סימן מב
(לאה"ע סי' כג)
הוצאת ז"ל לשם בדיקה רפואית
ב"ה, כ"ז תשרי תרפ"ח
לכבוד הנכבד ל.מ. בבגדד
בתשובה לשאלתו בנדון מי ששהה יותר משש שנים עם אשתו ולא זכה להבנות ממנה וזקוק להבדק אצל רופא ע"י השחתת ז"ל, כדי להודע אם הוא עקר ואם יש תרופה למחלתו זאת או שאשתו היא עקרה, אם מותר לו לעשות זאת או שאסור לו משום השחתת זרע לבטלה.
הנני להשיב בקצרה כפי אשר יורונו מן השמים להלכה ולא למעשה, כי למעשה הלא ישנם רבנים גדולים ומובהקים בעי"ת בגדאד והם אחרי חקירתם בשאלה זו בכל פרטיה יורו לו את הדרך הטובה, ולהלכה אשיב: מדינא דגמ' נדה (י"ג ע"ב) ומדברי הרמב"ם ומרן (אה"ע סי' כ"ג סעיף א' ב') משמע שעיקר אסור הוצאת ז"ל הוא בדש בפנים וזורה בחוץ או המנאפים ביד כלומר שמוציא זרע לבטלה לשם נאוף. וגם מלשון הזוהר בפ' ויחי כתוב: מאן דזני בידוי לחבלא ולאפקא זרעיה בריקניא. ומכל זה אפשר ללמוד שבמקרה זה שהדבר נעשה שלא לשם זנות אין אסור בדבר, וכן משמע ממ"ש בספר חסידים: אם מתירא שלא יכשל באשת איש או בנדה טוב לו להוציא זר"ל וכו'. והב"ש (שם בס"ק ה') כתב ע"ד סה"ח הנ"ל, ולפי"ז מ"ש בזוהר וכאן דעון מוציא שז"ל חמור מכל עבירות הוא לאו דוקא ע"כ. ולע"ד אין זה נכון שהרי מדברי הזוהר שם מבואר היטב שעון זה חמור שאין לו תשובה וגם מתלמודין מוכח דחייב מיתה וכאלו שופך דמים, ומה שכתב בספר חסידים שאם ירא להכשל ח"ו באסור נדה מוטב לו שיוצא ז"ל אינו אלא שבאופן כזה אין כאן איסור, אלא שעכ"פ הצריך להתענות מפני שהביא את עצמו לידי מדה זאת. אבל בעושה זאת משום רפואה או כדי לבדוק את עצמו אם הוא ראוי להוליד נראה שזה מותר וכן מוכח ממ"ש (יבמות ע"ו) היכי עבדינן מייתינן נהמא וכו' ומקרי וחזינן ליה עי"ש. ולע"ד נראה שמותר אפילו ביד כיון שאין מנאף ולא אמר בגמ' מייתינן נהמא וכו' אלא כדי שיהא אפשר לראות היטב בשעת פליטה אם הוא מקרי ונקרע משא"כ כשהוא עושה זאת ביד, ואין סברא לחלק בין גרמא לעושה ביד. ויותר מזה כתבו התוס' בשם ר"י (יבמות ל"ד ד"ה ולא כמעשה) שלא נאמרה ביאה שלא כדרכה אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא וכו' שרי, והרא"ש כתב שם שתירוץ זה עיקר. מרן הב"י (סי' כ"ה) כתב שקשה להתיר דבר זה ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בזה, ובבד"ה שם הוסיף שאילו היה רואה ר"י מ"ש בזוהר בעונש המוציא ז"ל כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב מה שכתב ע"כ. ולע"ד מספיקים דברי התלמוד לדעת חומר עונשו של עון זה. אולם כבר כתבנו שגם התלמוד וגם הזוהר לא אמרו אלא בעושה זאת דרך ניאוף וזנות, אבל לא בעושה זאת לשם בדיקה ורפואה. וכן דקדק ר"י וכתב: ולא חשיב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל בכך. ונראה שגם מרן הב"י לא אמר שומר נפשו ירחק מזה, אלא בביאה שלא כדרכה שהוא מעשה מתועב ומשוקץ מצד עצמו ויש אסור הוצאה זרע לבטלה בדרך נאוף. ועין בבית שמואל (סי' מ"ה סק"ב) שכתב ואם נמצא דם בעד ויש ספק אם הדם ממנו נראה לכאורה דמותר לאיש להוציא זרע כדי לברר אם הדם ממנו הוא דהא אין אסור לשמש (שלא כדרכה כצ"ל) להוציא זרע. גם יש להביא ראיה מש"ס פרק הערל וכו' ויש לדחות וצ"ע.
ונראה שכונת הב"ש במ"ש יש לדחות היא שדוקא בניקב הגיד שאסור לו לבא בקהל, הוא שהתירו להוציא זרע, אבל בנמצא דם אין צורך להתיר כיון שיכול לפרוש מאשתו עד שתטהר שוב. שו"ר למרן השד"ח במערכת אישות סימן ג' שהביא תשו' הרב ויקרא אברהם לאסור הוצאת ז"ל אפילו אם זה נעשה כדי לדעת אם ממנו היא סיבה העקרית או ממנה. ואולי יתרפא ע"י כך.
ולע"ד נראה שבנדון כזה שאינו מתכוין לניאוף ולא להשחתה ושאינו רגיל בכך, כדאי לסמוך על המתירים לבדוק את עצמו ע"י הוצאת זרע בפני רופא, שאולי עי"ז יתרפא ויקיים מצות פו"ר והוא רחום יכפר עון.
והנלע"ד כתבתי.