|
כ תמוז תשי״ב לכבוד
מעלת הרבנים הגאונים, טובים השנים כמוהר״ר ר. שרביט, וכמוהר״ר ברוך גרז׳ יצ״ו בק״ק קונסטנטינה [אלג׳יר] שלום וברכה, מכתבכם מיום ז׳ סיון דנא קראתי באהבה, ובו שאלת חכמים, שאלה חלוקי דעות יש בעירנו קונסטנטינה, יע״א, בענין של תפלין ומנעל המת, יש אוסרין שלא לתת אף לעניים לא תפלין ומנעל של המת, אלא יגנזם, ואחרים אומרים, שאין בזה שום דבר, ואדרבא שלא לגנוז התפלין, וע״כ יורנו מורנו איזה דרך ישכון אור. וזאת תשובתי בעזרת צור חמדתי: תשובה א. נעלי המת דבר זה נאמר בספר חסידים: ״לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה, לאחר ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו: ״ואהבת לרעך כמוך״ [ויקרא יט,יח], אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי, ויתן המעות לעני״ (ספר חסידים סי׳ תנ׳׳ד), והנה ב״מקור חסד״ (שם) פירש שהכוונה היא על נעלים של בהמה מתה, שיש לחוש שבעורה אצור וספוג ארס נחש, או עקרב, ומסכן את הנועלים מנעלים אלה שיסתכנו בהם (שם אות ב׳). |
|
ואני בעניי כתבתי במקום אחר, והנו אצלי בכתובים *, שפירוש זה אין לו טעם, לפי שאחרי עבוד העור עד הכשרתו למנעלים, ודאי לא נשאר בו שום ריח של אדם. ובאמת בתלמודין לא נאמר אלא שלא ימכור אדם עור** של בהמה טמאה בחזקת שהיא שחוטה, ונגעו בה מדין הונאה, שכן עור של נבילה אינו חזק כעור של בהמה שחוטה [ראה שם בפירוש רש״י], ואי משום סכנה של ארס נחש (חולין צד,א), אבל בסנדלים אין בו לא משום הונאה ולא משום סכנה, הלכך דברי ספר חסידים אינם אלא כפשוטם בנעלי המת. אולם למעשה, מעשים בכל יום הוא שמוכרים נעלי המת, ולא שמענו ערעור בדבר ולא מקרי סכנה. לפיכך בזמן הזה שהם יקרים מאד, ולא כל אדם יכול להשיג מנעלים חדשים, נתינתם לעניים היא מצות צדקה, בדברים שיש בהם משום חיי נפש, וכמ״ש רז״ל: ״לעולם ימכור אדם (אפילו) קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו״ (שבת קכט,א), ועוד אמרו: דעל סוס מלך, דעל חמור בן חורין, ודמנעלי בריגלוהי בר איניש, דלא הא ולא הא, דחפיר וקביר טב מיניה״ (שם קנב,א), ולכן תקנו רז״ל ברכה מיוחדת בברכות השחר ואמרו: כי סיים מסאניה לימא ברוך וכו׳ שעשה לי כל צרכי״ (שו״ע או״ח סי׳ מ״ו סעיף א). לפיכך נראה לע״ד שבזמן הזה משום דוחק השעה מותר להשתמש במנעלי המת, ומה טוב אם יתנו אותם לת״ח ועניים, ויקיימו בזה מצות צדקה, ו״שומר מצוה לא ידע דבר רע״ [קהלת ח.ה], ועליו תבא ברכת טוב.
|