סימן מה' ב. איסור נעילת נעלי המת

ולעיקר הדין, מרן ז״ל שנה לשון הגמרא וכתב: ״לא ימכור לו עור של בהמה מתה בחזקת שהיא שחוטה״ (חו״מ סי׳ רכ״ח סעיף ח׳). משמע מדבריו שדוקא בעור הוא שאסור, אבל בסנדל אין בו לא משום אונאה, ולא משום סכנה, דכיון שמעבדין העור ועושין ממנו סנדל, שבכל אופן אינו אלא לזמן ידוע, ומחלק החזק של העור, הרי הוא כעור של בהמה שחוטה, ומשום סכנה נמי ליכא, דבעשיית הסנדל יורד הארס שבו. אומנם הטור נקט כלשון הגמרא מנעל [=סנדל], ומדשינה מרן מלשון הטור, מוכח דבסנדל סבירא ליה למרן שאין בו אסור כלל.

ועל כל פנים גם לגירסת הטור, שהיא כגירסת תלמודין: ולא ימכור מנעל של עור בהמה מתה, וכו׳, מכל מקום אין הדברים אמורים אלא כשמוכר לו בכלל של חיה שחוטה, כלשון הגמרא, ר״ל שמוכר לו עורות של בהמה שחוטה ובכלל גם עור של מתה, וכן כתבו הטור ושו״ע: בחזקת שהיא שחוטה, והרי״ף גורס: ״לא ימכור אדם לחברו סנדל של מתה בשביל חיה״, כלומר שמוכר ואומר לו, שהיא חיה, והכי דאיק לשון הרמב״ם דכתב: ״ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה״(הלכות דעות פ״ב ה״ו).

מכללם של דברים אנו למדים, שמוכר בסתם שאינו מתעה את הקונה, אין בו משום אונאה, שהרי כל הקונה בסתם, דעתו אף על עור בהמה מתה, ומשום סכנה נמי ליכא, דכיון דאסיק אדעתיה שמא עור זה הוא של בהמה מתה, בודק את העור היטב אם יש בו סימני נשיכת נחש או ארס נשיכתו. לפיכך אין לפרש דברי ספר החסידים לאחד שניתנו לו מנעלים של מת וכו׳, בהוראת מנעלים של בהמה שמתה, שכיון שידוע שהם של מתה, אין כאן אסור כלל, לא משום אונאה ולא משום סכנה וכדאמרן.

מכאן מפורש יוצא שלא נאמרו דברים אלה אלא בנעלים שהשתמש בהם המת, ולא בחדשים שלא נעל אותם בחייו, שהם קנינו ככל יתר מלבושיו וקניניו.

ומכל מקום צוואה זאת אינה אלא מדת חסידות, למי שאפשר לו להזהר בכך. ובמקום שיש צורך בנעלים אלו, או לעניים, מצוה לתת אותם בתורת צדקה, ו״שומר מצוה לא ידע דבר רע״ [קהלת ח,ה], וצדקה תציל ממות ותאריך ימים, כדכתיב: ״עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא״ [משלי טז,לא].

והנלע״ד כתבתי

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון הרב הראשי לישראל