שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן מב
(לחו"מ סי' של"א).
שכירות פועלים
ב"ה ד' טבת תרצ"ח, תל אביב.
לכבוד הועד הפועל של הסתדרות הפועל המזרחי בארץ ישראל שוכט"ס.
אחים יקרים ואהובים!
בהמשך למכתבי אליכם מיום י"א דנא הנני ממציא לכם את תשובותי המצורפות בזה. ועלי להגיד לכם, כי שאלותיכם אלה כל אחת כשהיא לעצמה הן נושאים חשובים לעיון רב ומסתעפים לפרטים מרובים. אבל כדי לא להלאותכם בפלפולים ועיונים הקשורים בפרטי הלכות בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, קצרתי את דברי עד כמה שזה אפשר אבל לא הרשיתי את עצמי להשיב לכם הלכות פסוקות בפסקים קצרים לפי שחובת כל משיב שאלה להלכה לבאר מקור ההלכה בתלמוד ופוסקים ולבאר גם את נמוקה.
מנקודת השקפה זו הוצרכתי לחלק אחדות משאלותיכם לסעיפים קטנים ולהשיב גם על שלא נדרשתי מכם לפי שאי אפשר היה לי להצטמצם בתשובה על שאלתכם מבלי לנגוע בעצם הבעיא של השאלה.
ועוד זאת עלי להגיד: תשובותי אלה אינן הלכות פסוקות אלא חות דעתי לפי קוצר השגתי.
וזאת תשובתי בס"ד לפי סדר שאלותיכם.
א. מה הן ההגדרות הברורות לקביעת יחסים הדדיים בין הבעלים והעובדים?
תשובה:
דבר זה לא מצאתי מפורש בדברי רז"ל הראשונים, אבל נלמד הוא במכל שכן ממאמרם ז"ל בדרשת הכתוב כי ימכר לך אחיך וכו' שתנהג בו אחוה. הא כיצד אתה נוהג בו אחוה והוא נוהג בעצמו בעבודתו (ספרא ויקרא פ' בהר פ"ז ה' ע"ט). מכאן אתה למד הגדרה ברורה זו ליחסים ההדדיים שבין הבעלים והעובדים. הבעלים חייבים להתנהג עם העובדים במדת אהבה וכבוד, עין טובה ונדיבות לב. והפועל נוהג הוא בעצמו מדת נאמנות ומסירות גמורה לעבודה שהוא נשכר לעבוד בה.
יחסה אהבה וכבוד כיצד?
כי טוב לו: עמך במאכל, עמך במשתה (קידושין כ). הא למדת שיחס בעל הבית אל הפועל צריך להיות יחס אחוה כאל אדם שוה ועוזר לו להשלמת עבודתו; ולא יחס של נחות דרגא המביא לידי מעשים שיש בהם משום העלבה והכלמה כי באותה מדה שנזקק הפועל לבעל הבית, כך זקוק בעל הבית אל הפועל ובהשתתפותו נשלמת פעולתו של הבית.
עין טובה ונדיבות לב כיצד?
חובת בעל הבית היא שלא להתנהג עם פועליו ופקידיו במדת דין קפדנית, אלא להיפך בעין יפה ולב נדיב ולקיים בעצמו למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור. וכן מסופר בגמ': רבה בר בר חנא תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימיהו אתו אמרו ליה לרב אמר ליה: הב להו גלימיהו, אמרו ליה דינא הכי? אמר ליה הן. ואורחות צדיקים תשמור. (ב"מ פ"ג וירושלמי ב"ה ה' פ"ו). עובדא זו משמשת לקו המדה להתנהגות עדינה של בעל הבית עם פועליו בכל עניני העבודה ושכר פעולתה.
ב. נאמנות ומסירות הפועל בעבודת בעל הבית.
הפועל חייב להכיר את עצמו משועבד בזמן שכירותו ובכחותיו הפיזים והמדעיים לעבודת בעל הבית שנשכר לה. בגמ' מסופר: אבא חלקיה לא הסביר פנים לאלה ששאלו בשלומו משום שאמר: שכיר יומא אנא ואמינא לא איפגר. והלכה פסוקה היא זאת: אומנים העובדים בשל אחרים אינם רשאים לעמוד בפני זקן או ת"ח (כמצות הכתוב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן) כדי שלא יפסיקו עבודת בעל הבית (קידושין ל"ג יור"ד סי' רמ"ד סעיף ה') וכשם שהפועל צריך לדייק בנאמנות ודיקנות גמורה על זמן עבודתו כן הוא צריך להתמסר בכל כחותיו לעבודתו. וכ"כ הרמב"ם אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום, ולא יהיה מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו, מפני גזל מלאכתו של בעל הבית: שהרי תשש כחו ותחלש דעתו ולא יעשה המלאכה בכח. (עיין ירושלמי דמאי פ"ז ה"ג ותוספת ב"מ פ"ח) כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויטבל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה; אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר "ויפרץ האיש מאד מאד" (ה' שכירות פ"י ג' ז' ו – ז. חו"מ ש"י של"ז סעיף י"ט – כ). דבר מובן מאליו שחובה מוטלת על הפועל למלאות עבודתו באהבה וכבוד אחואית לאחיו המעביד אותו וביחס של אהבה, לעצם המלאכה שהוא עובד בה, ולא יהיה כמכונה מיכאנית או אפילו כמצוה ועושה וכשכיר מקוה שכר פעולתו. אלא כשותף בבנין ויצירה בפעולה שהוא עובד בה לטובת אחיו ולטובת בנין העם והארץ שהיא טובתה והצלחתה של כל האדם, כי עד כמה שעבודתנו בחיים היא נדמית לפרטית היא בכל זאת עבודה אנושית עולמית, ומברכתה ושלומה יתברכו עובדיה. העבודה אינה נערכת בתשלומי כסף או כל הנאה גופית, אלא בשכר השתתפותנו בישובו ובנינו של עולם שבה נמצא נעימות לחיינו וספוק נפש גמור למציאותנו בחיים. בה אנו נותנים מנת חלקנו לעמנו ולכל האנושיות כולה וזוכים עי"כ לקבל ממנה מנה כפלה ומכופלת. וכן אמרו רז"ל: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (נדרים כ"ו). וגדולה מלאכה שכל הנביאים התעסקו בה וכן צוו רז"ל ואמרו, אהוב את המלאכה (אבות פ"ב) מכאן שיהא אדם אוהב את המלאכה ולא שונא אותה. כשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך" (אדר"נ פ"א) אהבת המלאכה והעבודה גוררת אחריה אהבה לנותני המלאכה, ומביאה בכנפיה הצלחה, וברכה ושלום, ויחסי אהבה וחבה הדדיים בין שני חלקי העם והעולם: המעסיק והעוסק.
שאלה ב. מהי האחריות המוטלת על העובד בעבודתו?
אחריות העובד בעבודתו היא: לעבוד באמונה ומסירות בזמן העבודה ובכחותיו הגופיים והשכליים למנוע כל נזק והפסד מסבת עבודתו, ולהביא בעמל עבודתו הפריה מקסימלית ועבודה כנה איתנה ומשופרת. זה מתבאר מדברי רז"ל שהזכרתי בסעיף הקודם.
שאלה ג. מהי הגדרת האונאה של העובד בעבודתו?
תשובה. העובד אין לו דין אונאה לפי שאין אונאה יוצאת בדיינים אלא כשהיא בדרך מקח וממכר שיש בה שלשה גופים: המוכר והקונה והחפץ שהוא נושא פעולת המקח משא"כ בפועל, הוא הטוען והוא החפץ ונושא האונאה (עיין חו"מ סי' רכ"ז סעיף ל"ג ובתשובת מהרימ"ט חו"מ סי' י"ט ויניציאה ד' ר"ג) אבל אעפ"י שאין אונאה זו יוצאת בדיינים וכן אם הוקרה או הוזלה העבודה בתוך זמן השכירות אין בעל הבית ולא הפועל יכולים לשנות ממה שפסקו ביניהם (שו"ע חו"מ סי' של"ג סעיף ה – ו) בכל זאת אם הונו זה את זה בשכר העבודה עוברים בלאו דלא תונו איש את אחיו שהוא כולל גם אונאת דברים (עיין חו"מ סי' רכ"ז סמ"ע ס"ק נ"א).
שאלה ד. מי קובע זמן העבודה?
תשובה: זמן העבודה מדין תורה, הוא: מזריחת השמש עד צאת הכוכבים. וכן נאמר בדברי קבלה: תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ומנכין לזכות הפועל זמן יציאתו לעבודה ללכת מביתו אל מקום העבודה, וכן זמן התפלה בביהכ"נ וזמן סעודת הפועלים. (עיין או"ח סי' ק' סעיף ב') וזמן הדרוש להכנת סעודת שבת בכל ערב שבת. הלכה זו אינה קבועה אבל היא משתנה לפי מנהג המקום, וכן אמרו בירושלמי המנהג מבטל הלכה (ב"מ פ"ז ה"א). ואין בעה"ב זכאי לכוף את פועליו לעבוד שעות נוספות על מנהג המקום אפילו אם הוסיף להם בשכר עבודתם אם לא התנה עליהם מראש על זמן עבודה יותר מהנהוג. מנהג המקום נקבע על פי מנהגם של תושבי העיר שבמקום העבודה. או על פי מנהג הקבוע השכיח והנעשה פעמים הרבה, אבל דבר שנעשה רק פעם אחת או שתי פעמים אינו קרוי מנהג (עי' חו"מ סי' של"א סעיף א').
שאלה ה. כשהזמן מכביד על העובד אי רשאי לדרוש שינוי בזמן?
תשובה: אין הפועל ולא הבעה"ב רשאים לדרוש שנוי זמני העבודה לגרוע או להוסיף משעות העבודה הקבועות עפ"י מנהג העיר, מאיזו סבה שהיא. וכלל גדול אמרו רז"ל בהלכות עבודה: כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר ידו על התחתונה (ב"מ ע"ו). הלכך אין רשות לבעל הבית או לפועל לכוף זה את זה לשנוי זמני העבודה אם לא שהתנו מראש.
שאלה ו. אם רשאי הפועל להשתמש במעשה השביתה.
תשובה: לענ"ד נראה שהשביתה בכלל אינה מותרת ולא רצויה לא לפועל ולא לבעל הבית. לפועל: משום שכל יום שביתה ממלאכת עבודת יצירה, הוא יום אבוד בחיים ותורת ישראל צותה על חיוב העבודה, ואמרה: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וים השביעי שבת לה' אלקיך ודרשו רז"ל: כשם שברית לתורה (כלומר למצות שבת שבתורה) כך ברית למלאכה. זאת אומרת לעבודה בששת ימי החול: ולא לבעל הבית: לפי שכל עבודת בנין או תעשיה, ואין צריך לומר נטיעה שלא נעשתה ולא נגמרה בזמנה, הרי היא בגדר דבר האבוד לא רק מפני הזמן האבד אלא גם מפני הנזקים הנמשכים ממנה לחמרי העבודה. צא ולמד מדין חזרת הפועל בתוך זמן שכירותו שאעפ"י שמעיקר הדין פועל יכול לחזור בו אפילו באמצע היום מדכתיב כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים (ב"ק קט"ז וב"מ ע"ז) ובכל זאת נפסקה ההלכה שאם עושים בדבר האבוד אין הפועל יכול לחזור בו (חו"מ סי' של"ג סעיף ח') ובגדר דבר האבוד כתב הסמ"ע שהוא צורך שעה ויתקלקל אם לא יגמר מלאכתו מיד, אבל הב"י ורמ"א בהג"ה פסקו שכל שאין בעל הבית יכול לעשות אותה מלאכה בעצמו נקרא דבר האבוד והיינו משום שכל הפסקה בעבודה גורמת הפסדים לחומרי העבודה. והש"ך (שם ס"ק כ"ג) מסיק דהכל לפי ראות עיני הדיין. ולפי תנאי העבודה בזמננו ברור לי הדבר שכל דחוי של עבודה בחקלאות או בתעשיה ובנין גורם הפסדים גדולים שאינם מתמלאים בזמן אחר. וכן כתב הטור בשם תשובת הרא"ש דלא שנא פועל ולא שנא קבלן, כי אם היה מניחו כך לא היה מוצא אומן שהיה נכנס למלאכת חברו יכול להטעותו, ואפילו בדבר שאינו אבד אם אינו מוצא פועל אחר לשכור (חו"מ סי' של"ג סעיף ד' ועיין בב"י) ולדעתי יש ללמוד זה ממ"ש בגמ' בדין פועלים שחזרו בהם, שמין להם מה שעשו או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים, לא צריכא דאייקר עבידתא ואימרו פועלים (זאת אומרת שפירש מהעבודה, ובלשון המדוברת בפינו היום: עשו שביתה) ופיסינהו. מהו דתימא מצו אמרי ליה כי מפייסינן אדעתא דטפת לן אאיגרא קמ"ל דאמר להו אדעתא דטרחננא לכו באכילה ושתיה (ב"מ ע"ו). ומכאן ראיה למה שפסק רמ"א ז"ל שאם חזר הפועל מכח יוקר העבודה אין שומעין לו (שם סעיף ד' ובסמ"ע) נמק דין זה יפה דלא יפתה התורה כח הפועל כדי שישתכר מעות (שם ס"ק ט"ז) אלא כדי שיהיה חפשי לעבודתו העצמית (עיין ב"ח ותשובות חוות יאיר סימן ק"ג ופ"ת שם ס"ק ד' ובמחנה אפרים ה' שכירות פועלים סימן ח'). מכל זה מתברר שהשביתה או ההשבתה כשהיא לעצמה אינה רצויה ויש שהיא מחייבת הפועל או את בעל הבית בהפסדים הנגרמים מסיבתה מדין גורם בנזקים. ואם תשאלוני: אם נטול מהפועל את הנשק היחידי שלו, השביתה, במה יוכל הפועל להגן על עצמו נגד נצול כוחותיו ומזמנו על ידי בעל הבית שאינו הגון? אשיב לכם שתי תשובות: א) במשפט, משפט צודק שיסודו הוא למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור (ב"מ פ"ג). ב) בכח ארגון הפועלים, וכמו שנבאר להלן.
ארגון הפועלים והכרזת שביתה
גרסינן בגמ': הנהו טבחי דעבדי ענינא בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעיה למשכיה אזל חד מיניהו עבד ביומא דחבריה קרעו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו לשלומיה. איתיביה רב יימר בר שלומיא לרבא: ולהסיע על קיצתם? אמר רב פפא הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינהו (ב"ב ט').
מכאן למד הרא"ש ז"ל דכל בעלי אומנות יכולין להתנות ביניהם והם הנקראים בני העיר בענין מלאכה, ואדם חשוב היינו כגון רבא שהיה ראש מנהיג בעיר, ואפילו כל בני העיר לאו כל כמיניהו להתנות אם לא מכח אדם חשוב. ע"כ.
וזו היא הלכה פסוקה ומחלטת שאין עליה מחלוקת. וכן פסקו מרן ורמ"א: רשאים בעלי אומנות (לעשות תקנות בענין מלאכתם) לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חברו וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי שלהם יענישו אותו. במה דברים אמורים במדינה שאין בה אדם חשוב ממונה על הצבור, אבל אם ישנו אין התנאי שלהם מועיל כלום ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי אלא אם כן עשו מדעת החכם (חו"מ סי' של"א סעיף כ"ז) הרי לך מפורש שרז"ל הכירו בתקנות ארגון בעלי אומניות או הסתדרות של פועלים ופקידים בהסתדרות כללית אחת או הסתדרויות פרופסיונאליות מקצועיות. וכך הדין נותן שלא להשאיר את הפועל יחידי בודד ויחיד. עד שיצטרך להשכיר את עצמו בעד שכר פעוט להשביע רעבונו עם משפחתו בלחם צר ומים לחץ ובדירה אפלה ושפלה, וכדי להגן על עצמו נתן לו המשפט זכות חקית להתארגן, ולתקן תקנות מועילות לחברתו לחלוקת עבודה ישרה וצודקת בין חבריהם ולהשיג יחס מכובד ושכר הוגן לעבודתו, בכדי לפרנס את ביתו באותה רמת החיים של בני עירו. ומסתברא שבכלל זה גם ארגון שותפי לקבוע לו מוסדות תרבות להעשרת השכלתו המדעית והאומנותית וידיעתו התורנית. מוסדות רפוי והבראה לחדש כחותיו המנוצלים מסבת עבודה ולרפא פצעיו הנגרמים לו ממנה. ועם זה גם ליצור לו קופת חסכון לימי זקנה או אינבלידיות. כי יום יום כי יעבור נחלש הפועל בכוחותיו ואינו יכול להמשיך עבודתו באותה מדה של ימי בחרותו. ומקרא מלא דבר הכתוב: "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד", כל הדברים האלה שאינם יכולים להתמלא אלא בארגון של אומנים או פועלים. ולכן נתנה תורת ישראל זכות מלאה וחקית לארגון זה אעפ"י שיכולה להיות ממנו הפסד לבעלי הבתים. (עיין נמק"י ב"ב שם). אולם אין הדברים הללו אמורים אלא בדליכא אדם חשוב ז"א מנהיג ושופט הקהלה. אבל כשיש אדם חשוב בעיר דרושה הסכמתו לתקנות אלה, כדי לתת להן החקיות הדרושה. וטעמא דדינא הוא לפי שכל ארגון מקצועי איננו יכול להיות אוביקטיבי בהחלטותיו אלא הוא סוביקטיבי והנאתו העצמית עוצמת את עיניו לראות גם מצבו של בעל הבית. ולא עוד אלא שארגון אחד יוצר ארגון שני מתנגד לו והוא גם אינו מצטמצם בחוג עניניו הוא ולא תחדל התנגשות תמיד בין שני הצדדים: הפועלי ובעלי הבתים. שיגררו אחריהם התנגדות עורת ואיבה תמידית.
לתקן זאת התנו רז"ל לתלות חקיות תקנות הפועלים בהסכמתו של אדם חשוב. זאת אומרת חדור ברוח התורה והמשפט ושיהיה אוביקטיבי לגמרי שישקול את הענינים מתוך שפופרת בהירה של מדת הצדק לשני הצדדים ושימנע על ידי כך כל השתמשות של שביתה בלתי מוצדקת או השתלטות צד אחד על השני. אין הדברים הללו אמורים אלא להלכה, ולמעשה אני אומר לע"ד, כי לפי מצב תנאי העבודה בזמן הזה אין אדם חשוב יכול בעצמו לדון על תוקף חקיותיהם של הפועלים, אלא צריך לדעתי להקים בית דין חשוב של יודעי משפטי התורה ואנשי מדע שיודעים פרק בתורת האיקונומיא הכלכלית ותנאי השוק החברותי והם בצרופם יקבעו חקת העבודה לפרטיה ולמנות אח"כ דיינים קבועים שידונו על יסוד חקה זו בכל הסכסוכים שיפלו בין הפועלים עצמם בנוגע לחלוקת עבודה צודקת ביניהם, ובין הפועלים ובעלי הבית בנוגע ליחסיהם ההדדיים.
שאלה ז. אם הפועל משתמש באמצעי שביתה, וכדומה, אם רשאי בעל הבית לפוטרו?
תשובה: כל פועל שהוא שכיר לזמן קבוע או פועל או פקיד שנתקבל סתם בלי קביעות זמן, אפילו אם הוא מקבל משכרת חדשית נקרא בתוך זמנו, אין בעל הבית רשאי לפטר את פועליו או פקידיו בתוך זמן שכירותם. אלא אם הפסידו את בעל הבית בעבודתם הפסד שאינו חוזר, דומה לשתלא דרבינא דהוה מפסיד הנטיעות. לפי שכל פועל מותרה ועומד להביא תועלת בעבודתו ולא להפסיד. ולדעת רמ"א שדבריו נראים לע"ד מקובלים להלכה צריך שיוחזק בפעולותיו למפסיד או שיתרו בו. אבל כל פעולת רשלנות בעבודה וכדומה לה, ואין צריך לומר פעולה חקית לזכותו אינה נותנת רשות לבעל הבית לפטור את פועליו בתוך זמנו. ופיטורין ממין זה הם נושא של תביעה לדין את בעל הבית שבי"ד נזקקין לה ודנין עליה להצדיק הפטורין, או לחייב את בעל הבית המשכת העבודה או תשלום פצויים לפי ראות עיני הדיינים (עיין חו"מ סי' ש"ו סעי ה').
ח) במקום שיש הכרח לעבוד שעות נוספות אם ישנה זכות דרישה לפועל לדרוש תוספת השכר?
תשובה. הפועל משועבד לעבודתו רק לאותן השעות שהן שעות העבודה לפי מנהג המדינה, או לפי התנאי שהתנו ביניהם מראש. לפיכך אין בעל הבית רשאי לכוף את הפועל או אפילו לדרוש ממנו שעות עבודה נוספות על מנהג המדינה או על התנאי שהתנו ביניהם, ואפילו אם הוסיף על שכר עבודתו בשעות הרגילות, וזכאי הפועל לדרוש שכר נוסף על השעות הנוספות שעשה עפ"י דרישת בעל הבית באותה דרגה של שכר העבודה לשעות שכירותו (עיין חו"מ סי' של"א סעיף א').
ט. שכר העבודה
שכר העבודה נקבע לפי מנהג המדינה או התנאי שהתנו ביניהם. לפיכך אין הפועל או בעל הבית רשאי להוזיל או להעלות שכר העבודה אפילו אם הוקרה או הוזלה שכר המלאכה (עיין חו"מ סי' של"ב סעיף ה' ו'). נראה לי דשכירות שלא הוקבע לה זמן ומשתלמת במשכרת חדשית רשאי כל אחד מהצדדים לתבוע בדין בסוף כל חדש שנוי השכר, להוזלה או ליוקרא, וחייבים שני הצדדים להשמע לפסק בית דין. והנלע"ד כתבתי.