|
ואנא דאמרי, דברי מעלת כבוד תורתו נתנו להאמר לדברי הרמב״ם בפירוש המשנה, דטעמא דאין קוצצין האילן בשביעית הוא משום גזל הרבים, לטעם זה בנטע לשם סיכוך לא חל עליה דין גזל, שהרי לא חייבה התורה לנטוע אילני פירות, ואם אמנם דרשו רז״ל מדכתיב: ״כי תבואו אל הארץ ונטעתם״ [ויקרא יט,כג] ללמד מצות נטיעה בארץ ישראל [ראה: ויקרא רבה פכ״ה, ג וה ותנחומא קדושים ח], בכל זאת אין מזה איסור לנוטע אילנות פרי שיטע גם אילני סרק או אילן פרי לשם סכוך, הלכך יש לומר שאם נטע אילן לשם סכוך, מותר לקצוץ את פירותיו לאבוד, ואין בזה שום גזל הרבים.
אולם גם לדעה זאת, נראה שאין להתיר בנטע לשם סכוך, שהרי משבאו הפירות לעולם נעשו קנינם של רבים, ואין לבעליו בהם בשביעית שום זכות מיוחדת, ובקוצץ אותם הוו גזל הרבים, וכן דייק הרמב״ם בלשונו: ״מפני שהוא גוזל בני אדם, שהקב״ה נתן פירותיהם לכל בני אדם״, ולטעם זה לא שנא אם נטע לפירות או לסכוך, וסתמא דמתניתין מוכחא כך, דמאי פסקא לומר דמשנתנו מיירי באילנות שנטעו לפירות ולא שנטעו לסיכוך !
|
וכן מוכח עוד מלישנא דמתניתין: ״מאימתי אין קוצצין", ויש לדקדק, תנא אהיכא קאי דתני ״מאימתי״, והכי הוה לאתני: אין קוצצין את האילן בשביעית, בית שמאי אומרים וכו'.
מהר״י בן מלכי צדק תרץ זה בפירושו וכתב: פירוש, קיימא לן אילן הסמוך לעיר יקצץ, ועתה בשנת השביעית אם ימצא אילן סמוך לעיר יקצץ, במה דברים אמורים, עד שלא ירד האילן לפרי״ וכו׳. והא דין זה הוא אפילו באילן שאינו עשוי לפירות, דמשום נוי העיר הוא דקוצצין, שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה (בבא בתרא כד,ב) ועלה תנן במתניתין דהכא ״מאימתי אין קוצצין" וכו׳, והיינו בכל אילנות פרי, בין שנטעו לפירות ובין שנטעו לעלים.
כתבתי זאת לדברי הרמב״ם, בפירושו למשנה, אבל באמת בהלכותיו [שמיטה ויובל פ״ה הי״ז] כתוב הטעם דלאכלה ולא להפסד, וכבר כתבתי דברי התוי״ט ״שהרמב״ם בפירושו לא נתכוין אלא לתת טעם על דרשה דלאכלה ולא להפסד״ (תוספות יום טוב שביעית שם). ועתה אני מוסיף לומר שדברי הרמב״ם בפירושו יש להם מקור מפורש בגמרא, דהא בעובדא דרבי אילעאי מסיק בגמרא ׳בדניסחני קץ׳, פירש״י: ״תמרים של דקל זכר, ואינן מתבשלין בו עולמית, וגודרין אותו בניסן (צ״ל: בניצן), והן מתבשלין מאליהן בכלי כפות תמרים, ולעולם הן קטנות, הלכך, רבי אילעאי לא אפסיד מידי״(פסחים נג,א).
הרי לך מפורש שבמקום שלא מפסיד את אחרים, מותר לקצוץ הפירות בשביעית. לזה כווין הרמב״ם בפירושו לאשמועינן שבמקום שאינו מפסיד בני אדם ־ מותר לקצוץ, ומכל מקום אין ללמוד מזה אלא היכא שאין הפסד כלל, כגון כפנייתא, שגם אחרי שקצץ אותם ראויים הם לאכילה כמו שקוצץ אותם בזמנם, אלא שצריך להשהות אותם בכלי כפות תמרים זמן יותר ארוך, אבל במאבד הפירות לגמרי, ודאי אסור, ולא אהני ביה מחשבה דנטעם לסיכוך – גם לפירושו של הרמב״ם, שהוא באמת כמו שכתב בהלכותיו מגזרת הכתוב דלאכלה ולא (לסחורה) [להפסד].
|
| ובאמת רבי יוסי דמתיר למשרה וכבוסה [בבא קמא קב,א], הינו מדכתיב ״לכם״ [ויקרא כה,ו] – לכל צרכיכם,הלכך מותר גם לכל אדם ולבעל השדה להשתמש בהם למשרה וכבוסה, ואף על פי שהם לא כוונו משעת נטיעה לכך. מכאן מפורש יוצא שאין המחשבה מועלת לבטל אסור תורה ד״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה״ [שם] להשתמש בו לאבוד, שאינו ״לכם״ כלל.ובדברי מעלת כבוד תורתו הנני רואה דברים תמוהים, דנחית להסביר טעמא דרבי(יהודה) [יוסי] דמתיר להשתמש בפירות שביעית למשרה וכבוסה, דהיינו בייחד את הפירות לכך במחשבתו, ומאי שנא ממלוגמא דלא אהניא מחשבתו, ונדחק לתרץ – דמשרה וכבוסה הוי בגדר הנאה, מה שאין כן מלוגמא דאינה בגדר הנאה אלא בגדר הפסד, לא מהניא מחשבתו.
וזה אינו נכון לדעתי, וכמו שכבר כתבתי דכבוסה ומשרה הותרה לכל מלקט פירות שביעית*, אף על פי שאינו מייחד את הפירות לכל, אלא שמשתמש בכולם או במקצתם לצורך זה, ומלוגמא אסורה אפילו לבעל הבית, ואפילו אם כווין מתחילת נטיעת הפירות להשתמש בהם למלוגמא, משום דמפסיד פירות שביעית, והתורה אסרה הפסדם אף במקום שאינו מפסיד את אחרים, כגון שעושה מלוגמא מפירות שביעית שלקט לעצמו, ולא הותר קציצת פירות שביעית אלא היכא שאין בהם הפסד כלל, כגון כפנייתא כעובדא דרבי אילעאי. |
והנה מעלת כבוד תורתו הסתייע מדין חלה דתלוי בדעתו ללחם או לסופגנין, והדברים מגיעים למאי דתנן: ״עיסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין ־ פטורה מן החלה״ (חלה פרק א משנה ה), ודין זה פסקו מרן ז״ל: ״עיסה שבלילתה עבה** וגלגלה על דעת לבשלה או לטגנה וכו׳, פטורה מן החלה״ (יורה דעה סימן שכ״ט סעיף ג). מכאן שהמחשבה פוטרת מדין חלה.
| ואין מכאן ראיה, דהנה בדין זה נחלקו הפוסקים, וסוברים דמחשבה לא מהניא, דבשעת גלגול התחייבה החלה ולא מהניא מחשבתו לפטור (עייין ש״ך ס״ק ד׳ טו׳׳ז ס״ק ב).אולם גם לדעת הסוברים דמהניא מחשבה לפטור מחלה, אין ללמוד מזה לשביעית, דשאני חלה שנתנה התורה רשות לבעל הקמח לעשות ממנה סופגנין ולהפטר מחלה, דכתיב: ״והיה באכלכם מלחם הארץ״ [במדבר טו,יט], וסופגנין אינם נקראים ״לחם״, הלכך כיון שחובת החלה תלויה ברצונו של האדם, מהניא מחשבתו, מה שאין כן בשביעית שהיא ״אפקעתא דמלכא״, ושלדעת מרן ודעמיה אפילו אם לא הפקיר בעל השרה את פירותיו הרי הם מופקרין מדין אפקעתא דמלכא(עיין ״אבקת רוכל״ סימן כ״ד), ולא עוד אלא שאם גדר את שדהו, הרי הוא עובר עבירה [שמיטה ויובל פ״ד הכ״ד]. גם בקוצץ פירות האילנות שנטע לשם סיכוך – אסור, דמשבאו הפירות לעולם הוקדשו, מדין ״אפקעתא דמלכא״.
תו חזיתיה למעלת כבוד תורתו שצדד להתיר בנדון דידן – לטעם הרמב״ם בפירוש המשנה משום שהוא גוזל את הרבים – דאין זה גוזל ממון, דהא העץ לא הופקר, ואם כן הוי בחינת איסורא ולא ממונא, כמו דמצינו ממון בלא אסור, בדין ״מציל עצמו בממון חברו״, דאין אלא שאלת תשלומין כמבואר בפוסקים הראשונים [ראה: שו״ע חו״מ סימן רצ״ב סעיף ט, ושם סימן ש״א סעיף ז, ובתלמוד ב״ק קיז,כ], וכיון שכן, יש למצוא צד היתר היכא דאינו מכוין אלא להציל עצמו מטרדת הילדים ודריסתם לחצרו, ושעל זה לא הפקירה התורה את חצרו, וכמבואר בנדרים(מב,ב) לענין ״שמא ישהא בעמידה״.
דברי מעלת כבוד תורתו בכללם הם פלפולא חריפתא דאורייתא, אבל להלכה יש להשיב ולומר: קושטא הוא שדין איסור פירות שביעית הוא איסורא ולא ממונא, שהרי הוא גוזל את הרבים והוא ממון שאין לו תובעים, ולפיכך אין לו תקנה בהשבתו לצרכי רבים (חושן משפט סימן שס״ו סעיף ב), דכיון שהקפידה התורה ־ לאכילה ולא לסחורה, הרי תשלום דמי האכילה לצרכי רבים אינה מוציאה מדין גזל, לעומת זאת מציל עצמו בממון חברו אינו רק שאלת תשלומין, דכל זמן שלא ישלם הרי הוא גוזל ממון חברו. וסברת מעלת כבוד תורתו דלא הפקיר רחמנא את החצר, מסוגיא דנדרים, אינה נראית לי, דהרי מפורש אמרו: ״ארעא נמי אפקרה״, ומתרץ: שמא ישהא בעמידה – אחר שאכל, וכדכתב רש״י [נדרים שם], אבל שלא לצורך אכילה לא אפקריה. |
| מכאן יש ללמוד דמותר לו לבעל השדה לגדור את שדהו בפני הילדים שלא יטרידו אותו שלא בשעת זמירת הענבים, אבל אין ללמוד מזה שמותר לאבד את הפירות משום כך, אפילו לטעמא דגוזל את הרבים, דאיסור הפסד פירות שביעית שהם אפקעתא דמלכא אינו ניתר משום מציל עצמו, ומכל שכן משום חוסר נוחיות של טרדת הילדים.מכללן של דברים נלע״ד, שאסור לקצוץ פירות הגפנים אפילו אם נטעם לשם סכוך, מדכתיב: ״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה״, שהוא גורר אחריו גם גזל הרבים שאין לו תשלומין, וכדאמרן.
בענין עבודת אילני סרק בשביעית, בתשובתי הבאתי דברי הרמב״ם שפסק לאסור נטיעתם [שמיטה ויובל פ״א ה״ה], ולענין עבודת אילנות לא הוברר לי אם נאסרה גם באילני סרק, ויש פנים מסבירות לדברי מעלת כבוד תורתו להתיר העבודה, הואיל ואינה לצורך פירות, ומכל מקום אין לקבוע הלכה ברורה להתיר.
והנראה לעניות דעתי כתבתי
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
| * לדעת רבי יוסי החולק על חכמים, והרמב״ם פסק כחכמים – שמיטה ויובל פ״ה ה״י, וראה שם בכ״מ. |
| ** בשו״ע הודפס ״רכה״ וב״דגול מרבבה״ כתב: צ״ל: עיסה שבלילתה עבה. וכן הוא בדפוס ישן – קרקא של״ח. |
|
|
