סימן מג
(ליו"ד סימן רמ"ט).
אם מותר לתת מעות מעשר לקופת קרן קיימת לישראל
חשון תש"ז.
מציון ומהררי קדש יצו ה' ברכתו לראש הרב האדון הנכבד דגמיר וסביר מוקיר ודחיל רבנן כש"ת מר שלמה טולידאנו יצ"ו, בעיר מקנס במרוקו. שלום וברכה.
נמצאתי לאשר בקשני לחות דעתי בשאלה נכבדה שעמדה לפניו: אם מותר לתת ממעות מעשר לקופת קרן קיימת לישראל, משום דישוב הארץ היא מצוה ככל מצות שבתורה. ואין לעשות מצוה מחוייבת עליו ממעות מעשר, וכמו שכן כתב רמ"א ז"ל; ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נותן נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים (יו"ד סי' רמ"ט סעיף א. בהגה).
וזאת תשובתי בעזרת צור חמדתי א) מצות גאולת הארץ והתישבותה על ידי ישראל, היא מצוה מן התורה שהיא מחוייבת לכל איש ואיש מישראל לעשות ככל מדת יכלתו לקנין הארץ הפרחתה והתישבותה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל: נצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבות אברהם יצחק ויעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אומר להם והורשתם את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ופרט אותה לנו במצוה זאת לגבולותיה ומצריה כמו שאמר: ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה ובנגב ובחוף הים, שלא יניחו ממנה מקום וכו' ולשון ספרי וירשתה וישבתה בה, בזכות שתירש תשב, ואל תשתבש ותאמר כי מצוה זו היא במלחמת ז' עממין. אין הדבר כן שאנו נצטוינו להרוג האומות ההן בהלחמם אתנו וכו' ונצטוינו אנו לבוא בארץ ולכבוש הערים ולהושיב בה שבטנו וכו' הרי נצטוינו בכבוש בכל הדורות וכו' מתחייב בה כל אחד ממנו אפילו בזמן הגלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה וכו' ואמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה ככל המצות (מצות עשה לדעת הרמב"ן מצוה ד'), והנה במגילת אסתר כתב שמצוה זאת אינה נוהגת אחרי חרבן הבית עד שיבנה במהרה בימינו.
ואין דבריו נהירין ליה שהרי פסק הרמב"ם: אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחו"ל אפילו בעיר שרובה ישראל (הל' מלכים פ"ה ה"ט – יב). ואסור זה היינו משום ישוב ארץ ישראל שבה מתקיים עם ישראל בתורתו ואמונתו. וכיון שמצוה לדור בארץ ישראל מצוה לרשת את הארץ מידי זולתנו ולעובדה כדי שתהיה ראויה לישוב ישראל וכל זמן שהיא ביד זרים או שתהיה שממה אפילו בחלק קטן ממנה הרי זה מונע התישבות ישראל במקום ההוא, ועל כל פנים דברי הספרי; שקולה ישיבת ארץ ככל המצות שבתורה (ספרי ראה) אין לפרשו אלא בכל הדורות וגם בימי הגלות.
מכל האמור ומדובר תורה יוצאת מחוורת כשמלה שקנין ארץ ישראל הוא מצוה מוטלת על היחיד ועל כלל ישראל, להכין את תנאי הקליטה וההתישבות של כל איש מישראל בה. והיא מקרבת את הגאולה ושיבת בנים לגבולם וכדברי הספרי: בזכות שתירש תשב בה. וכיון שכן דינא יהיב שאין למלאות מצוה זאת מכספי מעשר אלא מן החולין וכדאמרינן כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין דכתיב: מסת נדבת ידך אשר תתן, ומסת לישנא דחולין הוא כדכתיב; וישם המלך אחשורוש מס על הארץ (חגיגה ח א) ומכאן נובע פסק רמ"א שאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה וכו'. והנה הטו"ז כתב: ולענין לקנות מצות בבית הכנסת ממעות מעשר. נראה לי דאם בשעת קניית המצוה היה דעתו על זה שרי, דהא המעות לצדקה אזיל וכו' מה שאין כן אם בשעת קניית המצות לא נתכוין לתת ממעשר ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר הוה ליה כפורע חובו (טו"ז שם ס"ק א).
ולע"ד לא נראה כן דהא גרסינן התם: בעא מיניה רבי שמעון בן לקיש מרבי יוחנן האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה, הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני מהו? אמר ליה; נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח (ביצה יט ב).
הרי לך מפורש דאפילו פירש בשעת ההקדשה לצאת בה ידי חובת מצוה אין פירושו מועיל. והוא הדין במתכוין לקנות מצות ממעות מעשר אין כוונתו מתרת לו להביא את תודתו ממעשר. והנה הטו"ז הוסיף וכתב דהכא המעות לצדקה אזלי (שם). אלא דאם כן אפילו לא היתה דעתו על זה לישתרי דהרי מתקיימת מצות מעשר לתעודתה ואין זה כפורע חובו ממעות מעשר, שהרי מצות צדקה לעניים היא דבר שבחובה, מדכתיב: פתוח תפתח את ידיך לענייך וכו' ובכל זאת נותן צדקה לעניים ממעות מעשר משום שזו היא מצותה של מעשר.
לכן נראה לע"ד שגם אם היתה דעתו לשלם מצות בית הכנסת מכסף מעשר אינו רשאי לעשות זאת מטעם כל דבר שבחובה אינו בא מן החולין. והש"ך והטו"ז כתבו: שאם לא היה ביכלתו לעשות המצוה יכול קנות מן המעשר (שם).
וגם זה לא ברור לי דמסתמא דגמרא משמע דגם בכגון זה אינו יוצא ידי חובתו, והכי מסתברא דכל דבר חובה אינו בא אלא מן החולין, והיינו משום דכסף מעשר אינו שלו ואין בו אלא טובת הנאה. וצריך לומר שלא אמרו כן אלא במצות שקונה בבית הכנסת, שקנייתו הוא שמחייבת אותו, הלכך כל שלא היה ביכלתו לעשות זאת, או שכוונה דעתו לעשות זה, יכול לעשותו מכסף מעשר, שאין זה פורע חובו מכסף מעשר אלא שמשתמש בה לצורך מצוה שיש בה גם צדקה. אבל מצוה שמחוייב בה גם בלא התנדבותו אינו רשאי לקיימה מכסף מעשר, אלא צריך לקיימה מרכושו שהוא חולין, וכמו שכן כתב בבאר הגולה (שם אות ה) ולפיכך גאולת הארץ שהיא מצוה של חובה אינה מתקיימת מכסף מעשר, אלא צריך לקיימה מכסף חולין שלו ככל שאר המצות שחייב בהם.
אולם יש להתיר לתת תרומת קרן קיימת מן המעשר אחרי שיפריש סכום מסויים מן החולין והשאר יכול לתת מן המעשר דכיון דגאולת הארץ אין לה שיעור אלא שכל איש נותן לפי נדבת לבו ומדת יכלתו. לכן במה שנתן מן החולין יצא ידי חובת גאולת הארץ והשאר יוסיף מן המעשר. ואמינא לה מדגרסינן בגמרא: אמר מר, בית הלל אומרים מן המעשר אמאי דבר דבחובה הוא וכו' אמר עולא בטופל. חזקיה אסר טופלין בהמה לבהמה. רבי יוחנן אמר טופלין מעות למעות. פירש"י: מחבר מעשר עם החולין ומביא (חגיגה ח). וכן פסק הרמב"ם ז"ל: שלמי חגיגה באות ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות החולין. לוקח מן התערובת בהמה ומקריבה שלמי חגיגה והוא שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין (הלכות חגיגה פ"ב ה"ח).
מכאן נלמוד לשאלה דנדון דידן שמותר לחבר מעות מעשר למעות חולין שבידו ולתת משניהם לקרן קיימת, הואיל ובמה שנותן מן החולין יוצא ידי חובת תרומה לגאולת הארץ ומה שמצרף מן המעשר הוא תוספת מצוה שאינה חובה עליו.
ועד טעמא רבה להתיר תרומה לקרן קיימת מכסף מעשר משום דגאולת אדמת ארץ ישראל יש בה מצוה כפולה, גאולת הארץ, והתישבותה. ושניהם הם דבר אחד שאם אין קרקע נגאל אין ישוב ארץ ישראל. שעיקר מצותו היא להאחז בה על הקרקע בבנין או בזריעה ונטיעה. ואם אין התישבות בטלה גאולת האדמה. וכיון שכן יש בזה משום צדקה לעניים להושיבם על הקרקע בעבודה מפרנסת בכבוד או בדירה לשבת בה ישיבת קבע. ואין לך צדקה גדולה מזאת וזו היא מצותה של מעשר כספים לתת צדקה לעניים ולת"ח היושבים באהלה של תורה. וכדי לקיים המצוה בשלמותה והדורה ראוי לתרום זה בפירוש לקופה מיוחדת של הקק"ל. שהיא מוקדשת ליישב על האדמה לומדי תורה ושומרי מצוה ובזה עושים צדקה עם עמלי תורה. ועם זה גם מצות קנין הארץ והתישבותה על ידי ישראל. שהיא מקרבת הגאולה כאמור. ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי. ואמרו רז"ל: אין לך קץ מגולה מזה (סנהדרין צח ב) ומהרה יאמן לעינינו יעוד ה' מפי נביא קדשו: (ישעיה יד פסו' ב) כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל והושיבם על אדמתם.
והנלע"ד כתבתי.