סימן מג

(לאה"ע סי' כג)

תשמיש במוך במקום סכנה

ב"ה כ"ג שבט תרצ"ו

לכבוד ידידי ועמיתי

הרה"ג החו"ב רב חביבי

כמוהר"ר כתריאל פישל טכורש יצ"ו

רב בשכונת שפירא והעובד.

 

נתכבדתי במכתבו היקר מיום י"ב דנא, ובו שאלת חכם, באשה שחלתה מחמת צער לידה ועשו לה נתוח מסוכן באותו מקום שבדרך נס שבה לבריאותה, והרופאים אסרו עליה בהחלט להתעבר, כי ההריון יביא אותה לידי סכנה, ולכן יעצוה, שתכניס באותו מקום טבעת תת לקלוט הזרע כדי שלא תלד. ואשה עלובה וקשת רוח זו נפשה בשאלתה, אם מותר לה לשמש בזה ואין בזה משום השחתת זרע.

ומעכ"ת הביא מחלוקת רש"י ור"ת, בעיקר דין שלש נשים משמשות במוך. ומסיק, כפי דעת הרופא שהדבר בדוק ומנוסה שתסתכן, יש להתיר. אמנם בחת"ס חוכך להחמיר בהכנסת מוך לפני התשמיש, ואותי בקש לחוות דעתי הדלה בשאלה זו.

והנני נעתר לבקשתו לבאר הלכה חמורה זו, כאשר יורוני מן השמים ובה' אשים מבטחי כי יאיר עיני לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.

ואען ואומר:

עיקר הלכה זו שנויה במחלוקת: דהנה גרסינן בגמ' (יבמות י"ב) ג' נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה, דר"מ. וחכ"א משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו. וכתבו התוס' (ד"ה שלש): פרש"י מותרות לשמש במוך כשהן משמשות כדי שלא יתעברו, ור"ת אומר, דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך, והרי הוא כמטיל זרע על עצים ועל האבנים, אבל אם נותן מוך אחר התשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש וכו' ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך. מכאן נלמוד שלר"ת אסור לשמש במוך בשאר נשים, ובשלש נשים אלה כיון שיש סכנה לילד או לאם עצמה בהריונן לא רק מותר אלא צריכות להכניס מוך אחר התשמיש כדי לספוג הזרע, הואיל ואיהי לא מפקדא אפריה ורביה. אבל מדברי התוספות (כתובות ל"ט תד"ה שלש) משמע שלר"ת אפילו בשאר נשים מותר לשמש במוך שכתבו: פירש בקונטריס מותרות לשמש אע"ג דשאר נשים אסורות משום השחתת זרע, ואין נראה לר"ת דהא קטנה ואילונית מותר לשמש בהדיהו, ולא הוי השחתת זרע כיון דהוא דרך תשמיש, ומפרש ר"ת משמשת, צריכות לשמש במוך אחר תשמיש ועצה טובה קמ"ל.

וכן מפורש יותר בדבריהם (מסכת נדה י"ג ד"ה נשים) שכתבו לר"ת דמפרש נשים משמשות במוך דהיינו צריכות ושאר נשים מותרות משום דלא מפקדה אפריה ורביה, ע"כ. ורש"י עצמו נראה שנוטה לפירוש ר"ת, דכתב: משמשות במוך תקנתן לשמש במוך שלא יתעברו (נדה מ"ה) ומדשינה בלשונו ממ"ש ביבמות מותרות לשמש במוך, משמע דס"ל דמימרא זו דשלש משמשות במוך, לא ענין היתר שמוש במוך נאמר, שזה היה גם בשאר נשים, אלא דשלש נשים אין להם תקנה לשמש אלא במוך כדי שלא תתעברנה, והיינו כפירוש ר"ת דצריכה לשמש במוך.

וכן משמע מפירוש הר"ן שכתב: חייבות לשמש במוך משום סכנה שמא תתעבר ותמות. וגם הרא"ש פרש כן, דכתב שלש נשים צריכות לשום מוך באותו מקום לקלוט את הזרע שלא תתעברנה (נדרים ל"ה) הרי לך דהרא"ש והר"ן מפרשים כרש"י דשלש נשים אלה משמשות במוך שנותנות באותו מקום בשעה שהן משמשות, ולא ששאר נשים אסורות בכך אלא שלש נשים אלה צריכות לעשות כן כדי להמלט מספק סכנה. וכן מוכח מתשובות הרא"ש דכתב: דמשמש במוך הוא משמש כדרך כל הארץ מידי דהוה עקרה מעוברת וזקנה וכן פרשו הרמב"ן והרא"ה והריטב"א ותלמיד הרשב"א (עיין שטמ"ק כתובות ל"ט).

שו"ר באוצר הגאונים לד"ר ב.מ. לוין שכתב: ולענין שלש נשים הא דאמור רבנן משמשות במוך ואמרו זו וזו משמשות כדרכן לא שאסרו לשמש במוך אלא מותרות הן לשמש כדרכן, ומן השמים ירחמו. ולעולם שכן מותרות לשמש במוך ואילו הנשים שאין סומכות על זה שנא' "שומר פתאים ה'" ומן השמים ירחמו יש לבעליהן ולהן לשמש במוך, ואין בזה חשש כל עיקר ע"כ. ומשמעות דבריהם היא: שכל הנשים מותרות לשמש במוך, ומחלוקת ר"מ ורבנן הוא רק בשלש נשים אלו דר"מ סבר דחייבות לשמש במוך משום אפרושי מסכנתא. ורבנן סברי מותרות הן לסמוך על רחמי שמים ומותר לבעליהן ולהן לשמש במוך ואין בזה חשש כל עיקר, וסתמיות דבריהם משמע דאפילו במוך שבאותו מקום בשעת תשמיש מותר.

מכל האמור למדנו דרובא דרבוותא סברי דכל הנשים מותרות לשמש במוך שנותנות כאותו מקום בשעת תשמיש משום דכיון שהוא משמש כדרך תשמיש אין זה בגדר השחתת זרעו מידי דהוה אקטנה או זקנה.

ולא מצאנו חולק על זה אלא רש"י דסבר דלא הותרו לשמש במוך אלא שלש נשים דוקא משום שעלולות להסתכן אולם כבר הוכחנו שרש"י עצמו לא החליט כן מדכתב שלש נשים תקנתן לשמש במוך.

פש גבן סברת ר"ת דאסר אף בשלש נשים להשתמש במוך שבאותו מקום בשעת תשמיש, אולם אחרי שראינו דברי התוס' (כתובות ל"ט) דכתבו בדעת רבינו תם דצריכות לשמש קאמר ועצה טובה קמ"ל, אבל שאר נשים אינן צריכות לשמש במוך משום דלא הוי השחתת זרע כיון דהוא דרך תשמיש. מזה מוכח דס"ל לר"ת דמותר לשמש אפילו במוך שבאותו מקום בשעת תשמיש. ומינה יוצא דאף לרבנן דאמרי משמש כדרכו ואינו חושש ומן השמים ירחמו, היינו לומר: דאינן צריכות לשמש במוך ואין הבעל חייב לפרוש ממנה אם אינה משמשת במוך כדי שלא יביא אותה לידי סכנה, אלא משמש כדרכו, אבל האשה מותרת לשמש במוך אם היא רוצה בכך מדעתה ורצונה.

ואל תשיבני ממ"ש במתניתין: המדיר את אשתו וכו' או שתהא ממלאה ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה. ומפרש בגמ': שתמלא ונופצת (כתובות ע"ב) הרי דאעפ"י שהבעל משמש כדרך כל הארץ הואיל והאשה עושה מעשה המונע הריון אסור, וכל שכן משמשת במוך. אין זו תשובה. דהתם שאני משום דהבעל כופה אותה בכך ויכולה לומר: בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה ומטעם זה הוא שכופין אותו להוציא (יבמות ס"ה ושו"ע אה"ע סי' קנ"ד סעיף ו'). או אפשר לומר דכיון שהוא מתכוין לכן הרי הוא כמשחית זרעו. אבל כל שעושה זאת מדעת עצמה, כדי להמלט מסכנה, מותר לבעלה לשמש עמה במוך.

וחזי הוית להחת"ס דכתב: לפי ענין השאלה מבואר שהמוך יהיה באותו מקום בשעת תשמיש ממש ולא מצאתי מי שהתיר זה כלל ובסו"ד מסיק דבשעת תשמיש אין להתיר אך אחר תשמיש, אפשר יש להקל ברשות הבעל ורצונו דאע"ג דאיתתא לא מפקדא מכל מקום כופין אותו להוציא אם רוצה שתערה לאשפה מכל שכן שאין להרשות להשחית זרעו בלי רצונו אפילו קיים פו"ר (חת"ס יור"ד סי' קע"ד).

ולע"ד כבר כתבנו, דרבים הם הסוברים להתיר אפילו במוך באותו מקום ובשעת תשמיש משום דאיהי לא מפקדא אפו"ר, ומשום דכיון שהוא משמש כדרכו אין זה משחית זרעו. ולדידם אפילו לרבנן דאמרי מן השמים ירחמו היינו לומר שאין האשה צריכה ומחוייבת לשמש במוך. ובמדיר את אשתו שתהא מערה כופין אותו להוציא משום טענה דידה דבעינא חוטרא או משום שמתכוין להשחית זרעו.

ובזה ניחא לן, מה שכל הפוסקים לא הביאו דין זה להלכה משום דפסקו כרבנן שאין האשה, מחוייבת לשמש במוך הלכך השמיטו דין זה כיון דגם לגבי הבעל וגם לגבי האשה מותר לשמש במוך ולא הזכירו אלא דין משחית זרעו שלא כדרך תשמיש – כגון זורה מבחוץ (אה"ע סי' כ"ג סעיף ח') מכלל דזורה מבפנים אפילו במוך באותו מקום מותר. ולפי"ז מ"ש החת"ס (שם) דבשעת תשמיש לית דין ולית דיין שמתיר, אינו מחוור לע"ד, שהרי מצאנו ראינו מגדולי הפוסקים שחולקים על ר"ת וסוברים דאפילו במקום ובשעת תשמיש מותר וכמ"ש בדברינו לעיל.

אולם מספקא לי טובא בשלש נשים אלה שמותרות לשמש במוך בשעת תשמיש או אחרי תשמיש לר"ת אם יכול הבעל לגרשה בע"כ או לישא אשה אחרת עליה. דיש לומר הואיל ואין כאן עבירה דהשחתת זרע ולא בטול מצות פו"ר; חרגמ"ה במקומו עומד. שאם לא תאמר כן יהיה הדין שמותר לגרש את אשתו שפסקה מלדת מחמת חולי או מסיבת זקנה. וזה ודאי לא נאמר ולא יאמר, שלא נאמרה מצות ולערב לא תנח ידיך, אלא לענין שלא יעמוד בלא אשה גם בזקנתו, וישא אשה בת בנים. (יבמות ס"א ושו"ע אה"ע סי' א' סעיף ח') אבל לא הותר לגרש את אשתו שפסקה מלדת או באשה זקנה, והוא הדין בחלתה וזקוקה לשמש במוך לא הותר לו לגרשה בע"כ.

שוב ראיתי להגרעק"א ז"ל שנשאל באשה קשת רוח שבכל לידה מקשה לילד ובצער גדול ותמיד היא בכלל סכנה אם להתיר לה לשמש במוך וע"ז השיב לא מצינו מאן דמתיר דאף לר"ת דמפרש ג' נשים משמשות במוך, דמחוייבות כן ולשאר נשים מותרות היינו במוך אחר תשמיש, אבל קודם הוי כמשמש על עצים ואבנים ועביד אסורא.

שוב הביא דברי הנמק"י שכתב: פירש"י מותרות לתת מוך במקום תשמיש וכו' והקשה עליו דאם כן כי אמרינן דקודם הזמן הזה משמשת כדרכה, אסורה לשמש במוך קאמר ואמאי כיון דאינה מתעברת כל עיקר אין כאן משום השחתת זרע? לפיכך פירשו חייבות לשמש במוך, משום סכנה דידה או דולד (נמק"י יבמות פ"א) וע"ז הקשה הגרעק"א, דאם ס"ל להנמק"י בכוונת רש"י דהוי כמשמש על עצים ואבנים ממילא ליכא קושיא כלל דמה בכך דאינה ראויה להתעבר הא מ"מ הוי כמשמש על עצים ואבנים. ואי דרצון הנמק"י הוא, לדמות דתשמיש בענין שאינה יכולה להתעבר יהיה גם כן לאו דרך תשמיש ודומה לשמוש במוך, א"כ אמאי נקט קושיתו דמקודם לזה אסורה במוך, להיפך הוה ליה להקשות דגם בלא מוך תתסר כל קטנה ואילונית, וכמו שהקשו התוס' ולזה פרש דבריו: דס"ל להנמק"י בדעת רש"י דאין היא מצווה על השחתת זרע דידה, אבל היא מצווה על השחתת זרע של בעלה. והנמק"י סתר דבריו וסובר שדוקא היכא דאינה ראויה להתעבר לא שייך השחתת זרע, אבל בגדולה שראויה להתעבר ס"ל כרש"י דמצווה על השחתת זרעו.

ונסתיע מדברי הריטב"א שגם הוא כתב כדברי הנמק"י ומסיים: לפי"ז מה דקתני פחות מכאן מותר לשמש כדרכה; וביותר מכאן מחוייבת לשמש כדרכה, ועוד הביא דברי השטמ"ק שהבאנו לעיל בדברינו, ומסיק, הרי דכולהו ס"ל דבראויה להזריע אסורה לשמש במוך מטעם שהיא משחתת זרעו (תשו' רעק"א סי' ע"א).

ולע"ד כבר כתבנו שלר"ת מותר לשמש במוך אפילו בשעת תשמיש. קושטא הוא דהתוס' בכתובות (ל"ט) כתבו: צריכות לשמש במוך אחר תשמיש, אבל מסתברא שלא דוקא קאמר, דזיל בתר טעמא הוא שהרי התוס' דחו פרש"י דלא הוי השחתת זרע כיון שהוא דרך תשמיש ומטעם זה מותר אפילו במוך בשעת תשמיש, ודברי הנמוק"י ברורים לדעתי שכונתו להקשות על רש"י כמו שהקשו התוס' דמאי שנא מקטנה ואילונית שמותרות לשמש אפי' בלא מוך, אלא דלחזק קושיתו נקט להקשות מגופה דבריתא דתני: פחות מכאן ויותר מכאן משמשת כדרכה, שאם נאמר כפירש"י דיותר מכאן אסורה לשמש במוך אלא משמשת דוקא כדרכה, מוכרחים אנו לפרש דגם פחות מכאן דהיינו קטנה משמשת כדרכה ואסורה לשמש במוך, וזה אי אפשר שהרי אמרו שלש נשים משמשות במוך אלא ע"כ פחות מכאן משמשת כדרכה היינו שחייבת לשמש כדרכה אם הבעל רוצה בכך והיא הדין ליותר מכאן אבל לעולם אינן אסורות לשמש במוך, הואיל ואין כאן השחתת זרעו, דומיא דקטנה ועקרה, וברור דחיוב זה הוא משום שעבודה לבעל דאין אשה אלא לבנים. אבל לא משום שאסורה לשמש במוך, וכן מתפרשים דברי הריטב"א, ודברי כולהו רבוותא שהוב"ד בשטמ"ק וכמש"כ לעיל, וכן מוכח מדברי המרדכי שכתב: פרש"י מותרת לשמש במוך וכו' ולא נראה לר"ת דהא קטנה ואילונית, אע"ג דלאו בנות הקמת זרע נינהו, לא אסור לשמש בהדיהו ולא הויא השחתת זרע כיון דדרך תשמיש בכך, ה"נ במוך כיון דדרך תשמיש בכך אינו אסור, ומפרש ר"ת משמשות צריכות לשמש במוך ועצה טובה קמ"ל, (קכ"ח ב') אבל שאר נשים אינן צריכות, מיהו אם באו לשמש במוך וכו'. ליכא אסורא וכן פירש ריב"ן (מרדכי פ"ק דיבמות סי' ג'). ובהגהות מרדכי כתב ר"י לתרץ דברי רש"י דס"ל דשמוש במוך לא הוי דרך תשמיש וגרע מקטנה ואילונית. ועל כל פנים שמענו מדברי ר"י דבשלש נשים אלה התירו לשמש במוך שבאותו מקום ואם איתא שיש איסור משום השחתת זרעו של האיש אין מקום להתיר אפילו בשלש נשים, דנהי שאם תהרינה תסתכנה בנפשן מכל מקום אין להתיר משום כך את השחתת זרעו, כיון שאם לא תהרינה אין כאן סכנה ואם אמרו אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך כ"ש שאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיהנה חברך.

ואין לנו לאוקומי פלוגתא בזה ולומר שדברי הרא"ש הם סברא יחידאה ומה גם שגם ריב"ן וכן גם רש"י מתירים לשמש במוך במקום סכנה כגון שלש נשים.

תו כתב הגרעק"א להוכיח ממ"ש הריב"ש בההיא ממלאה ונופצת, דאע"ג דלא מפקדא אפו"ר אסורה להשחית זרע בעלה. (שטמ"ק כתובות ע"ב). ולע"ד דברי הריב"ש צל"ע שהרי לא מצאנו אסור השחתת זרע אלא במוציא זרע לבטלה וכדאמרינן כל המוציא זרע לבטלה חייב מיתה וכו' (נדה י') אבל מנין לנו אסור השחתת זרע אחרי שיצא בדרך תשמיש והלכה פסוקה היא זו דאשה מותרת לשתות כוס עיקרים כדי לסרסה עד שלא תלד (אה"ע סי' ח' סעיף י"ב) ובבה"ט כתב דאפילו בלא צער לידה מותר (שם ס"ק י"א) ולהרש"ל אינו מותר אלא משום צער לידה (פ"ת שם ס"ק י"א) ואם איתא שהאשה אסורה להשחית זרע בעלה מהיכא תיתי להתיר לה אסור זה אפילו משום צער לידה? ועוד ראיה מפורשת לכך מעובדא דדביתהו דר"ח דהוה לה צער לידה ואתא לקמיה דר"ח אמרה איתתא מפקדא אפו"ר? אמר לה לא. אזלא אישתיא סמא דעקרתא. לסוף איגלאי מילתא דאשתו היא אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתי. (יבמות ס"ג) ואף אם נניח שר"ח לא ידע שהיא נשואה מכל מקום למיחש מיהא הוה בעי לשאול אותה אם היא נשואה ושאלתה ממנו היתה להתיר לעצמה שתית סמא דעקרתא, ולא להורות לה היתר בהחלט. ולא עוד אלא שגם אחרי שידע ר"ח שזו היתה אשתו לא גער בה שעשתה מעשה אסור להשחית זרעו אלא התרעם עליה, ואמר לה איכו ילדת לי כריסא אחריתי (יבמות שם).

ואפשר לדחות ראיה זו ולומר: דשתית כוס עיקרין שאני הואיל ואינה עושה מעשה בשעת ביאה ממש אלא קודם לכך, והרי זה דומה לדין גרמא בניזקין, וכמ"ש מרן החיד"א: דהעיקר בדעת הרמב"ן דמעשה בידים פטור אבל אסור, שתית עיקרים מותר אפילו בלא צער לידה. (ברכ"י אה"ע סי' ח' ס"ק י"ד).

אולם עדיין סברה זו דאשה אסורה להשחית זרע בעלה דחויה מגופא דהאי דינא דשלש נשים משמשות במוך, שהרי גם לדעת האוסרים לשמש במוך שבאותו מקום מתירים לשמש במוך שאחרי תשמיש, ואם איתא דאסורה אשה להשחית זרע בעלה, גם אחרי תשמיש ליתסר כדין מנפצת ומערה לאשפה לדעת הריב"ש.

ולכן נראה לע"ד דטעמא דמערה לאשפה שכופין אותו להוציא הוא מדין בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה או שנאמר: דיש אסור בדבר לגבי האיש שהוא מתכוין להשחית זרעו. וזהו מ"ש בירושלמי כמעשה ער ואונן, דאע"ג שאין המעשה דומה ממש לער הוא דומה בכונתו.

ולקושטא דמילתא נראה, שדין מדיר את אשתו שתהא ממלאה ונופצת הוא משום שכל תנאי של ענוי נפש או גרמת צער ובזיון שאדם מתנה על אשתו, מחייב את הבעל להוציא וליתן כתובה. ולכן הטור ושו"ע פסקו דין זה בהלכות נדרים וכתבו: נדרה נדר של בינו לבינה או של ענוי נפש, והפר לה על מנת שתהא מתהפכת אחר תשמיש כדי שלא תתעבר וכו', והיא אינה רוצה לעשות אחד מאלו הדברים ונתקיים הנדר, יוציא ויתן כתובה. (טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ח סעיף ד') דוק מינה הוא אם רוצה לעשות אחד מדברים אלו אינו חייב להוציא וליתן כתובה. ואם איתא דיש אסור בדבר, אטו ברצונה תליא מילתא? קושטא הוא שבהלכות כתובות (סי' עו סעיף י"ב) לא כתבו תנאי זה "שהיא אינה רוצה לעשות אחד מדברים אלו" משמע שגם אם היא רוצה יוציא יתן כתובה. ואפשר לומר דסמכו על מ"ש בהלכות נדרים וילמד סתום מן המפורש.

ועל כל פנים מדתלו הדבר בדין ענוי נפש, נלמוד שאין אסור בדבר. ובאמת שגם הגרעק"א ז"ל כתב דלהטור יהיה מוכרח דליכא אסור. וכיון שלא מצאנו תנא דמסיע ליה לדעת הריב"ש, וכיון שגם מדברי הירושלמי מוכח דהאסור במנפצת ומערה לאשפה היינו לגבי האיש משום שהוא מתכוין רק לבעילה ולא להולדה. וזהו כמעשה ער. לכן נלע"ד דלא מכרעא מילתא כהריב"ש לחדש איסור שלא מצאנו לו שום יסוד ואדרבה מצאנו ראיות לסתור וכדאמרן.

ועוד ראיתי להגרעק"א ז"ל שהביא דברי המג"א שכתב: אשה ששמשה תוך שלשה ימים צריכה לכבד ביתה בחמין שלא תפלוט ש"ז ודוקא שלא היה סמוך לטבילתה או לוסתה דבאותן שעות רגילות להתעבר ויש לחוש שתשחית זרע ההריון (מג"א או"ח סי' תר"ו ס"ק ח') והגרעק"א תמה עליו וכתב: הא לדעת רובא דרבוותא הנ"ל אסורה לעשות כן משום השחתת זרעו וצ"ע.

ולפי מה שכתבנו אין כאן תימא, הואיל ולאו רובא דרבוותא קיימי בהאי סברה כדכתיבנא.

והנה הגרעק"א תמך יסודות סברתו ממ"ש בגמ': ורבא אקרא קאי והכי קאמר, כי קאמר רחמנא ורחצו במים וטמאו עד הערב (דמשמע דיכולה לטבול בו ביום ולאכול בתרומה ולא חיישינן שמא תפלוט ש"ז) בשאינה מתהפכת, אבל המתהפכת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, שאי אפשר לה שלא תפלוט (נדה מ"ב) והגרעק"א כתב: ולכאורה למה ליה לאוקומי קרא בגונא דחיקא כזה, ולא בפשוטו דהפליטה זרע במוך או שכבדה ביתה בחמין כדמשמע להדיא (פ"ח דמקואות מ"ד) דכבדה ביתה וירדה וטבלה מהני, אלא ע"כ משום דאסורה לעשות כן. וודאי, לאסורא לא כתב קרא ע"כ.

ולע"ד אין זו ראיה לסתור דרבא מוקי קרא כשאינה מתהפכת בשעת תשמיש, דזה הוא רגילות שכל אשה אינה מתהפכת, ואדרבה אי הוה מוקמינן לקרא דמשמשת במוך או שכבדה ביתה הוה דחיק קרא לאוקומיה במילתא שאינה רגילה ובמעוט, דמעוטא דנשים שמשמשות במוך.

ועוד דאי הוה מוקים קרא באשה ששמשה במוך או כבדה את ביתה, לא היינו לומדים אלא דוקא בכי האי גונא שלא נקלט הזרע או שקנחו מותרת לאכול בו ביום. אבל באינה מתהפכת יש לומר שאין הזרע נפלט בבת אחת ואסורה לאכול בתרומה עד שלשה ימים, והשתא דאוקמינן קרא דאינה מתהפכת, למדנו במכל שכן לשמשת במוך או שכבדה ביתה במים חמים, והחת"ס תמה על המג"א במה שאוסר לאשה לקנח סמוך לטבילתה ונדתה ומתיר שלא בשעת וסתה וע"ז כתב החת"ס ז"ל ולא ידעתי הא מנ"ל (חת"ס יו"ד סי' קע"ב) ולע"ד דברי המג"א נכונים מאד שהוא לא מטעם השחתת זרע אתי עלה אלא משום דחייש שמא קלט הזרע ובא לידי הריון סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה אבל לענין השחתת זרע ס"ל שאין אסור בדבר וכדאמרן. המורם מכל האמור שאין האשה אסורה לשמש במוך שבאותו מקום הואיל ואינה מצווה אפו"ר ואינה אסורה להשחית זרעו של האיש. כשהוא רוצה בכך וגם האיש אינו אסור לשמש במוך כשהדבר מוכרח מפני סכנת אשתו או העובר.

אולם אין הדברים הללו אמורים אלא במקום צורך משום הצלה מסכנת מות או צער לידה לאשה שיש לה צער לידה מיותר, שקרוב הדבר לבוא לידי סכנה מתוך רוב צער. אבל בלא זה ודאי אסור גם לאיש וגם לאשה לשמש במוך או כל מכשיר אחר המונע את ההריון, ואמינא לה מדתניא: כל מי שאינו עוסק בפו"ר, כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל (יבמות ס"ג ס"ד) ואסור זה מוטל גם על האיש וגם על האשה. ככל אסורים שבתורה וזה ברור ופשוט לע"ד.

ומטעם זה נלע"ד לומר שגם במקום סכנה או צער לידה לא הותר לשמש במוך אפילו אחר תשמיש אלא רק למי שקיים מצות פו"ר ולאיש כזה לא חייבתו התורה להוציא את אשת חיקו מביתו בגלל זה שאינה ראויה עוד להוליד ושתצטרך משום סכנה לשמש במוך. אבל מי שלא קיים פו"ר חייב להוציא את אשתו זאת, מובן אחרי תשלום כתובתה ופצויים שיטילו בית דין לפי מדת יכלתו כדי לקיים מצות פו"ר, ובכגון זה ודאי דאסור להשחית זרעו. והלכה פסוקה שנינו ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד (הרמב"ם ה' אסורי ביאה פ' כ"א ה' י"ח, ושו"ע אה"ע סי' כ"ג סעיף א').

ומזה יוצא דמה שהתירו לקטנה לשמש במוך היינו בעבר ונשאה אבל לישאנה לכתחלה אסור משום הוצאת ש"ז לבטלה, או על כל פנים אבזרא דהשחתה וכמ"ש מרן החיד"א ז"ל (ברכי יוסף אה"ע סי' כ"ג סעיף א').

ומעתה דון מינה בק"ו לאשה חולה שלא תשוב להיות בריאה ונמצא שהוא מתבטל מפו"ר כל ימיו ודאי דיש בזה גם משום השחתת זרע ובמקום אסור ובטול מצות פו"ר לא גזר רגמ"ה, כמבואר בדברי הפוסקים ז"ל.

ואף גם זאת לא הותר השמוש במוך במקום סכנה וצער לידה אלא בנתינת המוך באותו מקום כדי לספוג הזרע על ידי האשה שאינה מצווה בפו"ר, אבל לעטוף ערות האיש במוך או אפילו לתת מוך ברחם האשה עשוי כעין כיס באופן שהזרע נשפך לתוכו ואינו פוגע ברחם כלל נראה לע"ד שאסור מדין הוצאת זרע לבטלה שהוא כשופך על עצים ואבנים אפילו אם זה נעשה בתוך הרחם, ואמינא לה ממ"ש רש"י (ים של שלמה יבמות): דמשמש במוך אין זה כמטיל זרע על עצים ואבנים דסו"ס דרך תשמיש בכך, וגוף נהנה מהגוף ודמי לקטנה ועקרה. דון מינה דכל שיש דבר חוצץ בין הגופים אין זה דרך תשמיש ואסור, וזה פשוט וברור לע"ד.

ומעתה נשוב לשאלה דנדון דידן שהרופאים מיעצים אותה שתכניס טבעת או חתיכת זהב באותו מקום כדי לקלוט הזרע. אם הוא נתון מן הצד כעין מוך הנתון במקום תשמיש כדי למנוע הריון אפשר לסמוך על דעת המתירים לשמש במוך באותו מקום במקום סכנה.

והנלע"ד כתבתי.