שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן מד
(לחו"מ סי' של"א).
עבודה עברית
ב"ה ט' שבט תרצ"ה.
לכבוד הרה"ג הנכבד כמוהר"ר משה פינדלינג.
תשובתו הנכבדה בנדון העבודה העברית קראתי בחפץ לב, ונעתר לבקשתו הנני לחוות דעתי העניה בסיעתא דשמיא.
א. מצות עבודה עברית
בראש דבריו הניח מעכ"ת שמצות עבודה עברית היא מדין צדקה. כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ט סעיף ו'): שמונה מעלות בצדקה: מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה המחזיק ביד ישראל וכו' או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר והחזקת בו. אבל לע"ד בעבודה עברית יש מצוה נוספת שאינה רק מדין צדקה אלא משום חובה, לאומית אחואית. והוא מאמרם ז"ל: מנין כשתהא מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך? תלמוד לומר וכי תמכור ממכר לעמיתך. מנין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא מיד עמיתך? ת"ל או קנה מיד עמיתך. מנין לרבות דבר המטלטל? ת"ל ממכר (ספרא ויקרא) מצות חכמים זו היא בנין אב לכל עבודה משותפת של מוכר וקונה או פועל ובעל הבית בין שהיא מעשית בצורה של משא ומתן מסחרי או שכירות זמנית שתהיה נעשית בישראל. ומצוה זו מחייבת גם את הפועל שיקדים לתת את עבודתו וזמנו לאחיו הישראלי, וכמו שאמרו בדין עבד עברי: מנין כשהוא נמכר שלא יהיה נמכר אלא לך? תלמוד לומר ונמכר לך. ומנין כשיהיו בי"ד מוכרים אותו לא יהיו מוכרים אלא לך? תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך עברי (שם פ"ז ע"ט). מכלל הדברים אנו למדים שמצות קדמת עבודה עברית אינה רק מצוה של צדקה מעולה, אלא היא גם אזהרה של חובה שבי"ד דנין עליה ומחייבים את המוכר היצרן בעל הבית והפועל להקדים את אחיהם.
ב. שיעור הוספת שכר העבודה העברית
שיעור שכר העבודה העברית אינה נערכת בהשואה לעבודה לא יהודית, אלא היא נערכת לפי דרגת רמת החיים של מקום העבודה (עיין חו"מ סי' של"א סעיף א') וכמו שנבאר להלן: מצות עבודה עברית אינה נשלמת רק בהעסקת הפועל העברי בעבודה בשכר, אלא מצוה זו מחייבת את כל בעל הבית לשלם לפועליו בשעור זה שיוכל הפועל לפרנס את עצמו במדת רמת דרגת החיים שבמקום עבודתו. דבר זה לא בפירוש איתמר לא מכללא איתמר, שנאמר בעבד עברי: כי טוב לו עמך, ודרשו רז"ל עמך במאכל, עמך במשתה, לחייב את האדון להשוות את העברי למדת רמת החיים שלו (קדושין כ'). ומזה אתה למד לדין פועל שאעפ"י שאין בעל הבית חייב להשוותו לעצמו לפי שאינו סמוך על שלחנו אבל בתשלומי שכר עבודתו חייב לשלם לו במדה כזו שיוכל לחיות לפי דרגת רמת החיים שבמקום העבודה. וכן אמרו כי ימכר לך אחיך העברי שתנהוג בו באחוה (ספרא ויקרא שם) ובכלל מנהג אחוה הוא לדאוג על חייו של הפועל שיהיו משופרים ומכובדים במדה ידועה. ועוד אמרו בדין רבית: אל תקח מאתו נשך ורבית וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך (ב"ק קי"ב) והוא הדין לשכר פועלים. ומזה אתה למד שלא נאמר שיעור של הוספת שליש (הרמב"ם ה' כלאים פ"ח ה' י"ב ויו"ד סי' רצ"ו סעיף ח') אלא לענין הוספה על שכר הראוי לפועל, ובדבר שאסורו הוא משום מראית עין, וכדפרש הרא"ש (שם) וכן לא נאמר דין המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אלא במצות צדקה. ובמקום שאפשר למלאות מחסורו של העני על ידי תמיכה משותפת של הצבור בכלל או כל יחיד ממנו, אבל אם נזדמנה לפניו מצות צדקה לעני שאין לו עוזרים בלעדו חייב לתת לו די מחסורו בכל מדת יכלתו (עיין יו"ד סי' ר"כ סעיף א' וש"ך שם). וכן מוכח ממ"ש (ב"מ ס"ב) חייך קודמין לחיי חברך, דוק מינה אבל אין ממונך קודם לחיי חברך (כ"כ הגאון החסיד מהרי"מ הכהן זצוק"ל בספרו "אהבת חסד" פרק כ' סעיף ב') והוא הדין לכל מצוה שהיא חובה לא נאמר שעור זה, אלא חייב לקימם בכל מיטב יכלתו. ואל תשיבני ממ"ש רמ"א ז"ל: מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליהם הון רב וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפילו מצוה עוברת (או"ח סי' תרנ"ו) שלא נאמר דין זה אלא במצוות חיוביות, כגון נטילת אתרוג שלא חייבה התורה בהם אלא למי שאפשר לו, וכל זמן שאין אתרוג מצוי לו אינו נקרא מבטל מצות עשה וכל מי שאין לו לקנות הרי זה כאין לו אתרוג ופטור ממצוה זו. אבל במצות שמוטלות על האדם כגון פדיון בכור שמשעה שנולד לו בן בכור חייב לפדותו וכל זמן שאינו פודהו הוא מבטל מצות עשה וכן מצות צדקה לעני שהזדמן לפניו וכל הדומה להם שאדם חייב בקיומם בכל אופן, שהרי הבן והעני עומדים לפניך. וכן דקדק רש"י בפרושו וכתב: שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ספר תורה שליש (ב"ק ט' ד"ה שליש). והרי שרש"י פרש מצות לולב או ספר תורה להוציא מצוות שאינן דומות לו כגון פדיון בכור ציצית על ד' כנפות מזוזה ומעקה וכדומה. ובזה מתורצת השגת המשנה ברורה באו"ח ס' תרנ"ו. ומעתה בנדון דידן שבעל הבית עסוק בעבודה, ועבודתו מחייבתו לשכור פועלים מישראל אין שעור שליש או חומש נוסף על השכר של פועל לא יהודי מוציא אותו ידי חובתו אלא צריך לקיים המצוה כתקנה בעין יפה במדת "כי טוב לו עמך וחי אחיך עמך". ועוד נראה לומר דמצות עבודה עברית אעפ"י שהיא מצוה דרבנן מלאו הבא מכלל עשה הואיל ובטול מצות עשה זו היא בקום ועשה בהעסקת פועלים לא יהודים היא נדונה כדין מצות לא תעשה שנאמר בה בכל מאדך. וכ"כ הרדב"ז בתשובותיו והבי"ד הפ"ת סי' קפ"ז ס"ק ד' עי"ש.
מהאמור אנו למדים שמצוה על בעל הבית והפועל, היצרן והלוקח, לסחור בתוצרת ישראל ולעבוד אצל ישראל ועל ידי פועל ישראל בתשלומי שכר הוגן קבועים וקצובים עפ"י בית דין מוסמך או עפ"י מנהג המדינה. והנלע"ד כתבתי.