סימן מד' סדר אכילת קרבן פסח וה"כורך" והטיבולים / או"ח סימן תעה

יג ניסן תשיא

 לכבוד ידי״ן רעי ועמיתי

 הגאון המפורסם לשם טוב ולתהלה

 בקי בחדרי תורה וכו׳

 כמוהר״ר עובדיה הדאיה יצ״ו

 חבר בית דין העליון בישראל פתח־תקוה

שלום וברכה בחבה נעימה.

מכתבו היקר מיום י״א לחודש ניסן דנא, השביעני רוב נחת ושמחה, והנני משיב ברכה למעכ״ת ולכל אשר באהלו לאמר:

את חג המצות תחוגו ברוב דיצות, שובע שמחות ושפע ברכות, עוד שנים רבות הבנים והאבות, ועיניכם תחזינה בקרוב — ירושלים הבנויה, וכסא מלכות בית דוד בתוכה, ובשיבת שופטינו כבראשונה ובבנין אריאל.

במכתבו זה שיש בו משום עיטור סופרים, הביא דברי הרמב״ם שכתב [הלכות חמץ ומצה פ״ח ה׳׳ו] ואחר כך כורך מצה ומרור כאחת ומטבל בחרוסת וכו'. והראב״ד השיג וכתב: זהו כהלל, ומכל מקום זה הסדר לא דייק. דברי הראב״ד הם סתומים, המ״מ כתב: ולא נתבאר טעמו, והלח״מ פירש דבריו שהיה לו לכתוב: וכורך יחד עם הפסח אחר אכילת הזבח.

ומעכ״ת יצא לישע לתרץ דברי הרמב״ם, דהוא מפרש מאמר הכתוב ׳על מצות ומרורים יאכלוהו׳ [במדבר ט,יא] בהוראת סמוך, כלומר תיכף אחרי אכילת מצה ומרור — יאכל הפסח.

ולע״ד נראה שעדיין הקושיא עומדת במקומה, מנין לו להרמב״ם, או מאי דוחקיה, להוציא המקרא מפשוטו ולפרשו בהוראת סמוך, ואדרבה, אם באת לפרשו בהוראה זאת היה מן הדין לומר שתחלה יאכל הפסח וסמוך לו מצות ומרורים, דמושג סמוך מתפרש לפניו ולאחריו.

אבל לע״ד דברי הרמב״ם נכונים ומדוייקים, דמ״ש: ׳כורך מצה ומרור כאחת ומטבל׳, היינו ללמדך שאכילתם עם הפסח צריכה להיות כשהם כרוכים, ולא שיאכל אותם כל אחד בפני עצמו, וזהו משמעות דבריו של הלל שהיה כורכן, לומר לך שלא סגי אכילתם יחד בזה אחר זה, אפילו אם מתערבים בפה בלעיסתן ובליעתן. אולם לפי שכריכה זאת אינה מתקיימת אלא במצה ומרור, שהם מתאחדים בכריכתן ולא בבשר הפסח, שאין כריכה נוהגת בו, לכך כתב: וכורך מצה ומרור כאחת ומטבל וכו׳, ומצרף אליהם את בשר הפסח אעפ״י שאינו כורך אתם המצה ומרור, וזהו לכתחלה וכדברי הלל, אבל בדיעבד אם אכל מצה ומרור כל אחד בפני עצמו — יצא, כדברי רבנן [פסחים קטו,א] דמפרשי ׳על מצות׳ בהוראת עם מצות, ויגיד עליו רעו, ׳על כרעיו ועל קרבו׳ (שמות יב,ט), פירש״י [על התורה]: צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם קרבו, ולישנא דמתניתין דאיק כן, דתנן: ונותן את כרעיו ובני מעיו לתוכו (פסחים עד,א), הרי לך מפורש ד׳על׳ הנאמר בכתוב היינו סמוך לו, כלומר עמו, ואתיא כאבא שאול דאמר: על המערכת סמוך למערכת, וכדכתיב ׳ועליו מטה מנשה׳ [במדבר ב,כ] (מנחות צו,א ועי״ע ירושלמי פסחים פ״ז ה״א), הלכך גם ׳על מצות ומרורים׳ דהכא הוא סמוך, כלומר עם מצות ומרורים מכורכים או נפרדים, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אבל לדברי הכל אין הפסח כרוך עמהם אלא סמוך להם באכילתו. לפי״ז דברי הרמב״ם דכתב: ואח״כ כורך מצה ומרור, דייקי שפיר, שהרי אינו כורך עמהם את הפסח.

ובזה מתפרשים דברי הראב״ד היטב דכתב: זהו כהלל, מכל מקום זה הסדר לא דייק, ודבריו ברור מללו, דלא כיון להשיג על דברי הרמב״ם שאינם כהלכה, אלא אדרבה הוא מסכים ואומר זהו כהלל, אלא כל השגתו היא על הסדר שאינו מדויק, שמדבריו יש מקום לתלמיד לטעות שאכילת הפסח אינה צריכה להיות בשעה שהמצות ומרורים בפיו, ויכול לאכלו אחר שבלע מצה ומרור כשהם מכורכים, אוכל אחד לבדו לכל מר כדאית ליה, וכדי להסיר טעות זאת, היה צריך לכתוב ואחר כך כורך מצה ומרור ומצרפם אל הפסח, ומברך על אכילת מצות ומרורים וכו׳. ומברך על אכילת הפסח ואוכלן.

ואולם הרמב״ם ז״ל לפי שהוצרך לכתוב: ומטבל בחרוסת, כתב מצות ומרורים לבדם ואח״ב [בהלכה ז] הפסח,

לפי שהפסח אין בו טבילה בחרוסת, הואיל ואינו במצות כריכה.

הנה מעכ״ת יצ״ו הקשה דברי הרמב״ם שנראים סתראי, דבהלכה ו׳ כתב: ומברך וכו׳ אכילת מצות ומרורים,

ואלו בהלכה ח׳ כתב: וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש, ונדחק לתרץ דבריו. ולע״ד אני אומר: אעיקרא דדינא קשיא במ״ש בראשונה ומברך על אכילת מצות ומרורים, והא מצה ומרור נפטרו בברכות הקודמות על אכילת מצה ועל אכילת מרור, ואכילתן לא הויא הפסקה, הואיל והם מענינם, וכדכתב הלח״מ (שם).

ובאמת מדברי מרן ז״ל שכתב: כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זאת (או׳׳ח סימן תעה סעיף א), מוכח בפירוש שמה שלא תקנו ברכה לכורך, הוא משום שכבר נפטרו שתיהן בברכות המיוחדות לכל אחד, ואם כן דברי הרמב״ם דכתב: ׳ומברך… על אכילת מצות ומרורים׳ צריכים פירוש. ונראה לומר דהרמב״ם סבר שאין הכורך נפטר בברכת מצה ומרור, הואיל והוא מצוה מיוחדת לאכלן עם הפסח, נוסף על מצות ׳בערב תאכלו מצות׳ [שמות יב,יח], הלכך מברך עליהן באכילתן עם הפסח. לפי״ז מתורצים שפיר דברי הרמב״ם דכתב: בזמן הזה וכו׳ ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש, לומר לך שמה שלא מברכין על הכורך, הוא משום שהוא זכר למקדש, ועל זכר זה לא תקנו רבנן ברכה.

ראשון לציון, הרב הראשי לישראל