סימן מב' א. בדין חמץ שעבר עליו הפסח

ירושלים ז אייר תשי

 לכבוד הרב הגאון המפורסם וכו׳

כמוהר״ר ישראל אריה זלמנוביץ יצ״ו

רב דכפר יבנה (העתיקה)

שלום וברכה.

מכתבו מיום כ״ה ניסן דנא, קראתי בשמחה רבה ועונג רב, ובו שאלת חכם ותשובתה ערוכה בכל ושמורה בבקיאות ופלפולא דאורייתא לעומקא דדינא בדין:

שאלה.

אדם אחר בכפר יבנה לפני חג הפסח שעבר, אץ לדרכו וצוה לחברו שימכור לו החמץ מה שיש לו, דהיינו איזה בקבוקים יי״ש ומעט קמח, וחבירו מעל בשליחות, במקום שימכור החמץ ככל הקהל ע״י שטר מכירה כולל ע״י הרב, מכר לגוי אחד הגר בשכנותו אשר אשתו ישראלית, ז״א מומרת, כי היא הביאה אותו מארצות הגוים וגרה עמו בהפקרות ר״ל, ומובן שאינה מחזקת כלל הדת — בטענה שהוא ידע שמכר לו ולא לה, וגם היא כנכרית נחשבת בעיניו, כי מעשיה נכריים לנו, וגם מכר בלתי שטר ובלתי שכירת המקום, רק בכסף, ולקח ממנו חלק מהכסף והשאר ישלם לו אחר החג, וכנהוג אמר ׳כל חמירא׳, וכיון בזה לבטל החמץ.

ומעכ״ת פלפל בחכמה, וגם דלה דלה מים מבארות עמוקים ראו״ח, ולבסוף אסיק להתיר חמץ אחר הפסח מכמה טעמים ונמוקים חזקים, כיד ה׳ הטובה עליו. והנני נעתר לחפצו לחוות דעתי אף אני בדברים קצרים מפני רוב טרדותי, ואומר:

תשובה.

בעצם המכירה יפה דן מעכ״ת לקיים אותה, אף שלא נעשית בשטר ולא בשכירות מקום שהחמץ נמצא בו,

והסתמך על גדולי הפוסקים שקיימו מכירה זאת בדיעבד להתיר החמץ שעבר עליו הפסח. אולם הספק שבשאלה בנדון דידן הוא משום שותפות אשתו של גוי זה שהיא בת ישראל, אם כן יש לה דין מומר, וכיון שהיא שותף בקנין זה, אין המכירה מפקיעה את חלקה מדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. ובזה פלפל בחכמה ובקיאות ואסיק להתיר מטעם אונס, שהרי הוא עשה כל מה שבידו למכור חמצו ע״י שלוחו ושליח הוא דעוית, ובזה לא אסרו רבנן חמץ שעבר עליו הפסח, ואסתייע ממ״ש החק יעקב (או״ח סי׳ תמח ס״ק יד) ועוד כמה פוסקים, בכגון אונס זה להתיר חמץ זה בהנאה, היינו למכרו ללא יהודי.

והנה דברי מעכ״ת מבוססים על יסוד הנחה זאת שהאשה המומרת (זאת) היא שותפה בקנין חמץ זה, אבל מעיקרא דדינא פירכא, שהנחה זאת אין לה יסוד, שהרי בדיני ישראל אין האשה שותפה בכל עסקי בעלה, אלא להיפך — מעשה ידיה הם לבעלה, ולא עוד אלא שגם אשה הנושאת ונותנת בעסקי בעלה, והיו שטרות יוצאים על שמה, הנכסים הם בחזקת בעלה, והאידנא כל הנשים נושאות ונותנות בנכסי בעלה, לכן כל הנכסים הם בחזקת בעלה, אם לא שבעלה כתב השטרות על שמה או על שם שניהם בשותפות (ראה חו"מ סימן סב סעיף א)*. דון מינה היכא שהבעל עשה עסק שהוא על שמו לבד, אין לאשה שום חלק במעשיו, ולפיכך בנדון דידן אין כאן שותפות האשה כלל וכלל, והוה ליה חמצו של גוי שלא חל עליו דין חמץ שעבר עליו הפסח.

אמנם לאידך גיסא יש לומר שאין מכירה זאת מתירה חמץ זה, שאע״ג שקנין המכירה על ידי כסף הוא קנין מדין סיטומתא (עיין חו״מ סימן רא סעיף א, ופתחי תשובה ס״ק א ו־ב, ושד״ח הלכות חמץ ומצה סי׳ ח׳ סעיף טו ד״ה ולענין חמץ), מכל מקום לענין מכירת חמץ לא מהניא מכירה זאת אלא אם מכר לו מקומו, שבזה נעשה כאלו החמץ הוא מחוץ לבית, ובלא זה הרי הוא כאילו חמץ של גוי בביתו ורשותו של ישראל (עיין מג״א סימן תמח סק׳׳ד וטו״ז סק״ג).

ובנדון דידן לא נאמר שהשליח מכר את מקום החמץ, ואם כן הרי האיסור במקומו עומד. אולם יש להתיר גם זה מטעם אונס, וכדכתב מעכ"ת משם החק יעקב ודעמיה.