שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן מו
(לחו"מ סי' תכ"ה).
הפלה מלאכותית
ב"ה ג' שבט חצר"ת.
לכבוד ידידי ורעי הגאון הגדול שליט"א
ר. מ. נ.
בדיק לן מר בשאלה שעמדה לפניו, אשה שהיתה סובלת במחוש שבאזניה ואחר שהתעברה חלתה במחלה מסוכנת והרופאים אמרו לה שאם לא תפיל עוברה על ידי סמים מיוחדים לכך תתחרש לגמרי בשתי אזניה, ובהיותה היא ובעלה יראי ה' ושומרי מצוותיו, שואלים לדעת אם מותר להם לקיים מצות הרופאים להפיל עוברה על ידי סמים כדי להציל עצמה מחרשות גמורה כל ימיה. ומעכ"ת צלל במים אדירים בכל צדדי הלכה זו ולבסוף אסיק להתיר, אולם מרוב ענותנותיה בקשני לעיין בשאלה זו ולחוות דעתי בה, והנני נעתר לבקשתו באשר חביב עלי מאד רצונו ובה' אשים מבטחי כי ינחני בדרך אמת לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, ואומר:
א. דין מיתת עובר במעי אמו.
שנינו במתניתין: תינוק בן יומו הורגו חייב. ומפרש בגמ' דכתיב, ואיש כי יכה כל נפש, מכל מקום, והתוס' גרסי: איש כי יכה כל נפש אפילו כל דהוא (נדה מ"ד). מכאן משמע דעובר אינו בכלל נפש, כלומר שאין בו אפילו נפש כל דהוא ואינו דומה לגוסס בידי שמים שנהרגין עליו (סנהדרין ע"ח) דגוסס היה בו נפש ונשאר ממנו כל דהוא נפש. אבל עובר אין בו נפש כל עיקר, אלא חיותא דאמו הוא שיש בו הלכך אין נהרגין עליו. תדע מדאמרינן בגמ' דאיצטריך למכתב מכה איש ומת דאי כתב כל מכה נפש הוה אמינא אפילו נפלים אפילו בן שמונה (סנהדרין פ"ה) ומדלא אמר הוה אמינא אפי' משמע דעובר לאו נפש הוא כלל, אלא בנפלים או בן שמונה דמשיצאו לאויר העולם וחיים בנפש עצמן הוא דהוה אמינא לרבות מדכתיב כל מכה נפש. אבל עובר שאין לו חיות מעצמו אלא חי בחיות אמו אינו מתרבה מכל מכה נפש משום שאין לו נפש. ובאמת אחרי שאמר הכתוב מכה איש ומת, למדנו שגם נפלים שיצאו לאויר העולם ויש להם חיות עצמית אינם נקראים נפש, הואיל ואינם בני קיימא, ואינם ראויים להיות איש, ומטעם זה היה אפשר לומר שגם בתנוק בן יומו שעדיין לא התפתחו עיניו, אינו נקרא נפש אלא דרבה הכתוב ואיש כי יכה כל נפש לרבות גם קטן בן יומו.
בזה מתורצת תמיהת התוס' על סתירת הסוגיות: דבסנהדרין מרבינן מדכתיב כל מכה נפש. ובנדה, מרבינן תינוק בן יומו מדכתיב ואיש כי יכה כל נפש (סנהדרין פ"ד ד"ה ה"ג ונדה מ"ד) ולפי מה שכתבתי אין כאן תימה, דלאחר שלמדנו מקרא דמכה איש ומת, וכל מכה נפש למעט נפלים ולרבות קטן שאינו בר מצוה, אייתר לן קרא דאיש כי יכה כל נפש לרבות תנוק בן יומו ולא מסיימי קראי. מהאמור למדנו דנפלים ועובר אעפ"י ששניהם שוים בדינם לענין הריגה, אינם שוים בטעמם, דנפלים נפש איקרו אבל לא איקרו נפש איש, אבל עובר לא מקרי נפש כלל, ונפקא מינה: דהורג את הנפלים פטור; אבל עובר במעי אמו, הואיל ולא מקרי נפש כלל מותר להורגו.
ואל תשיבני מדגרסינן בגמ': רשב"ג אומר, כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספקא הוי, ממהל היכי מהלינן ליה? אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל, ואם לאו מחתך בבשר הוא (שבת קל"ו). הרי לך מפורש דגם נפל שיצא לאויר העולם אין לו חיות כלל והחותך אבר ממנו הרי הוא כחותך בשר ומותר? אין זו תשובה, דכשמת בתוך שלשים מתברר הדבר למפרע שהיה נפל וזמן חיותו אינו אלא המשך חיות אמו שהיתה בו, אבל אם הרגו בתוך שלשים הואיל ולא איתברר שהיה נפל אין נהרגין עליו מספק, אבל אסור להורגו נמי מספק, אולם מה שקשה הוא מדאמרינן בסוגין: תנוק בן יומו נוחל ומנחיל, אבל עובר לא, מאי טעמא איהו מיית ברישא (נדה מ"ד). ואם איתא דעובר לא מקרי נפש כלל למה לי טעמא דאיהו מיית ברישא. אפילו אם נאמר שמת אחרי אמו אינו נוחל ומנחיל משום דכל זמן שלא יצא לאויר העולם אינו נפש חיה אלא הוא חי מחיותה דאמו, וכשמתה האם פסקה חיותו. ואם נראה בו סימני פרכוס אינו אלא פרכוס שאחרי מיתה כזנב הלטאה (שם מ"ד).
והנה התוס' ז"ל הקשו מדאמרינן השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה (חולין ע"ד), וכן מדאמרינן: תחת אמו פרט ליתום דמתה והדר ילדיתיה (חולין ל"ח) ותרצו דיש חלוק בין מתה לנהרגה, אי נמי כגון דמתה אמו מחמת לידה דכיון דעקר הולד לצאת אז לא מיית (נדה שם חולין ל"ח) והנה לעיקר קושית התוס' נלע"ד לומר: דקושטא הוא דכשמצאנו הולד מת אמרינן ודאי הולד מיית ברישא, אבל אפשר שלא ימות ויחיה ככל הנולדים. ומה שאמרו שעובר אינו מנחיל הוא כשמת במעי אמו, אבל כשנולד או הוציאוהו לאויר העולם ודאי שהוא נוחל. על כל פנים מדבריהם למדנו שכל שנעקר הולד לצאת בכלו חדשיו הרי הוא כתנוק בן יומו לכל דבר, וכמו שכן הוכיחו מדגרסינן התם האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד. ומקשה בגמ' פשיטא גופה היא? איצטרך, ס"ד אמינא הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא, ולא ליפסדיה קמ"ל ישבה על המשבר, מאי טעמא? כיון דעקר גופא אחרינא הוא (ערכין ז').
מסוגיא זו למדנו דמותר להרוג את העובר דאם לא תאמר כן מאי פריך פשיטא, אדרבה כיון דאסור להרוג את העובר סברא הוא להמתין עד שתלד כד שלא לעשות אסור הריגת העובר. ואפשר לתרץ ולומר דהואיל ואין בי"ד עושין מעשה הריגה בולד עצמו אין כאן אסור משום העובר אבל מלשון הגמ' "פשיטא, גופה הוא" מוכח להדיא דעובר אין לו חיות מעצמו כלל ומותר להורגו.
שו"ר בחוות יאיר שדחה ראיה זאת על נקלה, ואמר דמ"ש בגמ': פשיטא דכגופה הוא, היינו מפני שהאם נתחייבה להריגה, ואדרבה מדאמר, פשיטא דכגופה היא, ולא מקשה סתם פשיטא דמהיכא תיתי נענה דינה, משמע דלולי סברת גופה הוא היה סברא להמתין להציל העובר כל שכן שלא נגרום מיתתו (חו"י סי' ל"א) ואין דבריו מחוורין לע"ד דנהי שהאם נתחייבה להריגה אין זה מצדיק להרוג את העובר, ואין לומר פשיטא שלא נענה את דינה מפני הריגת העובר, דהואיל ויש אסור בהריגת העובר מוטב שנענה את דינה בשב ואל תעשה, ולא נגרום הריגת העובר בקום ועשה ואתי אסור הריגת הולד ודחי אסור דענוי הדין שאינו אלא חיי שעה. אלא ודאי כדכתבינן דכיון שעובר הוא כגופה של האשה אין הריגתו אלא חותך בשר בעלמא במקום שאינו עושה חבורה. כדאמרינן אי לאו (חיה אלא נפל) מחתך בשר בעלמא (שבת קל"ו).
ובאמת התוס' כתבו: ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה, לא מחייב ההורגו עד שיצא ראשו שתלוי קצת בחיות אמו, אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי, ואם תאמר אם תמצא לומר דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו, ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רשות הרבים לקרוע האם כדמוכח בפ"ק דערכין? וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אע"ג דמותר להורגו דהא גוסס בידי אדם פטור, דרוב גוססין למיתה ומחללין את השבת (נדה שם). הרי לך מפורש שלא הסתפקו בתוס' אלא במקשה ללדת דכיון דעקר, גופה אחרינא הוא (ערכין ז') הלכך במתה אמו יש להסתפק ולומר שמא העובר כמאן דמנח בקופסא דמי וחייבין על הריגתו, או דכל זמן שלא יצא לאויר העולם אין לו נפש שלו ולאו כמאן דמנח בקופסא דמי, והלכך מותר להורגו.
והנה ראיתי בדברי רב נהוראי יצ"ו שכתב שהאחרונים העירו על דברי תוס' אלה וכתבו דכוונת התוס' אינה אלא שאינו חייב מיתה, והדבר מוכרח מעצמו דאל"כ אמאי מחללין עליו את השבת; אבל בעובר דמותר להורגו מהיכא תיתי לחלל עליו את השבת, את"ד. ובאמת שגם החות יאיר כתב: מש"כ לומר דמותר להורגו ומותר לחלל שבת להצילו, ודאי אין לו שחר אעפ"י שבלשון התוס' (נדה מ"ד) לא משמע כן ודאי לא דייקו בלשון (חו"י שם) אבל כשנעיין בדברי התוס' מוכח דס"ל דמותר להורגו, שהרי הביאו ראיה לדבריהם, מדתנן: האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הילד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייו קודמין לחייה, יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש (אהלות פ"ז מ"ו).
מכאן אתה למד שגם במקום סכנת האם, אין נוגעין בהעובר שמא יפגעו בו בנגיעתם ויהרגוהו משם שאין דוחין נפש מפני נפש, ואם איתא שגם עובר שנעקר לצאת יש לו נפש חיים משלו, גם כשלא יצא ראשו לא יגעו בו משום שאין דוחין נפש מפני נפש; אלא ודאי כמו שכתבנו דתנוק בן יומו אע"פ דאין לו אלא כל דהוא נפש (סנהדרין פ"ד) אין דוחין נפש מפני נפש; אבל עובר הואיל ואין לו נפש משלו מותר להורגו דאינו אלא מחתך בשר.
וגם מסוגין דערכין מוכח כן, דגרסינן: אמר רב יהודה אמר שמואל האשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבוא לידי נוול, ופרש"י שאם יהיה חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו ויהיה נוול (ערכין שם) ואם איתא דאסור להרוג העובר משום שיש בו נפש חיה, היאך נתיר להורגו בידים על ידי הכאה כנגד בית הריון.
והנה בחידושי הגאון מהר"י עמדין כתב כדברי החו"י שדברי התוס' במ"ש מותר להורגו אינו מדויק, דמאן הוא דשרי להרוג העובר בלי טעם אע"ג דאין נהרג עליו, ואין ראיה מההיא דערכין משום נוול דאמו הוא וירך אמו הוא ובלא רפואה סופו למות עם אמו (נדה מ"ד תד"ה איהו). ולע"ד אני אומר שאדרבה דבריו אינן מדויקים, דמשום נוול דאם אין להתיר הריגת העובר שנעקר לצאת, וגופא אחרינא הוא, וכן אמרינן בגמ': וכי תימא משום אבוד נשמה דהאי ננוליה (חולין י"א) ומכל שכן באשה שיצאה ליהרג, שאין אנו מנוולין אותה אלא העובר פורץ ויוצא וגם שאין זה ודאי שיצא דאפשר שהוא מיית, או שלא יהיה לו כח לצאת, הלכך מכאן ראיה נוספת דעובר אפילו בשעה שעקר לצאת אין לו נפש ומותר להורגו, ולא תימא אם כן אמאי מחללין עליו את השבת להביא סכין דרך רשות הרבים ולהוציאו ממעי אמו משום דזימנין דמיקרי דהיא מייתא תחלה (פרש"י ערכין) הלכך אם ממהרין להוציאו אפשר יהיה שישאוב לו רוח חיים ותהיה בו נפש משלו ויחיה, אבל אם תתאחר הוצאתו שוב לא יחיה ובזה הוא דמדמו ליה התוס' לגוסס, דאע"ג דרוב גוססין למיתה, מחללין עליו את השבת, הוא הדין בעובר שנעקר לצאת חיישינן למעוטא ומחללין עליו את השבת.
על כל פנים הדבר ברור שלא התירו להרוג העוברים אלא כשיש צורך בדבר ואפילו אם הוא צרך קלוש כגון דמנוולה האם, אבל שלא לצורך ודאי שאסור משום השחתה ומניעת אפשרות החיים לנפש מישראל. וכן כתבו התוס': דישראל אסורין במיתת העוברים משום דליכא מידי דלבני נח אסור ולישראל מותר, (סנהדרין נ"ט ד"ה ליכא מדעם, וחולין ל"ג תד"ה אחד) ולפי"ז אין סתירה מדברי התוס' שבמס' נדה למ"ש בדבריהם (סנהדרין נ"ט תד"ה ליכא מדעם וחולין ל"ג תד"ה אחד) והדבר מכרע ממקומו שהתוס' (בנדה) איירי עמ"ש בערכין ובאהלות ישבה על המשבר או אשה המקשה ללדת, מכאן שבלא זה אפילו בעובר שלא כלו חדשיו ואין צריך לומר בנעקר לצאת שהוא גופא אחרינא. שאסור להורגם מדין משחית ומחבל.
ב. שיטת הרמב"ם.
פסק הרמב"ם ז"ל: מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם (הלכות רוצח פ"א ה' ט'). והנה מעכ"ת הרה"ג הפוסק טובינא דחכימי, העיר ע"ד הרמב"ם שנראים סתראי דאם יצא ראשו אינו כרודף מטעם זה עצמו. וכן ראיתי בספר "אבן האזל" (לגאון שבדורנו, כמוהר"ר איסר זלמן מלצר שליט"א) שתמה ע"ז, ותרץ: דבאמת גם ביצא ראשו הוא כרודף, אלא דכיון דזהו טבעו של עולם הוין שניהם רודפים זה אחר זה, דהאשה נמי סותמת פתח הרחם בפני העובר, לכן אם יצא ראשו שהוא כילוד אין דוחין נפש מפני נפש, אבל לא יצא ראשו הוי העובר לבדו רודף (אבן האזל ח"ב ד' ס"ו). וידידי ועמיתי הרה"ג הפוסק יצ"ו תרץ: דקודם שיצא ראשו כיון שהוא בחיות אמו נקרא רודף, לפי שאין לומר בזה, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דהרי האשה יש לה זכות חיות מעצמה, והעובר כשלא יצא לאויר העולם אין לו זכות עצמית של חיות, הלכך חיי האשה קודמין, אבל ביצא ראשו שכבר היה בו זכות חיות אסור להציל עצמו בהריגת חברו, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, את"ד, ודבריהם אינם הולמים דברי הרמב"ם כפשוטם.
ולע"ד נראה דשיעור דברי הרמב"ם כך הוא: דהנה במתניתין נמק דין הרישא דהאשה שהיתה מקשה לילד חותכין העובר משום דחייה קודמין, והרמב"ם הוקשה לו בתרתי: חדא שאם נאמר שעובר אעפ"י שנעקר לצאת לאו נפש הוא, כל זמן שלא יצא ראשו או רובו, למה לי טעמא דחייה קודמין, תפוק ליה דאין כאן נפש? ואם נאמר שיש אסור בהריגתו בכל זאת במקום סכנה מותר להתרפא באסורין, והלכה פסוקה היא זאת: בכל מתרפאין חוץ מע"א וג"ע וש"ד (פסחים כ"ה; יסודי התורה פ"ה ה"ו). ועובר כיון שאין לו נפש אינו בכלל שפיכות דמים. אלא בכלל אסורי תורה, ואם נאמר שכיון שנעקר לצאת הרי הוא גוף בפני עצמו, ואסור להורגו כדין תנוק בן יומו, אין זה מועיל טעמא דחייה קודמין דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי (פסחים כ"ה).
לכן מפרש הרמב"ם דבאמת עובר משנעקר לצאת הרי הוא כתינוק בן יומו ונהרגים עליו, ובכל זאת התירה התורה לחתוך העובר במעיה של המעוברת שהיא מקשה לילד, מדין רודף שלא נאמר בו מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, שהכל מצווים להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף (ה' יסו"ת פ"א ה"ו) וזהו פירוש טעם מתניתין דחייה קודמין לחייו מפני שהיא נרדפת וחיי הנרצח קודמין לחיי הרודף. וסובר הרמב"ם דכל מקשה ללדת בטרם שתוציא העובר את ראשו הוא מסיבת העובר שהוא מתהפך ברחם אמו כדי שלא לצאת ממנה ולוחם נגד כח הדוחף שבאשה בשעת לידתה.
אולם ביצא ראשו חדל העובר להיות רודף, שאדרבה לפי שרוצה הוא לצאת לגמרי כדי לשאוף לו חיים חדשים ולהמלט מחנק, שכך הטביע יוצר העולם בכל יצוריו רגש אינסטיקטיבי למצוא להם רוח חיים, ולהמלט מכל דבר הגורם להם מות, וטבע זה נמצא גם בעובר, הלכך כשאמו מקשה ללדת אחרי שהולד הוציא ראשו, מתברר הדבר שאין העובר הוא הגורם לקשי הלידה אלא סבות טבעיות שאינן תלויות בו הן גורמות ומכיון שאין כאן רודף ונרדף, אין דוחין נפש מפני נפש.
ודע שאין הדברים הללו אמורים אלא ביושבת על המשבר, שכבר נעקר העובר, אבל לפני זה אין העובר נקרא נפש, ולכן אין מצוה להצילו ממיתה, ולא עוד אלא שמותר להורגו בידים כשיש איזו סבה מכרחת לכך, אפילו אם היא סיבה קלושה כגון שלא תתנוול האם אחרי מותה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל: משנגמר דינו אין משהין אותו אלא יהרג ביומו, אפילו היתה עוברה אין ממתינין לה עד שתלד ומכין אותה כנגד בית ההריון עד שימות הולד תחלה (ה' סנהדרין פי"ב ה' ד').
ג. בטול מצוה מפני סכנת הפסד אחד מאברי הגוף
הש"ך נסתפק אם אונסים אדם מישראל לעבור על דברי תורה באיום סכנת אבר, אם דינו שמותר לעבור ולא לסכן עצמו באחד מאבריו, כמו שמותר לעשות כן מפני סכנת נפשות, או שזה דומה לאונס שבממון ואינו מותר לו לעבור על דברי תורה. וציין תשובת הריב"ש שכתב: דפקוח אבר אינו דוחה שבת. ואסתיע מדגרסינן בגמ': עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, מ"ט דשורייני דעינא באובנתא דליבא (ע"ז כ"ח) מכאן שסכנת אבר שאינה גוררת אחריה סכנת נפשות אין מחללים עליו את השבת (הריב"ש סי' שפ"ז). ועוד ציין למ"ש בשו"ע א"ח סי' שכ"ח, ומסיק ונראה לקולא (ש"ך יו"ד סי' קנ"ז ס"ק ג'). ומעכ"ת הרב הפוסק תמה על הש"ך דפסק להקל והסביר הדברים לפי רוחב בינתו. ולי נראה לתרץ דברי הש"ך ומה שאסרו לחלל שבת משום פקוח אבר הוא משום דיש לו תקנה לרפאות אבר זה בחול, הלכך משום רפוי מוקדם של שעות לא התירו לחלל את השבת, אבל במקום שמגיע הרפוי בדבר אסור גורמת מיתה, כגון שאנסו גוי לעבור באיום סכנת אבר, אם נדון בו דין יהרג ואל יעבור אין לו תקנה הלכך יעבור ואל יהרג. דהרי זה דומה למ"ש בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד (פסחים כ"ה) והיינו משום שאם לא יתרפא באסור ישאר חולה כל ימיו, ודין זה הוא אפילו באבר שאין בו סכנת נפשות, דלשון מתרפאין משמע כל דבר הצריך רפואה.
ד. הפלת העובר כדי להמלט מאיסור אשת אח
וראיתי בדברי ידידי הרה"ג הפוסק יצ"ו שהביא בדבריו חקירת חכם גאונית משם הגאון רבי ישראל מאיר שליט"א בכנס יבמתו ונמצאת מעוברת. דאם הולד יצא בן קיימא יוציא וחייבין קרבן, ולדעת התוס' דישראל אינו אסור בהריגת עוברין אלא מדרבנן אמאי לא נעשה פעולה להפיל העובר כדי להמלט מאסור אשת אח. והרב הגאון הפוסק יצ"ו פתר חקירה זו בפשיטות, דהואיל והעובר הוא בגדר נפש כל דהוא אין היבם רשאי להציל עצמו מאסור בנפשו של העובר.
ולע"ד כבר הוכחנו מסוגין דסנהדרין (פ"ד) ונדה (מ"ד) דעובר אין לו אפילו כל דהוא נפש (עין לעיל). ולעיקר החקירה נראה לי לומר: דביבמה אין היתר כלל להפיל או להרוג את העובר במעיה, משום שהעובר הוא ממונו של אחיו ואין אדם רשאי להפסידו. ראיה לדבר מדגרסינן בגמרא עלה דמתניתין: האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה, עד שתלד, פשיטא? איצטריך, ס"ד אמינא הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה, ממונא דבל הוא ולא לפסדיה מיניה, קמ"ל. ואימא הכי נמי? אמר רבי אבהו אר"י: ומתו גם שניהם לרבות את הולד (ערכין ז'). הא למדת שהיה מן הדין לענות הדין משום דלא להפסיד הבנים שהם ממונו של בעל, אי לאו דכתב קרא, ומתו גם שניהם, מכל שכן שלא נתיר להפסיד ממונו של אחי המת, שהוא בנו המקים לו שם בישראל, כדי להתיר אסור אשת אח, לזה שיבם אותה, ואין היבם ולא אשת המת רשאים להפסיד ממונו של בעל. ולא מבעיא למ"ד דנגפה אחר שמת הבעל עוברים דמי הולדות לאשה אלא אפילו למ"ד שדמי הולדות עוברים ליורשיו של הבעל (עיין חו"מ סי' תר"ג סעיף א') אין אדם רשאי להפסיד ממון חברו וכל שכן בניו על מנת לשלם, וזה ברור מאד לדעתי.
שו"ר בדברי מעכ"ת שצדד לאסור הפלת או מיתת העובר ממ"ש בספר "זכותיה דאברהם": דהריגת העובר מחייבת את הורגו במיתה בידי שמים, דלא גרע מהוצאת זרע לבטלה דחייב מיתה בידי שמים (נדה י"ג) ופלפל בחכמה בהלכה זו כיד ה' הטובה עליו.
והנה בדבר זה כבר קדמו החות יאיר שכתב דודאי אסור להרוג או להפיל (העובר) לכתחילה דלא עדיף מנחמים באלים שוחטי הילדים והפליגו באסור הוצאת ש"ז לבטלה, והטעם משום שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קדש (חוות יאיר סי' ל"א), אבל לע"ד אין זה מחוור, דא"כ למה אמרו באשה היוצאת ליהרג מכין אותה כנגד בית ההריון כדי שלא תבוא לידי נוול (ערכין ז') ומי שרי לעבור באסור שיש בו ענש חמור או אפילו כל אסור אחר משום ספק דילמא מנוולה האשה? ובאמת אסור הוצאת שז"ל אינו אלא במנאפים בידם או דש בפנים וזורה מבחוץ, שזה הוא סוחטי הילדים אבל בלא זה מותר גמור הוא שהרי מותר לאדם לבעול אשתו מעוברת או זקנה שאינה ראויה להוליד. מכאן שכל מקום שמוציא זרע במקום הראוי והמותר לו אינו בגדר שז"ל, וכל שכן במי ששפך זרעו ונקלט והתהוה ילד פלט מידי אסור שז"ל, וההורג את העובר נדון כדין הורג נפש וכיון דעובר לאו נפש הוא פטור ומותר במקום שיש צרך בדבר.
תו חזיתיה לרב חביבאי יצ"ו דכתב לחייב על המתת העוברין מיתה בידי שמים כמו שחייב מיתה ביד"ש הורג הטרפה דתרויהו אתמעטו ממכה כל נפש. ולדידי כבר כתבתי דעובר אינו נקרא נפש כלל, ולכן אינו דומה לטרפה שההורגו מקרב את מיתתו, אבל העובר אינו אלא מונע אפשרות של הוית חיים.
בסוף דבריו העיר מעכ"ת הגאון הפוסק יצ"ו לאסור הפלה מלאכותית על ידי סמים או הוצאת העובר, משום דכל פעולה כזאת גורמת סכנה להאשה המעוברת ואסור לאדם לסכן עצמו, וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל: הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות (ה' רוצח פי"א דין ה'), ומעכ"ת פתר גם זאת באומרו שכל פעולה שנעשית לצרך ומכל שכן להסרת סכנה מותר, ואסתיע מדאמרינן ואליו הוא נושא את נפשו שנתלה באילן, ופרש"י שסכן עצמו לצרך פרנסה (ב"מ קי"ב). ומכל שכן כשהוא נעשה לצרך הצלת אבר את"ד. ולעד"נ דמקרא דאליו נושא את נפשו אין ראיה משום דפעולות אלה הם תנאי החיים, שאל"כ לא נקטוף פירות האילן ולא נבנה בתים משום שצריכים אנו להתלות באילן ולעלות על סולם הבנין ולסתכן על ידי כך. אבל לדעתי ברור שכל דבר שנעשה בדרך רפואה ובזהירות גמורה ומלאה להנצל מסכנה, לא אסרו חכמים. שאם לא כן לא יהיה מותר להשתמש ברפואות משום שעלולות להביא לידי סכנה והתורה אמרה: ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות ולחולה להרפא על ידו, ומן השמים ירחמו (יבמות י"ב).
אבל מצד אחר יש מקום לאסור הפלת העובר או הריגתו ממ"ש בגמרא: כל יהודי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, שנאמר שופך דם האדם וכו' וכתיב ואתם פרו ורבו בן עזאי אומר כאלו שופך דמים וממעט את הדמות, ת"ר: ובנוח יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושתי רבבות מישראל הרי שהיו ישראל שתי אלפים ושתי רבבות חסר אחד. וזה לא עסק בפריה ורביה לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל? (יבמות ס"ג: ס"ד) ואם דברים אלה נאמרו במי שאינו עוסק בפריה ורביה, שאינו עושה שום מעשה בפעל על אחת כמה וכמה במי שעושה פעולה שממעטת אפשרות קיום וגדול נפש אחת מישראל, ואין זה ספק כי לזה כוונו התוס' באומרם שישראל אסור בהמתת עוברין, שהבאנו דבריהם לעיל.
אולם ברור מאד שאין הדברים הללו אמורים אלא במתכוון להרוג את העובר, אבל כל שהוא מתכוון לצרך האם אעפ"י שהוא צרך קלוש כגון למנוע ספק נוולה אחרי מותה מותר, וכמ"ש אשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ומכין אותה נגד בית ההריון כדי שימות הולד תחלה (ערכין ז'). הרי דאע"ג דאפשר שיחיה הולד אחרי' הואיל ונהרגה היא מיית ברישא ואפשר שיהיה חיות בעובר לצאת לאויר העולם אחרי מות אמו ולחיות, או שנקרע את כריסה ונוציא את הולד, וכמ"ש: האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד (ערכין שם) ובכל זאת משום ספק נוול של האם ממיתין אותו בידים. מכאן נלמוד לשאלה דנדון דידן שעובר זה לפי דברי הרופאים יגרם חרשות לאמו לכל ימיה ואין לך נוול יותר גדול מזה שהיא פוגמת את כל החיים ועושה אותה עלובה כל ימיה ומתנוולדת בעיני בעלה. לכן נראה לע"ד להתיר הפלת עוברה על ידי רופאים מומחים ומובהקים שיבטיחו למפרע הצלת סכנת מיתת האם במדה היותר אפשרית. והנלע"ד כתבתי.