת יצירתן אחרי ארבעים יום להריונם, ומנין החזקה שלא נתרקמו אבריו, ובכלל רקום אברים מאן דכר שמיהו לענין פטר דחם, אלא כל עיקר דין בכורה הוא, שיצא העובר מכלל מיא בעלמא. אולם גם אם נקבל דעת מהרי״ק, מסתברא לומר שאין הדברים אמורים אלא בהפילה שפיר מלא מים, אבל אם הפילה חתיכות בשר אחרי ארבעים יום מיום התשמיש הראשון אחד הטבילה, או אחד הפסקת התשמיש מאיזו סבה שהיא, ודאי הוא שחתיכות בשר אלה אינם כמיא בעלמא, ולכן נקרא זה פוטר רחם, והבא אחריו אינו בכור לכהונה. ועיין בתשובות מהר״י קצבי (סי׳ ה׳) שהאריך בזה, וצדד לקיים דברי מהוי״ק גם בהפילה שפיר מלא בשר. |
והנה בנדון דידן, הרופא מעיד שכבר התרקמו אבריו של עובר זה, גם לפני שהרגישה הכאבים, ואם כן אפשר לומר שמת גם לפני שמלאו ארבעים יום להריונה, ואם כן אינו פוטר את הבא אחריו מהיות בכור לכהן, וכבר כתבתי שאין לסמוך על דברי הרופא בזה, שאינם אלא דברי השערה, ולא עוד אלא שהם מנוגדים מהטבע ומדברי רז״ל, שאין הולד נוצר אלא אחר ארבעים יום, ואם כן, גם אם יראו בו סימן רקום האברים, לאו כלום הוא, כיון דמיא בעלמא הוא, גם הרקום אינו אלא צורה שעל המים, ולאו פטר רחם הוא. אולם בנדון דידן שהפילה חתיכות בשר, עדיף משפיר מלא בשר, וזה מוכיח שמת אחרי ארבעים יום להריונה, שלפני ארבעים יום אינו נעשה בשר, ושפיר הוה עובר שפוטר את הרחם ביציאתו, לפיכך הבא אחריו אינו בכור לכהן.
פסק. מכל האמור ומדובר נראה לי לדינא בנדון דידן, שהואיל והוא יצא ביום שבעים ושלש ימים להריונו, ובצורה של חתיכות בשר, הרי הוא עובר שפוטר את הרחם, והבא אחריו אינו בכור לכהן.
והנלע״ד כתבתי |
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל |
|
|