|
כה אלול תש״י יטיב ה׳ הכתיבה והחתימה לכבוד רב חביבאי יקר רוח ואיש תבונה כש״ת ש.ז. שרגאי יצ״ו חבר הסוכנות היהודית לא״י ירושלים שלום וברכה ברוב חבה, מכתבו מיום י״ג סיון דנא, הגיע לידי במועדו, אולם לרוב טרדותי בימים אלה, אחרתי עיוני בו עד האידנא, ואתו הסליחה. בראש דבריו עמד על דברי הספרא [בתחלת] פרשת בהר [ויקרא כה] נאמר: ״כי תבואו״ – יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר ״אל הארץ״ – ארץ המיוחדת. יכול משבאו לעמון ומואב, תלמוד לומר ״אשר אני נותן לכם״ – ולא לעמון ומואב. מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את חלקו, יכול יהיו חייבים בשמיטה ־ תלמוד לומר ״שדך״, שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו. ״כרמך״ ־ שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו. עכ״ל הספרא. וכבודו הסתפק בטעמו של דין זה שיהיה כל אחד מכיר את חלקו, אם זה מפני שעל ידי כך מסתיימת החלוקה, ואינם חייבים בשמיטה אלא אחר כבוש וחילוק, או שהטעם הוא משום קנין? וזאת תשובתי: מאמר זה נאמר במקום אחר בספרא: ״כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה״ [ויקרא יד,לד], לאחוזה עד (אשר) שיכבשו, מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו, שלא יהיו מטמאים בנגעים – תלמוד לומר ״ובא אשר לו הבית״ [שם לה], עד שיהיה כל אחד מכיר את שלו (ספרא מצורע על הפסוק). |
|
מכאן אתה למד שהכבוש עושה קנין, ומשעה שכבשו כבר נעשית להם לישראל אחוזה, ומה שאמרו שיהיה כל אחד ואחד מכיר את שלו, אינו מדין קנין, אלא מגזרת הכתוב מדכתיב: ״אשר לו הבית״ ומדכתיב: ״שדך… וכרמך״ (שם כה,ד). וכן מוכח מתלמודין: ״והתניא: ״לאחוזה״ [ויקרא יד,לד] – עד שיכבשו אותה, כבשו אותה ולא חלקוה לשבטים, חלקו לשבטים ולא חלקו לבית אבות, חלקו לבית אבות ואין כל אחד מכיר את שלו, מנין ? תלמוד לומר ״ובא אשר לו הבית״ [שם לה], מי שמיוחד לו, יצא אלו שאין מיוחדים לו״ (יומא יב,א). הרי לך מפורש שדין זה דכל אחד מכיר את שלו, לא משום קנין הוא, שהרי משעה שכבשו ישראל את הארץ נעשית אחוזתם, ולכל אחד מישראל יש לו חלק בכל גריוא דארעא [=מידת ארץ] להיות נקרא קנינו, אלא שלענין נגעי בתים, וכן לענין שביעית, הקפידה התורה שיהיה כל אחד מכיר את שלו, כלומר שיהיה חלקו מבורר ומיוחד לו, וכל מה שמיוחד לו הרי הוא קנינו, הואיל וארץ ישראל היא קנינם של ישראל. מכאן נפשט הספק לענין ירושלים שלא נתחלקה לשבטים. והנה עיקר דין זה הוא במחלוקת התנאים, דיש תנאים סוברים שירושלים נתחלקה לשבטים, מדכתיב: ״ובין כתפיו שכן״ [דברים לג,יב](יומא שם), אבל ההלכה נפסקה כדברי האומרים: לא נתחלקה לשבטים, שהרי אמרו: ״עשרה דברים נאמרו בירושלים וכו׳: אין הבית חלוט בה, דכתיב: ״וקם הבית וגו׳ לקונה אותו לדורותיו״ [ויקרא כה,ל], וקסבר, לא נתחלקה ירושלים לשבטים, ואינה מביאה עגלה ערופה, דכתיב: ״כי ימצא חלל באדמה אשר ה׳ אלקיך נותן לך לרשתה״ [דברים כא,א], וירושלים לא נתחלקה לשבטים, ואינה נעשית עיר הנדחת, דכתיב: ״עריך[שם יג,יג]… ואינה מטמאה בנגעים, דכתיב: ״ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם״ [ויקרא יד,לד], וירושלים לא נתחלקה לשבטים״[בבא קמא פב,ב], וכן פסק הרמב״ם ז״ל: ״אין הבית נחלט בה וכו׳ לפי שלא נתחלקה לשבטים״(הלכות בית הבחירה פ׳׳ז הי׳׳ד).
|