סימן מג
ראוהו שנורה בכדור מות
(לא"ה סי' יז)
שלמא רבא מן שמיא
למאן דזיו ליה כבר בתיא, מבני לויה,
הרב הגאון חו"ב משנתו קב ונקי,
כמוהר"ר אלי' מ. הלוי וולקובסקי יצ"ו
חבר מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל
שלום וברכה ברוב חבה.
נמצאתי לאשר בקשני לחות דעתי בקונטריס "חדושי הלכות" בשאלות עגונא דאיתתא, והנני נענה לו לחות דעתי לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי.
שאלה א
וז"ל: לפי הברורים שבאו לידי יש לנשק הנהוג עכשיו טבע של סכין מלובנת, ואם כן תצא חומרא למעשה למי שנפגע במלחמה בחץ או מפצצה וכדומה, ויש לברר מתי יכולים להעיד את אשתו.
והנה מעכ"ת פתח לה פתחא לשאלה זאת ממאי דאוקמינן למתניתין דראוהו מגויד, אין מעידין עליו בסכין מלובנת ודברי הכל (יבמות קכ,ב).
ואייתי לן דברי הב"ש וח"מ דכתבו שדין זה דמתניתין הוא אפילו אם דקרוהו במקום שעושה אותו טריפה, ואפילו אם לא ראינו שדקרוהו בסכין מלובנת, אין מעידין עליו, דחיישינן שמא דקרוהו בסכין מלובנת, דלבונה של סכין מוציאה מידי טרפה, וכדאמר רשב"א: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה כשרה, דיכולה היא ליכוות ולחיות, ומינה לרבנן אם נחתכו רגליה בסכין מלובנת אינה נעשית טריפה (אהע"ז סי' י"ז סעיף ל"ב).
וע"ז תמה כת"ר וכתב: ולכאורה יש בזה פלא, הא גמרא מפורשת בר"פ אלו טרפות ותו ליכא וכו', סבר לה כרשב"א דאמר כשרה היא, וממילא לרבנן בסכין מלובנת כשרה (חולין כב,ב). והיינו אפילו במקום שעושה אותה טרפה, ומינה נדון למגויד בסכין מלובנת.
והוסיף וכתב שדין זה הוא רק בנחתכו רגליה, אבל בשאר טרפות ליכא מאן דמכשיר מטעם שיכולה ליכוות ולחיות, שהרי בכל הנהו טרפות דמייתי בגמרא והיכא וכו' לא מתרץ סבר לה כרשב"א.
מכאן למד שלא נאמר דין זה דיכולה ליכוות ולחיות אלא בבהמה שנחתכו רגליה. ואסברא לן מילתא בטעמא, דבטרפות דנשברה הרגל, אפילו למעלה מהארכובה אינה טרפה, אלא כשיצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו, מזה אנו רואין שאין שבר העצם מטריף, אלא היציאה לאויר היא המטרפת, וא"כ ליבונה של סכין לרבנן, או הכויה שבאה אחרי החתיכה לרשב"א, מגינים על מקום השבר, אבל בכל הטריפות אין לבונו של סכין, ולא הכויה שבאה אחריה מועילים להכשירה, דכלל הוא בדין, שאין טרפה חוזרת להכשרה, ופלא על הפוסקים שעוברים על סוגיא מפורשת וברורה, איך אפשר לדחות ראיה זאת, עכת"ד.
ולדידי נראה שאין כאן פלא כלל, ובאמת מלישנא דמתניתין: ראוהו מגויד, והיינו מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב (כפרש"י), מוכח שדינא דמתניתין אינו רק בחתוך רגלים אלא בכל מקומות שבגוף, ואפילו במקום שעושה אותו טריפה, וכן מוכח מלישנא דברייתא מעידין על המגויד וכו'. רשב"א אומר אף על המגויד אין מעידין, מפני שיכול ליכוות ולחיות. והיינו גם בכל מקום שבגוף שעושה אותו טריפה, סבר רשב"א אין מעידין עליו מפני שיכול ליכוות ולחיות, מינה נשמע לרבנן בחתך סכין מלובנת, דמיירי אפילו במקום שעושה אותו טריפה, דסכין מלובנת לרבנן הוא כמו כויה לרשב"א.
קושטא הוא דהרמב"ן כתב לפרש תירוצא דרבא מתניתין דמגויד בסכין מלובנת, אבל בארכובה כיון דסימן טרפה הוא לא מהני ליה סכין מלובנת (חדושי הרמב"ן יבמות קכ,ב). וכן כתב בנמוקי יוסף: ואפשר דהכי נמי במגויד בחבורות חרב, במקום שאינו עושה טרפה, קאמרינן דמהני סכין מלובנת. ולפי זה צריך לומר דרבנן פליגי ארשב"א וסוברים שאין הכויה מוציאה מידי טריפה בחתך בסכין מלובנת.
אולם דבריהם צריכים עיון, דחתך במקום שאינו עושה אותו טריפה למה צריך סכין מלובנת. ולדבריהם טפי היה עדיף לתרץ מתניתין במקום שאינו עושה אותו טריפה ! ואפשר לתרץ ולומר דסכין מלובנת אהניא להקל כאב החתך שלא ימות מסיבת הכאב, לפיכך אין מעידין עליו.
אבל לישנא דסכין מלובנת ודברי הכל, משמע דבסכין מלובנת מודו רבנן לרשב"א שגם במקום שעושה אותו טריפה מהניא סכין מלובנת להצילו מטרפות, והיינו משום דהמכה והרפואה באין כאחת ולא נעשית טריפה כלל.
ולכן דברי הרמב"ן נפלאו ממני ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו. ועל כל פנים דברי הרמב"ן לא שאני לן בין חתוכת הרגל לשאר טריפות, אלא כולהו טריפות בחדא מחתא נינהו, שאין סכין מלובנת מוציאה אותם מטרפותם, ולא נקט בהמה שנחתכו רגליה, אלא לסימן טריפה, וכן דייק בלישניה וכתב: כיון דסימן טריפה הוא לא מהני.
והראיה שהביא מעכ"ת מסוגין דחולין אינה נראית לע"ד, דודאי לא אמר רשב"א משום שיכולה ליכוות ולחיות אלא בטריפה על ידי חתוך אברים, אבל בטרפות שמחמת חסרון בשדרה, וכן חרותא וגלודה וכל הני דאמרינן בגמרא והאיכא וכו', ודאי ליכא למאן דכויה מהניא להו להצילה מידי טריפה, ולכן לא תירץ בגמרא: סבר לה כר"ש אלא בדין בהמה שנחתכו רגליה, דבהו מהניא כויה לרשב"א, והוא הדין לכל טרפות שנעשית על ידי מכת חרב, לרבנן מהניא ליבונה של סכין להוציאה מידי טריפה.
והנה מעכ"ת הסביר דין טרפות שבירת הרגל, שאין השבירה מטרפת אלא יציאת העצם לאויר היא המטרפת, תדע שהרי כשעור ובשר חופין את רובו אין הבהמה נטרפת, והלכך הכויה מצלת מידי טרפה, שי"ל התכונה להגן על מקום השבר.
ומינה דן לומר שגם בנחתכו רגליה אינה נטרפת, אלא משום דשליט בה אוירא, והלכך הכויה מוציאה מידי טריפה לרשב"א, והחתוך בסכין מלובנת מוציא מידי טרפה לדברי הכל.
ודבריו אלה לא נהירין לע"ד, דבאמת בנחתך הרגל במקום שעושה אותה טרפה לא מהני עור ובשר חופין מקום החתך, ורק בנשבר הוא שמהני עור ובשר חופין את רובו, וזה לא מפני דלא שליט בו אוירא, אלא משום דעור ובשר החופין את רובו מחזיקין את העצם על עמדתו, ומתוך כך הוא מתרפא. והרי זה כדין ריאה שנקבה ודופן סותמתא כשרה, משום דהויא סתימא דמעיקרא, שהיא סתימא מעליתא (חולין מח,א ושו"ע יו"ד סי' לט סעיף לח. ובש"ך ופר"מ שם).
תדע שהרי עור, או אפילו חצי מן העור וחצי מן הבשר חופה – לא מהני (שו"ע יו"ד סי' נה סעיף ז'), והיינו טעמא, משום דעור שאינו הדוק אל העצם אינו מעמידו בשבריו, ולפיכך אינו מתרפא.
מכאן אתה למד שטרפות שבירת עצמות שברגל במקום שעושה אותה טריפה אינו משום אוירא דשליט בה, אלא השבירה עצמה היא עושה אותה טריפה, כל שאין עור ובשר חופין את רובו של מקום השבר ומעמידין אותו, והלכך מרפאין אותו.
הלכך חזר הדין דבהמה שנחתכו רגליה, או נשברו עצמות הרגל במקום שעושה אותה טריפה, דומה לכל שאר טריפת שבכל יתר האברים, שטרפותם משום דכל שאין כמוה חיה טריפה, ואפילו אם לא שליט בהו אוירא.
ומ"ש בגמרא: שחט בו שנים או רוב שנים אינו גולה, דחיישינן שמא הרוח בלבלתו (יבמות קכ,ב), אין זה אלא לענין גלות דכתיב ביה: "ויפל עליו וימת" (במדבר לה,כג), לומר לך שאין ההורגו בשוגג חייב גלות אלא כשמת על ידו, בלא כל סיבה אחרת שקרבה מיתתו, אבל ודאי שלענין טריפות, אפילו אם נקבו הסימנים בביתא דשישא דלא שליט בה אוירא, הרי היא טריפה, שהטרפות אינה קשורה עם פגיעת האויר.
הדרן לדיננא, מהאמור ומדובר למדנו דחתך בסכין מלובנת, אפילו במקום שעושה אתה טרפה, אין מעידין עליו לרבנן. ולפיכך כל שלא ידענו שאינה מלובנת, חוששין שמא היתה מלובנת ואין מעידין עליו, וכמ"ש הרשב"א ז"ל, וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור וכמ"ש הבית יוסף.
ואל תשיבני ממ"ש בגמרא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת, ואיכא דעבד סמתרי וחיי (יבמות קיד,ב).
ולפי מה שכתבנו לימא שמא בסכין מלובנת מחו ליה, ואין זו קושיא כלל, דבמלחמה כל גירא ורומחא אינה מלובנת, והרי זה כאלו ידענו שדקרוהו בסכין שאינה מלובנת.
ועדיין יש מקום עיון מסוגיא זאת, דא"כ נתרץ מתניתין לדברי הכל, וטעמא דראוהו מגויד אין מעידין עליו הוא משום דאיכא דעבדי ליה סמתרי וחיה. ויש לומר דלא מהני סמתרי, דהיינו תחבושת, אלא סמוך לדקירה, ומתניתין תני ראוהו מגויד, שהרי הוא מגויד לפנינו ואין עליו תחבושת שהוא סמתרא לפירש"י (יבמות שם), ולא עשב המחבר לפי רשב"ם (ב"ב עד,ב ד"ה סמתרי), הלכך אין לנו לחוש אלא לסכין מלובנת.
לפיכך אוקי רבא למתניתין בסכין מלובנת ודברי הכל, והיינו אפילו במקום שעושה אותה טרפה, דטבע סכין מלובנת הוא לרפאות המכה כאלו לא היתה, וכדברי רשב"א: שיכולה היא ליכוות ולחיות. מכלל הדברים למדנו: שאין להעיד לעולם על המגויד בסכין מלובנת אפילו במקום שעושה אותו טרפה, הואיל ולבונה של סכין מרפאת את המכה מעיקרא. וכן כתבו הח"מ והב"ש ודלא כהב"ח.
אבל אם ראוהו מגויד במקום שתצא נפשו, מעידין עליו שמת להתיר את אשתו.
למסקנא דדינא, צדד מעכ"ת שאם ראו פצצה שחתכה רגל למעלה מהארכובא, אין להתיר האשה, ואם פגע חץ במקום שעושה אותו טריפה יש להתיר את אשתו, אחרי שנים עשר חדש.
וכבר כתבתי דעת הח"מ וב"ש שדחו דברי ב"ח מהלכה זאת, והעלו בראיה ברורה מסוגין דגמרא דאין מעידין עליו לעולם.
ונראה דמטעם זה אסיק מעכ"ת לדינא וכתב: אין להתיר האשה שנתברר שבעלה קבל פצצה ברגלו ונעקרה למעלה מהארכובה, וכמו שכן בשאר מקומות, אף שנעשה ודאי טריפה לדיני טרפיות, מכל מקום יש להחמיר בנדון דידן אפילו אחרי יב"ח כאמור, ורק במקום שהנפש יוצאת יש להתיר, וכן נראה לע"ד להלכה.
מענין לענין ובאותו ענין, העיר מעכ"ת על דברי הפוסקים ז"ל שהסתפקו אם סכין מלובנת מוציאה מידי טרפה, ומעכ"ת תמה על דבריהם דמאי מספקא להו, והרי מסוגין דיבמות מוכח דחתך בסכין מלובנת לרבנן הוא כמו כויה בשפוד, לרשב"א דיכולה ליכוות ולחיות אף במקום שעושה אותה טרפה, כגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, והא הדין לרבנן בשאר טריפות.
מכאן מפורש יוצא דסכין מלובנת מוציאה מידי טריפה.
ובאמת ראיה זאת אינה ברורה, שהרי בעיקר פירוש הסוגין נחלקו הפוסקים, ודעת הרמב"ן היא דלא נאמר זה אלא במקום שאינה עושה אותה טריפה.
ולזה מכוונים דברי החת"ס דכתב: והנה דין נחתך בסכין מלובנת לענין איסור והיתר דטרפות לא נתבאר וכו', בשם מוקי רבא בסכין מלובנת, ופירש ריטב"א שתי דעות, לרמב"ן וסיעתו דמיירי כל הסוגיא במקום שאינה עושה טרפה כלל, אבל במקום שעושה טרפה לא מהני ליבון. ולשאר הפוסקים אפילו במקום שעושה אותה טריפה, מחמת כאב החיתוך כגון נחתכו רגליה מהארכובה ולמעלה שאין הטרפות מחמת חסרון, אלא כאב החיתוך ממית, ואז כשהחיתוך על ידי סכין מלובנן איננו כואב ולא נטרף מעולם, אבל אם הטריפה מחמת ניקב, או ניטל האבר ההוא, לא יועיל סכין כלל (חתם סופר יו"ד ס. נב). וזהו ספקו של החת"ס, שאם נאמר כדעת הרמב"ן והריטב"א, יוצא לדין דבכל טריפות מסיבת חסרון או נקב לא מהני סכין מלובן.
והנה בדברי הרמב"ן כבר כתבתי לעיל שהם אינם מתישבים לפי סוגין דיבמות. ועתה אני תמיה ע"ד הריטב"א במה שכתב דטריפות נחתכו רגליה, הוא מסיבת כאב החתוך, ומסוגין דחולין מוכח בפירוש דטרפות זאת היא מסיבת החסרון, שאם לא תאמר כן מאי מקשה, והאיכא בהמה שנחתכו רגליה וכו'. הא לאו קושיא, דיש לומר דלא תני במתניתין אלא טרפות שמחמת לקותא דנקב או חסרון, אבל נחתכו רגליה לאו טריפה היא, אלא הכאב הוא שממית אותה, ומגופה דמתניתין מוכח בהדיא דטרפות נחתכו רגליה היא כדין ניטל צומת הגידין דתני בסיפא (חולין עו,ב), וכולה סוגיא דגמרא עלה דמתניתין מוכחא כן.
ואעיקרא דדינא נראה ודאי דכל שהיא מתה מסיבת כאב החיתוך – לאו טרפה היא, אלא הרי כמסוכנת שהיא כשרה אם פרכסה, והיינו משום דאין לקותה בארגוני החיים שבגופה.
והנה החת"ס הביא ראיה לדינו מדאמרינן: ליבן סכין ושחט בו – שחיטתו כשרה, חדודה קודם לליבונה וכו' והאיכא צדדין, בית השחיטה מרווח רווח (חולין ט,א), ומאי קושיא, הרי לבון של צדדי הסכין מרפאים את הטרפות, ואין אנו צריכים לתירוצא דבית השחיטה מרווח רווח.
מכאן דטרפות נקובה או חסרה אינה מתרפאה על ידי סכין מלובנת, וזו היא ראיה אלימתא, ללמוד שבמקום טרפות לא מהני סכין מלובנת, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל.
ולע"ד נראה לומר דהא דסכין מלובנת מרפאה המכה, אינה הלכה החלטית, שהרי לא כל המכות שוות ולא כל הליבונים שוים, אלא הכוונה היא דסכין מלובנת מעוררת ספק להכשיר אם חיה י"ב חדש, ולהחמיר בדין אשת איש שלא להתיר אשה לבעלה אפילו אחרי י"ב חדש דשמא נתרפא.
אבל בראינו שמתה הבהמה תיכף אחרי השחיטה בסכין מלובנת, יש לומר דלא אהני הסכין להוציאה מידי טריפה של נקיבת הוושט קודם גמר השחיטה, וזו היא קושית הגמרא, והאיכא צדדים, דודאי נשרפו וספק אם נרפאו, דהרי נשחטה הבהמה ומתה לפנינו, והוה ליה ספק טריפה ? לכן הוצרכו לתרץ דבית השחיטה מרווח רווח. הלכך אין כאן טרפות, ולפי"ז שפיר מצינן למימר דחתך בסכין מלובנת אפילו במקום שעושה אותו טריפה אין מעידין עליו, וכדכתב הח"מ.
והנה החת"ס הביא עוד ראיה לדבריו מדתנן, ערך ראשי וערך כבידי עלי, נותן ערך כולו. וזה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו – נותן ערך כולו. ובגמרא אמרו: מ"ט, נפשות קאמר רחמנא. זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו וכו' לאתויי מן הארכובה ולמעלה (ערכין כ,א).
ע"ז כתב החת"ס [ח"ב סימן נב]: ויל"ד בשלמא ראשי וכבדי לא זו ראשו שהותז היה מת, אלא אפילו דטריפה בעלמא א"כ נשמה תלויה בו מאי מרבינן טפי, אע"כ לרבות טרפה דמחמת כאב שאפשר לחתוך בסכין מלובנת. ומכל מקום כיון דאי חתכו בסכין סתם ימות, ואין לו רפואה, מיקרי נשמה תלויה בו, ומכל מקום הקשו לתוס' מ"ש ארכובה האיכא עוד טרפות דמחמת כאב, ותירצו לאפוקי מרשב"א (חת"ס שם), ואין זאת ראיה מכרעת לע"ד.
דבאמת מה דתנן ערך ראשי וערך כבידי עלי נותן דמי כולו, היינו משום דאי אפשר להתזת הראש או נטילת הכבד בלא שימות תיכף. ולכן נמצא שהוא מתחייב בערך כולו, ולכן מרבה שנחתכו רגליה, דאע"ג שאינו מת אלא שנעשה טרפה נמי נותן דמי כולו, והיינו משום דסופו למות, ולזה מכוונים דברי התוס' שכתבו דנקט מן הארכובה ולמעלה טפי מכל שאר י"ח טרפות, לאפוקי דר"ש.
והדבר מוכרח מצד עצמו, ולישנא דשאר י"ח טריפות אינו מתפרש טרפות דמחמת כאב, אל י"ח טרפות שהן מצד עצמן. ולישנא דמתניתין דבר שהנשמה תלויה בו, נמי אינו מתפרש טרפות דמחמת כאב, אלא י"ח טרפות בחסרונו, ולא בסיבת הכאב שבשעת חתיכתו. וכבר כתבתי לע"ד דכל מיתה שבאה מחמת הכאב אינה עושה אותה טרפה, אלא הרי היא כמסוכנת, או אחוזת דם והמעושנת והמצוננת שהיא כשרה (חולין נח,ב ושו"ע יו"ד סי' ס' סעיף א').
ולע"ד נראה דמדלא הזכירו הפוסקים הראשונים דין זה דסכין מלובנת לענין טריפות בכלל, ולא אפילו בדין בהמה שנחתכו רגליה, מזה מוכח בודאות גמורה דכולהו סברי שאין להכשיר בהמה שנטרפה על ידי סכין מלובנת. ולא אמרו בסכין מלובנת ודברי הכל, אלא לענין אשת איש שלא מעידין על איש מגוייד בסכין מלובנת, אפילו במקום שעושה אותו טרפה, משום שעלול להרפא על ידי לבון הסכין. וכלל הוא באשת איש, שאין מעידין על האיש שמת אלא כשראו מיתתו או שראוהו מגויד במקום שנפשו יוצאה.
ומכל מקום בשאלה דידן שראוהו שנורה כדורי מות של אקדח או רובה, ופגע במקום שעושה אותו טרפה, יש לדון, שאין זה דומה למגויד בסכין מלובנת, הואיל ויש בכדורי מות אלה גם כח הדוחף, שהוא פולח ומכאיב מאד, ורובם הגדול של פצועים אלה הוא למיתה מידית, או למיתה מאוחרת יותר, ביחוד אם לא הוצאו הכדורים שחדרו לתוך הגוף. ודבר הנתון לדיון לפי המסיבות וקבלת העדויות, להתיר אחר י"ב חדש אם לא נודע שהוא חי, מדין אבד זכרו ונשכח שמו (עיין משפטי עזיאל אה"ע סי' כ"ט סעיף ב').
והנלע"ד כתבתי