סימן מה – הצעה לתקנת עגונות

סימן מה

- הצעה לתקנת עגונות* -

 

הופיע למראה עיני ספרו החשוב של הרה"ג הנכבד כמהור"ר יעקב משה טולידאנו יצ"ו דומ"ץ בעיר נא-אמון יע"א. ובין יתר תשובותיו ראיתי הצעתו החשובה לתקנת עגונות בצורה זו: שכל אדם שיקדש אשה יאמר בפירוש בשעת הקדושין שהוא מקדש אותה על דעת רבני בדה"צ שבעיר, שאם ימצאו שלא התנהג אתה כדין וכשורה שיהיה הכח בידם להפקיע קדושין אלה למפרע. ותנאי זה יהיה בשעת היחוד ובשבועה.

(ים הגדול חאה"ע סי' ע"ה)

בשאלה זו דנתי בארוכה בתשובתי על קונטריס תנאי בנשואין שפרסמו רבני קושטא והראיתי בראיות ברורות ונכוחות שאין ממש בתקנתם שהיא לדעתי קלקלה מרובה ולא תקנה.

אולם בכל זאת אי אפשר להתעלם לגמרי משאלה מרה זו שאנו רואים יום יום צעירות רבות נשארות כאלמנות חיות כל ימיהן, אלה, מסבת רשעות בעליהן שעוזבים אותן לנפשותיהן ולפעמים גם על בניהם בלי רגש של רחמים ואחריות לאשת חיקם ויוצאי יריכם, ואלה מפני שבעליהן נמצאים בקצוי ארץ, מקום שאין בו בית דין לסדר גט, ותנאי חייהם הכלכליים מכריחים אותם להשאר בודדים ורחוקים ממשפחתם כל ימיהם, ואלה מסיבת זיקתן ליבום. ויבמיהן לא רוצים לחלוץ או שנמצאים במרחקים. ורבות ומרות הן תוצאות העגון ויאוש זה מכל הבחינות וחובה עלינו לחשוב ולהגות בשאלה זו.

ולכן בראותי הצעה זאת עינתי בה ומצאתי כי יש לה פנים מסבירות, כמו שנבאר להלן:

א. מקדש על דעת בית דין

גרסינן בגמ' "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש". ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה (כתובות ג') הלכתא זו שנראית כגזרה בלא טעמא הסבירו אותנו רבותינו הקדמונים ואמרו: כל אדם כשהוא מקדש לו אשה, לעולם על רצון חכמים מקדשה, וכיון דאדעתיהו מקדש הרי זה כאומר ע"מ שירצה אבא שאם לא רצה אינה מקודשת, וכן פרשו הרמב"ן והרא"ה דון קרשקש ויד"א והריטב"א (עיין שטמ"ק לכתובות ד' ג'). ובזה פלטינן מחשש דאין אדם עושה בעילותיו בעילת זנות משום שהוא באמת רוצה שכל בעילותיו תהיינה בעילות אישות אלא דרבנן הם הפקיעו קדושיו כיון שהוא תלה בהם (שם ד"ה התינח).

דוק מינה במקום שהוא מפרש דבריו שתולה קידושיו בדעת חכמים ורצונם, שאם לא ירצו בית דין בקיומם יהיו בטלים למפרע מהני תנאו. כדין מקדש על מנת שירצה אבא.

ולפי זה אין אנו צריכים לחזור על גלוי דעת זה בשעת היחוד ולחזקו בשבועה. דגלוי דעת כזה, שהוא עושה על דעת חכמים ושהוא מתקנת חכמים אינו עשוי להבטל, דומיא דמה שאמרו כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש גם לקידושי ביאה, ואם זה אמרו במקדש סתם מכל שכן במפרש בשעת קידושיו שהוא מקדש על דעת ורצון חכמים אין לחוש שוב שמא בטל גלוי דעת זה; דמה שאמרו קידש ע"ת ובעל סתם חיישינן שמא בטל תנאו, הוא: משום שאין אדם עושה בעילותיו בעילת זנות (כתובות ע"ב) אבל בתולה קידושין בדעת בית דין הרי הוא עושה כל בעילותיו לשם אישות אלא שבית דין בטלו מעשיו ושוינהו בעילת זנות וכדאמרן. תדע שהרי שנינו: ע"מ שירצה אבא, רצה האב מקודשת; מת הבן מלמדין האב לומר שאיננו רוצה (קידושין מ"ג) וסתמא דמתניתין משמע, דאפילו כנס הבן נמי מלמדין האב לומר שאינו רוצה, ובמחאתו של האב מתבטלין הקידושין למפרע, ולא אמרינן שמא כשבעל אחולי אחליה לתנאיה, ואילו בקידשה על תנאי וכינסה סתם ס"ל לרב שמתבטל התנאי משום שאין אדם עושה בעילותיו בעילת זנות. וקי"ל כותיה? (כתובות ע"ג ושו"ע אה"ע סי' ל"ח סעיף ל"ה). ומזה מוכרח לומר שדוקא בתנאי שתלוי בהמקדש עצמו הוא דאמרינן אחולי אחיל לתנאי כדי שלא תהיינה בעילותיו בעילת זנות, אבל תנאי שתלוי בדעת ורצון אחרים אין אנו אומרים שמא אחיל לתנאו, שהרי אינו עושה בעילותיו זנות אלא שרצון האב שתלה בדעתו הוא שמבטל קדושיו. הלכך אפילו אם כינס סתם, על דעת הקידושין הראשונים כינס וכמבואר בשטמ"ק.

ב. מקדש על מנת שירצה אבא

ברם דבר זה צריך עיון וברור, שהרי בדין ע"מ שירצה האב פעם אחת נתקימו הקידושין, ושוב אין במחאתו לבטלם וכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל: האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא, ר"ל ע"מ שישתוק אבא כשישמע, לפיכך אם שמע ושתק חלו הקידושין מיד אפילו אם אמר בתר הכי לא. וכ"כ הר"ן (קדושין שם) רצה האב: דאמר אין, אעפ"י שחזר בו והולך ועומד וצווח, הרי זו מקודשת, דכל תנאי שהוא בקום ועשה, כל שנתקיימו התנאים פעם אחת די, (עיין טור וב"י סי' ל"ח). וגם בתנאי דשלא ימחה האב, משמע מדברי הרמב"ם שבשתיקתו אחרי שמעו מעשה הקידושין, נתקיימו קידושין ואין יכול למחות שוב. שהרי כתב: ע"מ שלא ימחה אבא, שמע ומיחה אינה מקודשת וכו', מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין האב שיאמר איני רוצה וכו' (ה' אישות פ"ז ה"א), משמע שאם שמע האב בחיי הבן ולא מיחה שוב אינו יכול למחות שהרי בשתיקתו אחרי ששמע מעשה הקידושין, נתקיים התנאי ונתקיימו גם הקידושין.

ברם לפי"ז קשה דמאי אהני טעם "כל המקדש דעתא דרבנן מקדש" להפקיע קידושין ולשוויה בעילותיו בעילות זנות, והא כיון ששתק פעם אחת תו לא אהניא מחאתם לבטל הקידושין? והנה מרן ז"ל סובר, דבאומר ע"מ שלא ימחה, כל זמן שמיחה נתבטל התנאי אפילו נתרצה בשעת שמיעה (אה"ע סי' ל"ח סעי' י') ולדעתו שפיר מתפרשת הגמ' במ"ש כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ושויהו רבנן בעילותיו בעי"ז. דכל המקדש הרי הוא כאומר ע"מ שלא ימחו רבנן. וכל זמן שימחו מתבטלים הקידושין מכח התנאי, אבל להרמב"ם ודעימיה קשה כנ"ל. ואפשר לומר שהם מפרשים מ"ש המקדש אדעתא דרבנן, הרי הוא כאומר ע"מ שלא ימחו, ומה ששתקו אינה חשובה הסכמה דידיעתם של חכמים בקידושין אלה אינה אלא בשעה שידעו הריעותא שיש בהם או בסבות הנמשכות מהם. ויותר נכון לומר לע"ד דמטעם דמקדש אדעתא דרבנן נעשה כאומר עד שלא ימחו לעולם, זאת אומרת: דבכל שעה שימחו גם אחרי שידעו ושתקו תיהני מחאתם לבטלם הקידושין ובכגון זה תנאו קיים וכדכ' הר"ן (קידושין פ' האומר) ואם קבע זמן הכל כמו שקבע. הלכך המקדש ע"ד חכמים דהוי כאלו אומר: שכל זמן שלא רצו או שימחו בנשואין אלה יתבטלו הקידושין תנאו קיים, ומינה נלמוד במכל שכן כשפרש דבריו בשעת הקידושין ואמר: שכל זמן שירצו לבטלם יתבטלו קידושיו אין הוא עושה בעילותיו בעילות זנות ואין מקום לחוש שבטל תנאו. ואפשר לומר גם שאינו מועיל ביטול תנאו כיון שתלוי בדעת אחרים ולטובת אחרים שהיא אשתו, דומיא למאי דאמרינן בדין נדרים: שהנודר ע"ד חברו אין מתירין לו, אא"כ הודיעו לאותו שנדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו, כמו משה שנדר ע"ד יתרו בשביל שהשיא לו אשה (יו"ד סי' רכ"ח סעיף ב'), והש"ך (שם ס"ק ל"ט) כתב: דנודר ע"ד חברו אין מתירין לו אלא מדעת ורצון חברו, ועוד כתב דכל שהנודר קבל טובה מחברו אפילו אם הוא הדיר את עצמו מדעתו, אין מתירין לו אלא מדעת ורצון חברו לכו"ע. ולפי"ז יש לומר דומיא דהכי דהתנה לאשתו בשעת הקידושין לטובתה משום שקבל טובה ממנה שהיא נשאת לו, אדעתא דהכי נשאת לו, ואין בידו לבטל תנאו זה ואז לא תהיה לו התרה בלי דעת אשתו ובלי דעת בי"ד כדין נדר ע"ד רבים שאין לו התרה בלא דעתם (שם סעיף כ"א).

ג. מקדש לזמן

ועדיין יש מקום עיון בהלכה זו, מדין מקדש לזמן שהרי באומר עד שלא ימחה האב הוי כמקדש לזמן, כלומר: שהקידושין יהיו קיימים כל זמן שלא ימחה האב, ובשעה שימחה יתבטלו הקידושין. ובמקדש לזמן פשיטא לן דהיא מקודשת לעולם, דגרסינן התם אמר לאשה היום את אשתו ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט? וכתב הר"ן בשם הרשב"א: שדבר זה הוא מוסכם לדברי הכל, דגם לאביי דקדושת הגוף פקעה בכדי, מודה בקידושי אשה דלא פקעי בכדי, וטעמא דמילתא: דכל קנין לזמן אינו קנין הגוף אל קנין דמים וקנין דמים באשה לא אשכחן הלכך הרי היא מקודשת וכמ"ש בירושלמי: מה בין הקדש ומה בין אשה, מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאת בלא גט (קידושין פ"ג ה"א) ומכאן למדנו שאין תנאי זמן חל בקידושין ואם קדשה לזמן תפסי הקידושין. (ר"ן נדרים כ"ט, ועי"ע ר"ן קידושין ר"פ האומר) דין זה פסקו רמ"א להלכה וכתב: המקדש אשה לשלשים יום מקודשת לעולם (אה"ע סי' מ' ס"א). ומכאן תמיה לי טובא על מרן החבי"ב ז"ל דנסתפק בזה ופשיט שהיא מקודשת רק לשלשים יום ואחרי זמן זה יוצאת בלא גט ולא עוד אלא שגם אם נפלה ליבום בתוך שלושים יום, ככלות השלשים יום נפטרת מזיקת יבום שחל עליה בתוך שלשים. ודבריו תמוהים ונסתרים מסוגין דנדרים והירושלמי ומפסק רמ"א, וכן תמה (הבאה"ט סי' ל"ח ס"ק א').

וחזי הוית לשא"ב דודי לי בתעלומות לב אה"ע ח"א סי' א' וח"ג סי' מ"א) דנשא ונתן בחכמה בהוראה זו של הכה"ג וזו הלכה העלה שדברי הכנה"ג אין להם על מה שיסמכו. ודבריו נכונים וברורים לע"ד (עי' לעיל סי' מ"ד א).

על כל פנים מהאמור למדנו שהמקדש לזמן אין בדבריו כלום ואשתו מקודשת לו לעולם ולא נפקא ממנו בלא גט. וא"כ קשה שגם המקדש ע"מ שירצה או שלא ימחה אבא תהיה מקודשת לעולם. דכך לי זמן של שלשים יום או זמן דלכשירצה אבא, וראיתי בשעה"מ שכתב לחלק: דמתנה ע"מ שלא תזדקק ליבם מהני תנאו לדעת התה"ד משום דכשנפלה ליבום בטלו הקידושין למפרע, מכח התנאי, ומהני תנאו שכן הדין דקידושין על תנאי הוי קידושין כל זמן שלא נתבטל התנאי, ובבטולו בטלו הקידושין. אבל במקדש לאחר שלשים יום דבריו בטלים שאין קנין דמים בקידושין עכת"ד. ודבריו נכונים מאד לע"ד ומתניתין דע"מ שירצה אבא מסיעת ליה וכדאמרן, ומעתה נשוב לנדון דידן. מהאמור מתברר: שהמקדש ע"מ שירצה אבא או ע"מ שלא ימחו בי"ד ואימתי שימחו יתבטלו הקידושין למפרע דבריו קימים, ואין בזה משום בעילת זנות הואיל ואין הוא מבטל הקידושין אלא בית דין עושים זאת דומיא דמ"ש הרמב"ן והריטב"א ודעימיהו בפירושם למ"ש בגמ' כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ושויה רבנן בעילותיו בעילות זנות. ומזה יוצא שמותר לנו לתקן תקנה זו שכל המקדש יפרש בדבריו ויחזק את זה בשבועה שהוא מקדש על דעת בית דין שבעירו וכל זמן שימחו יתבטלו קידושיו למפרע.

וזה הוא מעיקר הדין. אולם בעצם התקנה מוצא אני לע"ד דלא נכון יהיה לתקן לפי הצעת הרה"ג הרימ"ט יצ"ו שאם ימצאו שלא יתנהג אחד כדין וכשורה שיהיה הכח בידם להפקיע קידושיו אלה. תקנה זו לא נכונה מכמה טעמים:

א) שכבר הודענו שמה שמועיל תנאי זה הוא משום שהוא עצמו אינו מבטל קידושין. ואם נתלה תנאי זה בהנהגה שלא כדין וכשורה מצדו, נמצא שהוא הגורם לכך ובמעשיו אלה הוא גורם לבטול הקידושין ולעשות את בעילותיו בעילות זנות.

ב) בתקנה זו הננו נותנים יד לפושעים שכל אדם שירצה להשתחרר מאשתו יתנהג אתה שלא כדין וכשורה כדי שבית דין יבטלו קידושין, ובזה יפטר גם מתשלומי כתובתה שאם אין קידושין כתובה מנין.

ג) לשון זה דשלא התנהג אתה כדין וכשורה הוא גמיש מאד. וכל בי"ד יכול לפרשו כרצונו אם באנו לתקן צריך לדקדק בדבר שלא תהיה התקנה לקלקלה, כדי שלא תהפך תקנה זו להביא הפקרות בחיי המשפחה ולהוציא נשים ענוגות מבית בעליהן ללא כל סבה צודקת. לזאת אני מוצא להגביל תקנה זו בשני תנאים:

א) בתנאי עגון, כלומר במקום שיראו בי"ד בקיום הקדושין, עגון האיש או האשה שאין להם תקנה בגט.

ב) שביטול הנשואין לא יעשה אלא על ידי החלטת בי"ד מועצת הרבנות הראשית בירושלים ואחרי זמן של לא פחות משנה אחת מזמן ששאלה זו תעמוד לפני בית דין. ובסדר זה: הצד המעונין יגיש תביעתו לפני בית דין שבעירו ואם ימצא בי"ד זה לנכון להזדקק לטענותיו יפרסם בעתונות המקומית תביעה זו ויתן ארכא של שלשה חדשים להצד השני להגיש טענותיהם לקיום הקידושין. אחרי זמן זה, אם לא תובא לפניהם טענה צודקת ויחליטו לבטל הנשואין, יעבירו את החלטתם לבי"ד המחוזי שבמדינתם; בי"ד זה טרם גשתו לדון בשאלה זו יפרסמו בעתונות החלטת בי"ד הראשון בנתינת ארכא נוספת של עוד שלשה חדשים מיום שתגיע שאלה זו לידם, ואחרי הדיון אם יחליטו לביטול הנשואין יעבירו את החלטתם לאשור לבית דין מועצת הרבנות הראשית בירושלים ומועצת הרבנות תתן עוד ארכה של ששה חדשים באופן שבטול הקדושין לא יעשה לפני שנה אחת מיום שתעמוד שאלה זו לפני בית דין.

עפ"י כל ההגבלות האלה אני מנסח תנאי הקידושין בנוסח זה:

הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדמו"י עד שלא ימחו בחיי ואחרי מותי בי"ד שבעיר זו בהסכמת בית דין המחוז או המדינה ובהחלטת מועצת ונשיאי הרבנות הראשית של כנסת ישראל בירושלים, ומסבה מוכרחת של עיגון. וכן יכתבו בכתובה: הוי לי לאינתו כדת משה וישראל עד שלא ימחו וכו' וכנז' בנוסח הקידושין ובסוף הכתובה יוסיפו לכתוב וכל תנאי כתובה אלה ותנאי בי"ד ותקנות הירושה, אני מתחייב בהם בשעבוד כל נכסי דקנינא ודאקני וכו', גם במקרה שימחו בית דין כנ"ל ולא אפטר מהם אלא באותם התנאים שהאשה מפסדת כתובתה ותנאיה עפ"י דין תורת משה וישראל. וקנינא מיד החתן הנז' וכו' וגם נשבע בשבועה חמורה לטובת אשתו ועל דעת ועל דעת בית דין שבעיר זו ובית דין שבנשיאות הרבנות הראשית לכנסת ישראל בירושלים לאשר ולקיים את כל הכתוב בשטר כתובה דנא ושלא לבטל תנאי הקידושין הנ"ל וקבל עליו לפסול כל עדות לביטול תנאי זה ושלא יועיל בטולו בשום אופן. והכל דלא וכו' ככל נוסחי הכתובות.

כל דברי אלה אין להם אלא ערך של הצעה ובסיס למשא ומתן של הלכה. כי שאלה כזו אינה נדונית על ידי בית דין יחידי של עיר או אפילו של מדינה ממדינות ישראל. וגם אם תהיה מוסכמת מבחינה הלכותית כביעותא בכותחא אין ליחיד ולא לקהל לדון ולהורות בה אלא אחרי הסכמת קהלות מרכזיות וחשובות מישראל, והכנסתה בסידור הנשואין. וכל דברי אלה נאמרו כדי להעלות שאלה זו על הפרק להפוך בה ולהפוך בה כדי למצוא תקנה ראויה ורצויה מסכמת לדין ולהלכה ולהציל בנות ישראל מעגון שעגונן גורם לקלקלות מרובות מאד וה' יגדור פרצות עמנו ויורנו מתורתו נפלאות אמן.