סימן מה
(לאו"ח סימן שי"ח וסי' שכ"ו).
אם הותר להשתמש בשבת במים שהוחמו באמצעות ההסקה המרכזית
(י"ב כסלו תש"ב)
שאלה:
אם מותר להשתמש בשבת במים שהוחמו באמצעות "הסקה המרכזית". אופן חימום של המים שרוצים להשתמש בהם בשבת הוא על ידי זה שמעבירים סילון של צוננים דרך הדוד. שבו מתחממים מים על ידי האש שתחת הדוד שמדליקים אותו פעם אחת על ידי זרם חשמל, וככה האש דולק ומחמם המים שבדוד עד שחום המים מגיע לידי נקודה ידועה, ואז האש נכבה מעצמו והמים הולכים ומצטננים עד שמגיעים לנקודה נמוכה ידועה ואז האש נדלק מעצמו וכן חוזר חלילה כל זמן שזרם החשמל מחובר עם מכונת ההסקה. ועל פי רוב זה נעשה לזמן ארוך, באופן שהמים האלה הוחמו בהיתר והיה מן הדין מותר להשתמש בהם בשבת בלי פקפוק אם היה אפשר להוציא מים חמים ולא יכנסו מים צוננים לתוך הסילון, אבל כיון שהמבנה של החימום הזה הוא שמיד כשפותחים ברז להוציא מים חמים נכנסים מים צוננים מצד השני של הסילון, שמחובר לפי מעין הבאים בצנורות והמים הצוננים מתחממים עד כדי שהיד סולדת והרי זה כאילו מבשל ממש בשבת, ואף על פי שאין דעתו של פותח הברז להכניס מים אלא דעתו מכוונת להוציא המים החמים שהוא צריך להם באותה שעה, מכל מקום יש כאן איסור בישול בשבת כיון שיש כאן פסיק רישיה ולא ימות, שהרי מוכרח הדבר שיכנסו מים צוננים מיד עם פתיחת הברז ושיתבשל על ידו.
והנה בברור הלכה זאת כתב ידידי הרב הגאון סוע"ה כמוהר"ר ד' הכהן קוק שליט"א בחכמה ותבונה בבקיאות עמוקה ורחבה כיד ה' הטובה עליו ופתח לנו שערי אורה לבירור הלכה זאת.
אף אני אענה חלקי לפי קוצר השגתי בעזרתי צור חמדתי. ואומר:
מדברי השאלה מתברר שכל זמן ששואבים מים מהברז שבחדרי השמוש, הדוד הגדול שממנו נמשכים המים לכל הצנורות מתרוקן במדת המים שלקוחים ממנו ומתחממים. ולכן יש מקום לומר שאסור לשאוב מים מן הברז, משום שהוא גורם לחדירת מים קרים לתוך הדוד ובשולם. ואסור לכל אדם מישראל להשתמש במים אלה שנתבשלו בשבת עד מוצאי שבת (או"ח סי' שי"ד סעיף א).
א. בשול בדרך מים צוננים לתוך חמים
ולא עוד אלא אפילו אם אין הדוד עומד על האש אסור לתת בו מים צוננין הואיל והצוננים שבאים לתוכו הם מתחממים, והרי זה כמבשל, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין אין נותנין לה מים צוננין שהרי מחממן הרבה (ה' שבת פכ"ב ה' ה' דבמ"מ) ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צוננין או צוננין לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה (שם ה' ו'). מכאן למדנו דהרמב"ם סובר א' מים צוננין לתוך אמבטיא של חמין אפילו אם היא כלי שני אסור שהרי סתם אמבטיא היא כלי שני שממלאים אותה במים חמים ואפי"ה אסור לתת בה מים צוננין מפני שכיון שלרחיצה עומדים מחממים אותם הרבה, וגם מפני שהחמין הם מרובים על הצוננים, וכמ"ש התוס' והרשב"א בחדושיו. (שבת מב א ד"ה ובאמבטי). וזהו דקדוק לשון הרמב"ם ז"ל דכתב: מרחץ שהיא מלאה מים וכו' להורות דהאיסור הוא מפני שהוא מרחץ ושהיא מלאה מים ושני דברים אלה גורמים לאסור אפילו בכלי שני ולזה כיון המ"מ: במה שכתב והטעם שאסור לתת צונן לתוך החמים שבו, מפני שהחום שבו עומדין לרחיצה ואדם מחממן הרבה, וזהו שכתב רבינו: אמבטי של מרחץ (שם).
ב) בכלי ראשון אסור לתת מים צוננין על החמים אפילו כדי להפשירן מפני שכלי ראשון מחממם הרבה ולמד זה מעובדא דגמרא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי טול בכלי שני ותן, פרש"י: פך של שמן להפשיר לסוך הימנו קודם הרחיצה בכלי שני שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל (שבת מ ב).
מכאן דכלי ראשון אפילו להפשירו בהטלת מים צונן אסור.
והנה מרן ז"ל כתב בדעת הרמב"ם שדין אמבטי הוא כלי ראשון, ומרחץ ומלאה מים דנקט לאו דוקא (כ"מ שם וב"י או"ח סי' שי"ח).
ולע"ד נראה כדכתיבנא, שאם לא תאמר כן הלכה זאת דאמבטי היא מיותרת לגמרי, ואפשר לקיים דברי הכ"מ ולומר דהרמב"ם סבר כהר"ן ז"ל, דאמבטיא היא כלי ראשון ואסור אפילו במים צונן מועטין שאינם מתחממים בעצמם אלא מפשירין את המים החמים שבו משום דבאמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסור בו אפילו הפשר. אבל בכוס ומי צונן מועטין מותר הואיל והם להפשירו (הר"ן שבת שם).
ולזה כוין הרמב"ם בלשונו ומותר לצוק וכו' והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן כלומר מפני שהוא נותן מים מועטין כדי לחמם את הצונן ולא להכשיר את החמים וכן מתפרשים דברי מרן ז"ל בשלחנו (או"ח סי' שי"ח סעיף יא יג).
אולם דברי הרמב"ם לא משתמעי כן, אלא דין האמבטיא שכתב הרמב"ם הוא בכלי שני וכדאמרן, וכן כתב המג"א: ופירוש דברי הרמב"ם כך הם תחלה כתב האמבטי שבמרחץ דהיינו כלי שני דוקא, בזה אמרו מותר בחמין לצונן ולא צונן לחמין. אבל אם היתה כלי ראשון אסור אפילו בחמין לצונן וכו' וקמ"ל שיש חומרא בכלי שני זה כיון שהוא של מרחץ, אבל לא הוה ממש בכלי ראשון דהוא אסור אפילו בחמין לצונן, וזהו דין אמבטי שבגמרא וכו'. אח"כ כתב דין הכוס של שתיה והוא כלי שני דינו הוא להיתר בין חמין לצונן בין צונן לחמין, דכלי שני אינו מבשל. ועל זה אמר והוא שלא יהיה בכלי ראשון. פירוש דאי בכלי ראשון אסור אפילו בחמין לצונן אא"כ הם מרובים (או"ח סי' שי"ח מג"א ס"ק י"ח).
מדבריו למדנו: דבכלי ראשון לא שנא לן בין צונן לחמין או חמין לצונן. אלא בתר מים מרובים הוא דאזלינן, וכל שהחמים מרובים בכל אופן אסור, ומאי דמחלק בגמרא בין צונן לחמין או חמין לצונן הוא משום דמסתמא המים ששופכים לתוך כלי אחר הם מועטים כדכתבו התוס' בשם ר"ת דחמין לתוך צונן משמע שהצונן מרובים שדרך ליתן המועט במרובה ולכך אין מבשלין החמין המועטין ולא צונן לתוך חמין שהחמין שלמטה מרובין ומתערבין בהם הצוננים המועטין ומתבשלין (שבת מב א תד"ה נותן).
מהאמור ומדובר למדנו דאמבטיא שהיא כלי ראשון והמים החמין שבה מרובים אסור לדברי הכל לתת בה מים צוננין משום שדרך המרחץ לחמם המים הרבה מאד וגם משום שהיא מלאה מים חמים והצוננין המועטים מתבשלים בה. ולדעת המג"א הוא הדין בכל כלי ראשון שהמים החמים מרובים הצונן לתוך החמין מתבשלים בו, ורמ"א ודעמיה סוברים לאוסר הטלת מים צוננים לאמבטיא של חמים אפילו אם הוא בכלי שני.
והיינו משום דאמבטי אפילו שהוא כלי שני וקי"ל דכלי שני אינו מבשל (יו"ד סי' קה סעיף ב'). הואיל ומחממים את המים שמטילין לתוכו הרבה והואיל והיא מלאה מים והצוננין שמטילים לתוכה הם מועטים מתבשלים המים צוננים בתוכה והוה ליה מבשל.
ב. הטלת מים צוננין לאמבטיא או לכלי ראשון לצורך חולה שאין בו סכנה
ועתה נבין ונדון אם אסור זה דהטלת מים צוננין לתוך אמבטיא או לתוך כלי ראשון אסור מדאורייתא או רק מדרבנן. ונפקא מינה לענין חולה שאין בו סכנה, שאם אתה אומר שאיסורו מדרבנן במקום חולה לא גזרו רבנן (עיין או"ח סי' שכ"ח סעיף יז).
והנה הרמב"ן ז"ל למד מדגרסינן בירושלמי: רבי יצחק בר גופתא בעו קומי רבי מונא עשה כן בשבת חייב משום מבשל? עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל? אמר ליה כיי דמר רבי זעירא איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו (ירושלמי שבת פג הלכה ה').
וע"ז כתב הרמב"ן ז"ל: ופירושו ברור שרבי יצחק בר גופתא בעי בכלי ראשון נמי דהיינו באלפס שהעבירן מרותחין דמתניתין, אם עבר ועשה חייב הוא משום מבשל או לא, ופשט ליה שהוא פטור אבל אסור שאין בשול בשבת אלא באור מהלך תחתיו, וכך אמרו בירושלמי: מה בין כלי ראשון ומה בין כלי שני? אמר רבי יוסי כאן היד שולטת בו כאן אין היד שולטת בו. אמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת בו. אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני, ש"מ הרחקה דדבריהם הוא וכו' והוי זהיר בדבריך שכל כלי ראשון האמור בשבת הוא שהעבירו אותו מרותח מעל גבי האור (חדושי רמב"ן סוף מס' ע"ז).
אולם דברי הרמב"ן אינן מבוססים לע"ד, שהרי כל עיקר ראיתו היא מדאמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת עשו הרחק לכלי ראשון. אבל באמת הלכה כדברי רבי מנא דאמר מה בין כלי ראשון לכלי שני כאן היד שולטת כאן אין היד שולטת (ירושלמי שם ה' ד'). ולפי זה גם בכלי שני כשאין היד שולטת היינו שהיד סולדת בו אסור מדאורייתא משום דכלי שני שהיד סולדת בו מבשל. וכן כתבו התוס': תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפילו כלי שני נמי (שבת מ א תד"ה ושמע).
ולפי זה ע"כ בעית הירושלמי, עשה כן בשבת חייב משום מבשל היינו למאי דסמיך ליה מהו לערות מן הקלוח אר"ח בריה דרבי הלל מחלוקת רבי יונה ורבי יוסי (שם הלכה ה') כלומר לרבי יוסי דיד שולטת בו מותר אפילו בכלי ראשון הוא הדין לערוי שכל ערוי אין היד סולדת בו. ולרבי יונה דגם כשהיד סולדת בו או אין שולטת בו, כלשון הירושלמי לא אסרו אלא בכלי ראשון ומשום הרחקה בערוי שהוא ככלי שני מותר, דבכלי שני לא עשו הרחקה. ועל זה מביא הירושלמי בעיא דרבי יצחק קומי דרבי מנא (הוא בנו של רבי יוסי כדאמר לעיל אמר רבי מנא ההן פינכא דארזא מסייע לאבא) מה להתחוייב בשבת על ידי ערוי משום מבשל, ופשיט ליה דאין בשול לחייב בשבת אלא על ידי האור, וכמתניתין דהאלפס שהעבירן מרותחין אבל כשעירה מתוכו למקום אחר אין הערוי ככלי שני שיד סולדת בו. וכן כתב הגר"א ז"ל דמ"ש בירושלמי: כל שהאור הולך תחתיו היינו שהיה האור הולך תחתיו אבל עירוי אע"ג שהוא ככלי ראשון אינו אלא שבולע ומפליט (ביאור הגר"א יו"ד סי' ק"ה ס"ק י"ג), והדברים עתיקים בדין כלי שני שהיד סולדת בו ואין כאן מקומן, ועל כל פנים גם לדעת הרמב"ן אסור מן התורה לתת מים צוננים על מים שבאמבטי דכיון שמחממם הרבה לרחיצה מבשלים יותר מכל כלי ראשון.
תדע מדכתב הרמב"ן ז"ל: ומשמע בגמרא דלמסקנא ספל אינו כאמבטי ובין צונן לתוך חמין ובין חמין לתוך צונן מותר וכן בכל כלי שני אבל אמבטי בין צונן לתוך חמין או חמין לתוך צונן אסור וכו' ובאבמטי אסור לעולם דסתמא קתני צונן לתוך חמין אסור, משום דסתם אמבטי לחמם הוא (חדושי הרמב"ן שבת מב א ד"ה אבל). מכאן שהרמב"ן סובר דאמבטי הוא כלי שני ואפילו הכי אסור בכל ענין משום דסתמו הוא לחמם ר"ל הלכך מחממים אותו הרבה כדי שגם בכלי שני ישארו בחומם וכשנותנין לתוכן מים צוננים הוא כדי לחממם והרי זה בשול האסור דאורייתא.
לאור כל האמור יוצא לדין בשאלה דנדון דידן, דהואיל והדוד התחתון שבו מתחממים המים וממנו זורמים לכל הצנורות המסועפים לו, עומד תמיד על יד החשמל באופן שלא נפסק ממנו חום שהוא למעלה מהיד סולדת בו, והרי זה כעומד תחת האור, דכך לי תחת האור כמו בצד האור, והואיל והוא עשוי לכך לחמם המים שבו והנכנסים לתוכו בחום רב והמים הצוננים הנכנסים לתוכו בכל עת שמתרוקן הדוד ממקצת מימיו הם מועטים לגבי המים הנשארים בו תמיד. לדברי הכל מתבשלים המים הנכנסים בו, והעושה כזאת חייב משום מבשל לדברי הכל. והמים הנכנסים בו אסורים בשבת, דאע"ג שעד הגיעם עד הברז שממנו שואבים מצטננים קצת לפי שעוברים דרך צנור פנימי שהוא מתחמם מן החיצון, ובכל זאת עיקר כניסתם לתוך צינור זה הוא מהדוד התחתון שבו נתבשלו המים הצוננים שנכנסו אליו בשבת, וא"כ כל הצנורות שבדרך עד מקום הברז אם גם לא יוסיפו להם אסור משום בשול, אבל ודאי לא יועילו להתיר את המים המובשלים בשבת שנכנסו אליהם.
ג. גורם מלאכת איסור על ידי מלאכת היתר בדרך פסיק רישיה
גרסינן בגמרא: טלית שאחז בה האור נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה כתבה. מיתיבי טלית שאחז בה האור מצד אחד פושטה ומתכסה בה. ואם כבתה כבתה וכו'. נר שע"ג הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת, ואם כבתה כבתה (שבת קב).
וכן פסק הרמב"ם ז"ל: טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ונותן מים מן הצד שעדיין לא נתלה בה האור, ואם כבתה כבתה, שכח נר דלוק על גבי טבלא מנער את הטבלא והוא נופל ואם כבה כבה (ה' שבת פי"ב ה' ו') ובמ"מ הקשה על דין נר שע"ג טבלא היאך התירו זה והלא הכרח הוא שישפך השמן והמחסר שמן חייב משום מכבה ואע"פ שאינו פסיק רישיה ולא ימות הוא וכו', ויש מי שתירץ שכל שאינו נהנה מאותה מלאכה אפילו פסיק רישיה כל שאינו מתכוין מותר. ויש מי שתירץ הכא בנר של שעוה, והאחרון עיקר עכ"ל. ודבריו צריכים פירוש שהרי גם בנר של שעוה שאין לחוש שישפך השמן ליתסר משום מכבה שהרי בנפילת הנר מעל הטבלא ודאי שיכבה דרך נפילתו או בחבטו על הקרקע. וכן בטלית כשפושטה ומתכסה בה יכבה האש, בדרך פסיק רישיה ולא ימות (מ"מ שם).
וכן הקשה הרמ"ך מדין נר שאחורי הדלת ופותח הדלת לפני המדורה (כ"מ שם). וצריך לומר דשאני גר שאחורי הדלת וכן פותח הדלת שלפני המדורה שנדנוד הדלת או פתיחתה הוא מעשה כבוי עצמו וכמ"ש הריב"ש ז"ל (תשובות הריב"ש סי' ש"צ), אבל פושטה ומתכסה בה וכן מנער הטבלא אין זה דרך כבוי, ולכן אפילו אם מתכוין לכבות מותר הואיל ופשיטת הטלית ולבישתו או ניער הטבלא אינן מלאכות אסורות.
והנה מרן ז"ל כתב: שכח נר על הטבלא מנער את הטבלא והוא נופל אפילו אם הוא דולק רק שלא יכוין לכבותו (או"ח סי' רע"ז) וצריך לומר לדעתו שגם נעור הנר שעל הטבלא חשוב מפעולת כבוי. שע"י הנעור מביא הרוח לכבותו (עיין בסה"ק משפטי עוזיאל ח"א או"ח סי' י"ט ד' עד), ועל כל פנים לדברי הכל אם אינו מכוין לכבות מותר בטלית ובנר שע"ג הטבלא משום שאין זה מפעולת הכבוי, ולא נאמר דבר שאין מתכוין, בפסיק רישיה ולא ימות אסור אלא בעושה מלאכה האסורה ואינו מתכוין בה, כגון גורר אדם מטה כסא וספסל וכיוצא בהן (עיין רמב"ם ה' שבת פ"ג ה' ה – ו) שהן מכלל מלאכות אסורות אלא שלא התכוין להן. הלכך כשהוא בבחינת פסיק רישיה שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה פעולה זאת חייב, (בזה נאמרו הרבה חלוקים ואין פה מקומם) אבל פעולה שאינה בגדר מלאכות אסורות אע"פ שנמשכת ממנה מלאכה אסורה כגון פשיטת טלית וספר תורה שאחז בו האור או ניעור הטבלא שהנר על גבה אין זה בגדר דבר שאין מתכוין בבחינת פסיק רישיה, ומותר לעשותו אפילו במתכוין לדעת הרמב"ם ודעמיה ובאינו מתכוין לדברי הכל מותר.
ובענין זה מצאנו ראינו להרשב"א ז"ל דכתב: ובירושלמי נראה שהתיר ולנעול לכתחילה ביתו לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון הוא צורך ביתו אעפ"י שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר בלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד, דהכי גרסינן בפרקין דהכא: ר' יוסי ב"ר בון בשם רבי חונא היה צבי רץ בתוכו ונתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי מותר. ראה תינוק טובע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה מותר, היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולעלות צרור זהובים עמו מותר (ירושלמי שבת פ' י"ג ה ו).
ולפי זה הא דאמרינן נתכוון לנעול בעדו היינו אף בעדו קאמר ולומר שאם צריך לנעול בעדו מותר אעפ"י שמתכוון שיהיה הצבי נצוד בתוכו (חדושי הרשב"א שבתק"ז ד"ה אף אנן).
והנה הר"ן ז"ל כתב: ודברי הרשב"א תמוהים בעיני הרבה איך אפשר שאפילו מתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי יהיה מותר, וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו, נתיר לו לעשות מלאכה בשבת? ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוון לנעול בעד הצבי, כל שהוא יודע שהצבי בתוכו שאי אפשר לו שלא יהיה נצוד אסור, והיינו דאמרינן בכולה מכילתין מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. וזה שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוון לנעול את ביתו ולא נתכוון לצבי כלל אעפ"י שאח"כ מצא הצבי שמור בתוכו מותר, כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו וסמכו לזה תינוק מבעבע בנהר ומפקח בגל ולא שיהיו דומות בענינים. לפי שבפקוח נפש אפילו מתכוון למלאכת הרשות עם אותו מלאכה של פקוח נפש מותר וכו'.
ובאמת דברי הרשב"א תמוהים, אבל לפי מ"ש, יש לומר דהרשב"א סובר דנעילת הדלת שהצבי בתוכו דומה לטלית שאחז בה האור. דאע"ג שידוע לו שודאי יכבה האור והוא התכוון לכך מותר משום דפשיטת הטלית והתכסותו בה אינה מלאכה אסורה, הלכך אע"פ שנמשכת ממנו מלאכה אסורה מותר ואין זה בגדר דבר שאין מתכוון בפסיק רישיה וכדאמרן, והוא הדין בנעל דלת שהצבי בתוכו, הואיל ונעילת הדלת אינה אסורה מצד עצמה אלא כשהצבי בתוכו הלכך כשיש עמו דבר היתר לנעול בעדו, אעפ"י שנמשכת ממנו מלאכה אסורה מותר. ולא דמי לפותח הדלת בפני המדורה, הואיל ואינו צריך לפתיחה זאת בשביל עצמו, אבל בנועל בעדו אעפ"י שמתכוין גם לצבי מותר הואיל והנעילה עצמה אינה אסורה. ולשון הירושלמי מוכח כדברי הרשב"א, ולא משום דומיא דתינוק וכל הסמוכים לו, אלא שכן מפורש בירושלמי: ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי, והר"ן דפליג עליה סובר דנעילת הדלת כשצבי בתוכו והוא יודע שנמצא בתוכו זאת היא מלאכת צידה שאסורה אעפ"י שמתכוין גם בעדו משום דזה הוא בגדר פסיק רישיה.
ועל כל פנים במלאכה שאינה אסורה מצד עצמה אעפ"י שנמשכת ממנה מלאכה אסורה מותר לדברי הכל.
מהאמור ומדובר נלמוד לנדון דידן דהואיל והשאיבה מהברז אינה מלאכה אסורה כלל, אע"פ שנמשכת ממנו מלאכה אסורה שנעשית מאליה, דהיינו חדירת מים צונן לתוך הדוד שיש בו מים חמים ועומד על האש ומתבשלים על ידי כך כדאמרן ואעפ"י שהוא יודע זאת בשעה שהוא שואב, מותר, כדין טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ונר שע"ג הטבלא שמנער הטבלא והיא נופלת באינו מתכוין לכבוי לדברי הכל וכדאמרן.
ועוד יש צד היתר משום דחדירת מים הצוננים אינה נעשית מיד עם השאיבה שהרי בפתיחת הברז יורדין המים שבצנורות הנמשכים מהדוד הגדול שהוא המקור הראשון ובאותה מדה שיורדים מהברז מים החמים נכנסים בזה אחר זה מים החמים לתוך הצנורות ואז הוא שמתחילים לזרום לתוך הדוד הגדול המים הצוננים ובכגון זה ודאי מותר לכל הדעות.
ודבר זה למדתי ממ"ש המ"מ בשם הרשב"א לחלק בין נותן מים בכלי שתחת הנר דאסור משום כבוי הניצוצות הנופלים מתוכו ובין טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין המים מצד אחר ואם כבתה כבתה. והיינו משום דגבי כלי שתחת הנר, אין שום דבר מפסיק בין הניצוצות ממש, אבל בטלית אין המים תחת האש כדי לכבותו כשיפול אלא מן הצד (ה' שבת פ"ב ה' ו').
קושטא הוא דהתוס' חולקים ע"ז וסוברים דנתינת מים על טלית שאחז בה האור דומה לנתינת כלי תחת הנר, ולא התירו לתת מים בטלית שאחז בה האור אלא אלא משום שאינו אלא כדי שלא תתפשט האור. אולם מכל מקום כתבו בשם ר"ת דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בהם מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים אבל הכא במים שתחת הנר אין הפסק בין מים לניצוצות (שבת מז תד"ה מפני).
וסברא זאת היא אלימתא ומוסכמת. מזה נלמוד במכ"ש לשאלה דנדון דידן שהדוד המרכזי שבו זורמים ומתבשלים המים הצוננים עומדים רחוק מאד ממקום הברז ששאובים ממנו מים החמים, ולכן אין מקום לאסור שאיבת המים מהברז משום מבשל.
ד. מים שהוחמו ביום השבת
תנן התם: מעשה שעשו אנשי טבריה והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ושתיה, אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה.
ופירשו רש"י ותוס'. דהביאוהו מבעוד יום, ואין שום אסור כלל בהבאה דהא תנן פותקים מים לגינה ומתמלאת והולכת כל השבת ואסרו ברחיצה גזרה שמא יערבם בשבת ולערבם בשבת אסור משום תולדות האור (שבת לח ב) וכן פסקו כל הפוסקים (עיין רמב"ם ה' שבת פכ"ב ה"ג ושו"ע או"ח סי' שכ"ו).
מכאן אנו למדים דחמין שהוחמו בשבת אפילו בדרך היתר אסורין ביום השבת ברחיצה ושתיה משום גזרה דשמא יערבם בשבת, ומינה נלמוד גם לשאלה דנדון דידן לאסור השמוש במים חמין שהוחמו, על ידי הסקה מרכזית מטעם זה. ולא עוד אלא שבהסקה יש מקום לחוש יותר ולגזור שמא יפתח את ההסקה כדי להביא חומה לבית או להגדיל חומה, יש לאסור מטעם זה.
אולם אחרי העיון יש לצדד להתיר ממ"ש המג"א: ודוקא אם המשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מע"ש צוננים לתוך החמין שיתערבו יותר שרי ולרש"י גם זה מיקרי הטמנה (מג"א או"ח סי' שכ"ו סק"ד).
וכן מוכח מדברי מרן ז"ל שכתב: אמת המים שהיא חמה אסור להמשיך לתוכה אפילו מערב שבת סילון של צונן ופי סילון יוצא חוץ לאמה ומימיו נשפכים לעוקה שבקרקע (שם) מכאן מוכח שאם המים מתערבים יחד מותר כדין פותקין מים לגינה.
אולם אין זה מוכרח ואדרבה יש לומר דנקט סילון לאשמעינן שגם בזה אסור אעפ"י שאין המים מתבשלים כיון שהמים החמים רק עוברים דרך הסילון וכל שכן כשמתערבים המים חמים בצונן שהמים מתבשלים בשבת אסור. וכן כתבו התוס': ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין צונן בחמין לא הוה דמי להטמנה וליכא למילף מינה דאיכא למימר דאסרי ליה מפני שמבשל המים צוננים, ולכן איני מוצא אסמכתא מספקת להתיר לכל בריא להשתמש בשבת במים שהוחמו על ידי הסקה דלא עדיפי מסילון שהביאו מערב שבת ואדרבה בהסקה זאת יש לחוש יותר וכדכתיבנא.
אולם בבית החולים שיש בו חולים מסוכנים וחולים שאינם מסוכנים מותר להשתמש במים חמין אלה שעל ידי הסקה היות שבשולם נעשה בהיתר ולא נאסרו בשתיה אלא מגזרה דרבנן והרי זה כדברים שאין בהם סרך מלאכה שעושין אפילו לחולה שאין בו סכנה (או"ח סי' שכ"ח סעיף יז).
אולם באשר לפקידים, הרי זה בכלל מבשל בשבת לחולה אסור לבריא לאכול ממנו (או"ח סי' שי"ח סעיף ב).
וצריך להכין בשביל כל הפקידים מים חמין מע"ש לכל השבת כדין וכהלכה. והנלענ"ד כתבתי.