סימן מו

(ליו"ד סימן רס"ג).

ראש קהלה שנודע שאינו מהול ולא מל את בנו

 

כ"ו שבט תש"ו.

שלום וברכה מאת אלקי המערכת לכבוד רבה דעמיה הרה"ג כמוהר"ר משה בן זאב אייזנבט יצ"ו, אב בית דין דק"ק אלג'ואר זיע"א

 

נתכבדתי במכתבו היקר מיום ה' לסדר "המול לו" דהאי שתא, ובו שאלת חכם ותשובתו בצדה תשובה כהלכה שאובה מדברי התלמוד והפוסקים רוא"ה כיד ה' הטובה עליו.

בנדון איש אחר שנבחר לחבר ועד הקהלה והוא מתנשא להיות ראש הועד.

אולם אחרי בחירתו נודע שהוא אינו מהול וגם לא מל את בנו זה שנה אחרי הולדתו, והוא מצטדק ואומר שמתו אחיו מחמת מילה, ומסיבה זאת לא מל את עצמו ולא את בנו.

ומעכ"ת ואתו יחד בי"ד הצדק וכל החכמים דמתא העי"א פסקו והורו, שאין לו להיות ראש הקהלה ומענותנותייהו דרבנן בקשו ממני להודיע חות דעתי משום כי מציון תצא תורה.

ואען ואומר: ולבי חמרמר נבהלתי משמוע נעויתי מראות דבר מבהיל ומתמיה כזה שאיש אינו מהול ולא מל את בנו יהיה נבחר בין פרנסי הקהלה. ולא עוד, אלא שיהיה מתנשא לראש הקהל, דבר זה לא היה ולא יהיה בישראל. כי הלא מצות ברית מילה איננה ככל מצות עשה שבתורה שהעובר עליה ואינו רוצה לקיימה, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני [יבמות קו א], אבל היא מצות ברית לדורות עולם. ולכן אעפ"י שהיא מצות עשה, הרי היא בעונש כרת כאמור: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמה את בריתי הפר. (בראשית י"ז, י"ד). ולא עוד אלא שהיא מצוה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות (נדרים לא ב).

ועוד זאת חמורה מצוה זאת מכל מצות שבתורה שהיא מחוייבת על כל ישראל, כלומר על כל איש ואיש מישראל ועל בית דין של ישראל שהם אבות האומה ושומר בריתה שנאמר: המול לכם כל בשר (קידושין כט).

מכאן אנו לומדים כי מצוה זאת שהיא מצות הברית מוטלת על כל איש מישראל בתור חלק בלתי נפרד מגוף האומה כולה והמפר אותה הרי הוא כענף הנכרת מעץ החיים של האומה ונכרת מעמיה שלא יזכר שמו בקרב עם ישראל ולא יהיה לו שם ושארית בה (עי' פי' ראב"ע בראשית יז, יד).

זאת ועוד הערלה מאוסה בישראל גם באלו שמתו אחיו מחמת מילה שאעפ"י שהתורה פטרה אותם משום וחי בהם ולא שימות בהם (יומא פה ב) מכל מקום הם מאוסים בישראל, ולכן אסורים באכילת הפסח שנאמר וכל ערל לא יאכל ואסורים באכילת תרומה אם הם בני כהנים, משום שהערל הוא מאוס בישראל (עיין פסחים צו ב, יבמות עא ועד) ופטורים ממצוה ראיה ככל הטמאין (חגיגה ד ב) ומקבלת דם הזבחים (זבחים כב ב).

קושטא הוא דהתוס' מפרשים בכולהו דערל זה הוא מומר לערלות שדואג מחמת צער מילה, אבל מתו אחיו מחמת מילה, אנוס הוא (זבחים וחגיגה שם).

מכל מקום לישנא דגמרא ערל בשר משום דמאיס וערל בשר דלבו לשמים (פסחים וזבחים שם). משמע כפירש"י דמי שאינו מל עצמו משום פחד מילה, אין לבו לשמים אלא כופר במצות הברית של אלקי ישראל ותולה עצמו בפחד שוא של צער מילה שאינו אלא צער שעה שאין בו סכנה. ומי שלא מל מפני שמתו אחיו מחמת מילה אף על גב דאנוס הוא, מכל מקום אינו יוצא מכלל מאוס שהרי הערלה מאוסה בישראל (נדרים לב). וכל דבר שהוא מאוס מצד עצמו אינו יוצא ממאיסותו מפני שהוא אנוס שהרי שקצים ורמשים אעפ"י שאנוסים מבריתם, בכל זאת הם מאוסים וטמאים.

ועל כל פנים לרש"י דסוגיא דשמעתא אזלא כוותיה, ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו נמנה בחבורת אוכלי הפסח ולא עולה למצות ראיה. ואף לר"ת מומר לערלות מפחד צער מיתה נמי הוא באיסור זה.

וערל דנדון דידן שהוא אומר שמתו אחיו מחמת מילה אינו נאמן, לפי שדבר זה קלא אית ליה, וגם אם יתברר הדבר שכן הוא, צריך להוכיח שסכנה זאת עומדת גם אחרי שגדל והיה לאיש, וכמו שנבאר להלן.

וכיון שלא הוכח לא הא ולא הא, הרי הוא בכלל מפר בריתו של אברהם אבינו, שאין לו חלק לעולם הבא (אבות פ"ג משנה טו). זאת אומרת, הרי הוא יוצא מכלל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא, והואיל ואינו נמנה בכלל ישראל קדושים וטהורים, אינו ראוי להמנות בכלל קהלת ישראל לבחור ולהבחר בהנהלת הקהלה, ואין צריך לומר שאינו ראוי לעמוד בראש הקהלה.

וחלילה חלילה לא תהיה כזאת בישראל שמי שבועט בברית ישראל יהיה לה לראש, ומקרא מלא דבר הכתוב: כי מכבדי אכבד.

אחרי כל הדברים האלה שהם פשוטים וברורים לכל אסורה נא לעיין בעומקה של הלכה זאת:

א. ערל שמתו אחיו מחמת מילה שבימי קטנותם.

גרסינן בגמרא [יבמות סד ב] מלה הראשון ומת, שני ומת, שלישי לא תמול, וכתבו [רי"ף דף כ א] והרא"ש [דף קלא אות יג] דכן הלכה, משום דדמיא לנשואין דקי"ל בתרי זימני הויא חזקה. והוא הדין למילה דחד דינא וחד טעמא הוא.

אולם קשה לזה מעובדא דר"נ: באתה אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני וכו'. אמרתי לה בתי, המתיני עד שיבלע בו דמו וכו'. (שבת קלד א).

מכאן מוכח דלא אמר לה ר"נ המתיני, אל אחרי שהציץ בו וראה שהיה אדום או ירקו. דוק מינה שאם לא ראה בו כן לא היה אומר לה המתיני, אלא היה מורה למול את בנה השלישי משום דתרי זימני לא הוי חזקה.

והנה התוס' כתבו בעובדא דר"נ: נראה דסבר דבתר זימני הויא חזקה כרבי מדאמר לה המתיני (חולין מז ב תד"ה שלישי).

ולע"ד לא נראה כן שהרי אמר לה ר"נ ראיתיו שהיה אדום, אמרתי לה בתי, המתיני.

והנה מהרש"א [חולין מז ב] עמד על זה ותירץ דלאו קושיא היא דאם כן למה הזכיר כלל שמלה בנה הראשון והשני ומת וכו', וכיון דבהאי ינוקא לא הוה נפקא לן מידי לא הוה ליה להזכיר שמתו שני בנים, אלא ע"כ דאכתי לא הוה קים ליה שלא ימול ינוקא דסומק אלא משום דמתו שני בניה שהיו גם כן אדומים אמר לה המתיני דבתרי זימני הויא חזקה, ואחר שבלע הדם אמר למול אותו דלא הוחזקה אלא באדומים. את"ד.

ולע"ד אין תירוצו מישב את הדעת דיש לומר שהזכירה מיתת שני בניה משום דעובדא דהוה הכי הוה ושלכן קראו את השלישי בשמו. ובעצם דברי המהרש"א צריכים עיון דמריהטא דסוגין משמע שגם האשה עצמה לא ידעה סיבת מיתת בניה שלא ראתה אם היו אדומים או ירוקים, אלא רבי נתן הוא שגלה דבר זה על ידי ראיתו בגוף הילד השלישי, ובלא זה דברי התוס' עצמם צריכים עיון מדכתבו דסוגין ערל שמתו אחיו מחמת מילה שנימולו כשהן גדולים דאי בשמיני דלמא משום דלא נבלע בהם הדם כדאמר במסכת שבת קלד.

הרי שהם מפרשים עובדא דר"נ בקטנים. ומה שאמר לה. המתיני משום שלא נבלע הדם. הלכך אין ללמוד מעובדא זאת דסבר ר"נ בתרי זימני הויא חזקה. וכן מוכח מסוגין דגמרא דעובדא דר"נ אינה מדין חזקה דגרמינן התם. האי ינוקא דסומק דאכתי לא אבלע דמא ליתרחו ליה עד דאבלע דמה ולימהליה וכו' דתניא אמר ר' נתן פעם אחת וכו' (שבת קלד).

מכאן מוכח להדיא דמה שאמר ר"נ המתיני הוא משום שראה בו שהוא אדום ואפילו אם היה הילד הראשון היה אומר כן. שאם לא תאמר כן, אין ראיה מר"נ לכל ילד סומק או ירוק (שו"ר בדברי הנוב"י מהדו"ת יו"ד סי' קסה והחת"ס י"ד ס' רמ"ה פלפלו בחכמה בדברי התוס' ומהרש"א, לתרץ דבריהם. ולע"ד נראה כמו שכתבתי).

ודברי הרמב"ם ושו"ע מוכיחין כן דפסקו: קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיפול בו דם ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים. וכן אם היה אדום וכו' (הלכות מילה פ"א הי"ז). וכן הם דברי מרן ז"ל ושו"ע סי' רס"ג סעיף א.

הא למדת שדין סומק או אדום אינו קשור בדין חזקה, אלא היא הלכה מיוחדת וכמו שכן נמקו דין זה הרמב"ם ומרן ז"ל, וסכנת נפשות דוחה את הכל שאפשר לו למול אחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת לעולם (שם).

מכלל הדברים למדנו דשני סימנים אלה שבילד היינו: שהוא ירוק או שהוא אדום, הם סימני מחלה שיש בה סכנת נפשות. ולכן אין מלין את הילד שנראו בו סימנין אלה אפילו אם לא מתו אחיו מחמת מילה.

ומכלל זה למדו התוס' שאם לא בדקו הילדים קודם מילתם ומתו, אינם מחזיקים את אחיהם שימותו מחמת מילה, אלא הואיל ונימולו ביום השמיני, תולין סבת מיתתם בזה שלא נבלע בהם או שלא נפל בהם הדם ומלין את אחיהם כל שלא נראה בהם אדמימות או ירקון. וזה נלמד מעובדא דר"נ דלא אמר לה המתיני עד שראה אותו דכיון שהוחזקה בשני בניה שמתו היה לו לומר המתיני גם קודם שיראה אותו.

מכאן מוכח שכל שלא ראו אותם לפני המילה תלינן שמתו מסיבת אודם או ירקון, וכן מוכח מדברי הרמב"ם ומרן שכתבו: אשה שמלה את בנה הראשון ומת מחמת מילה שהכשילה כחו וכו' מזה מוכח שהם סוברים כדברי התוס' שאין הילדים מוחזקים למות מחמת מילה אלא כשהתברר שסיבת מיתתם היה מסיבת כשלון כחם שנגרם מהמילה והיינו בודאי שראו אותם לפני מילתם שהיו מראיהם ככל הילדים הבריאים או שמלו בגדלותם ומתו שכיון שגדלו ודאי נבלע הדם או נפל בהם הדם.

אולם למעשה ראיתי ושמעתי מפי רבותי שכל שמתו שני ילדים בני אב או אם אחד אחרי מילתם ממתינין למול את השלישי, ומשום חומר סכנת נפשות ראוי להיות נזהרים בדבר כיון שאפשר לקיים מצות מילה כשיגדל וכמו שנבאר בסעיף דלקמן.

ב. ערל שמתו אחיו מחמת מילה וגדל וחזק כחו.

מריהטא דסוגיא משמע דלא אמרו להמתין את מילת מי שמתו אחיו מחמת מילה אלא במי שראו בו סימני מחלה של אדמימות או ירקון. אבל בלא זה כיון שהוחזקו שבניה מתים, מחזיקים גם אותו בכלל זה ואין מלין אותו כלל. וכן מוכח מסוגיא דגמרא דאמרינן: הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל וכו' האי ערל היכא דמי אלימא מתו אחיו מחמת מילה הא ישראל מעליא הוא, ופירשו התוס' שנמולו אחיו כשהם גדולים או אפילו הם קטנים וכגון שהציצו בהם וראו שנבלע הדם (חולין ד).

ואם איתא שבגדלותם חייבים למול את עצמם, לימא דערל דמתניתין הוא בשגדל ולא מל את עצמו.

וכן מוכח מדברי מרן ז"ל דכתב: מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו מחמת מילה, הרי הוא כשאר ישראל וכשר (יו"ד סימן ב' סעיף ז).

אבל [הרמב"ם פ"א הל' יח] ומרן ז"ל כתבו אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה כחו ומלה גם את השני ומת מחמת מילה, הרי הוחזקה שבניה מתים מחמת מילה לא שנא מבעל אחד או משנים ולא תמול השלישי אלא תמתין לו עד שיגדל ויתחזק כחו (שו"ע יו"ד סי' רס"ג סעיף ב).

מכאן למדנו דגם במתו אחיו שנמולו כשהם גדולים או אפילו כשהם קטנים וניכר בהם שנבלע או שנפל, בהם הדם מלין אותם כשיגדלו ויתחזק כחם.

וזהו דקדוק לשונם שהכשילה כוחו כלומר שמיתתם לא נגרמה מסיבת פליטת כל הדם או מחוסר דם, אלא מכשלון כח, ואעפי"כ ממתינין לו עד שיגדל ויחזק כחו.

ולפי זה צריך לומר דמה שכתב בהלכות שחיטה ערל שמתו אחיו מחמת מילה, הרי הוא כישראל כשר, היינו שלא התחזק כחו.

וכן כתב בבית יוסף: והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול מניח למול מפני יראתו פן ימות כאחיו, אבל אם אין שם יראה ואפי"ה אינו מל הוה ליה מומר לערלות (בית יוסף יו"ד סי' ב' ד"ה בפ"ק דחולין) וסתם דבריו: אם אין שם יראה, היינו שגדל והתחזק כחו. לפיכך אפילו אם אומר שהוא יראה פן ימות כאחיו, אין שומעין לו.

אבל באמת מאין למדו זאת שהרי מסוגין דחולין מוכח דכל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מל את עצמו ישראל מעליא הוא. וטעמא הוא משום שהוחזק לכך, והוא פטור ממצוה זאת.

וכדאמרינן ביבמות דבתרי הויא חזקה, והיה נראה לומר דהרמב"ם לשיטתו אזיל דכתב: קטלנית אין בה איסור, אבל הוא מרוחק על צד הניחוש והפחד והתימהון שיש ברוב השעות שינזקו בהם הגופות החלשים ואין חילוק בין זה לאוכל מכישא דאסר גננא וכו'. (רמב"ם ה' איסורי ביאה פכ"א הל' לא) ומ"מ שם.

אבל כד דייקינן נראה שגם הרמב"ם לא כתב כן אלא בדין קטלנית משום דקי"ל מזל גורם ולפיכך גם באירסה ומת וגם נפל מדקלא ומת, לא תנשא לשלישי (עיין מגיד משנה והגה"מ שם, ונמוקי יוסף יבמות סד ב). ולפיכך פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל שאם נשאת לא תצא, ואם קידשה יכנוס (שם).

אבל לענין מילה שהדבר תלוי במצב גופו של האיש וכדאמרינן: איכא משפחה דרפי דמא ואיכא משפחת דקמיט דמא (יבמות סד ב). הרי אין כאן מעשה ניחוש ופחד ותמהון אלא יש כאן ענין טבעי. ולפיכך יש לומר שגם אם ירצה למול את עצמו לא שבקינן ליה דחמירא סכנתא מאסורא (חולין ט).

ועל כל פנים איש החושש לסכנה זאת ודאי לא יצא מכלל ישראל מעליא או ישראל כשר. אעפ"י שהוא מאוס ופגום וכדאמרן לעיל.

וכן ראיתי בגליון מהרש"א שכתב: גם יש לדקדק על התוספות דהא יש לומר נהי דמדינא חייב למול בלא הציצו בבנים שמתו, מכל מקום אם הוא ירא וחושש אולי לא נבלע דמם ומניח מילתו בשביל יראת מות, לא נקרא מומר בשביל זה וכעין העובר ואינו נהרג במקום שהדין יהרג ואל יעבור (גליון מהרש"א סי' רס"ג סעיף ג).

וראיתי להנוב"י שנדחק לתרץ דעת הרמב"ם ומרן וכתב שלמדו זה מעובדא דר"נ שהתיר למול השלישי אחר שיבלע דמו והא כיון שלא ראה ר"נ הראשונים היה לו לחוש אולי הראשונים לא היו אדומים ואעפי"כ מתו, ועל כל פנים היה לו לחקור אם היו הראשונים אדומים אלא ודאי מחמת מיתת הראשונים אין קפידא רק שלא למול בשמיני, אבל אחר שיתחזק כחו חייב למול (נוב"י מהדו"ת יו"ד סי' קס"ה), ואין תירוצו מספיק לע"ד שהרי כתבו התוס' דכשנמולו קטנים ומתו, תלינן שמתו מסיבת שפך דם או חסר דם, ולמדו זה מעובדא דר"נ שהתיר אחרי שיבלע דמו (חולין ד ב, תד"ה שמתו).

ועוד יש לומר דרבי נתן סמך על מה שראה בשלישי ודן שגם הקודמים לו היו דומים לו ולפיכך מתו, לכן התיר את השלישי אחר שיבלע דמו.

שבתי וראיתי להגאון הגדול מרן הראש"ל חמ"א זצוק"ל דכתב משם אחיו הרה"ג נא"ה ז"ל דמצא מקור לדעת הרמב"ם ומרן ז"ל ממה שאמרו (פסחים צב) ערל טובל ואוכל פסחו לערב, ופירש"י ערל שמתו אחיו מחמת מילה (משה האיש יו"ד סי' ל"ב).

והנה ברש"י שלפני לא מצאתי פירוש זה, גם הרמב"ם בהלכותיו כתב: ישראל ערל שמל ערב פסח (הלכות קרבן פסח פ"ו ה"ז) וסתם דבריהם היינו ערל ששב בתשובה או שהיה שבוי בין הגוים.

אבל רע"ב כתב: אבל ערל כגון שמתו אחיו מחמת מילה. [יבמות פר' ח משנה א].

ומכל מקום אין מזה ראיה לדברי הרמב"ם, דהתם לאו לחיובא קאמר אלא שאם רצה למול עצמו בערב פסח טובל ואוכל קרבן פסח ולא גזרינן עליו שמא יטמא לשנה הבאה כמו דגזרו על הגר. ואין ללמוד מזה לערל שמתו אחיו מחמת מילה לחייבו במילה כשיגדל. ויש לומר דהא בהא תליא אם מותר לו למול את עצמו אלמא שאין סכנה בדבר. הלכך חלה עליו חובת המילה.

ונלע"ד דהרמב"ם פסק כן מדעת עצמו בחכמתו הרפואית דעצם מעשה המילה לאיש שמראהו ככל אדם דהיינו שנבלע דמו או נפל דמו בכל אבריו אינה גורמת סכנת מיתה בשום פנים, שאינה אלא כחתך שנעשה בגופו של אדם באחד מאבריו שלא במקום העורקים אלא סיבת גרם הסכנה הוא מחמת חולשת כחו, זאת אומרת חולשת הלב שנגמרת מסיבת זרם הדם בעורקיו וזאת גורמת סכנה בכל זעזוע שהוא, וזהו פירוש הדברים שאיכא משפחה דרפי דמא או דקמיט דמא. וזה עשוי להתרפא. וכמ"ש: ערל וכל הטמאים פומיהו כאיב להו, ופירש"י כלומר מחוסרי תקנה (יבמות סו א) וכן כתב החתם סופר (סי' רמ"ה).

ודבר זה אמרו בפירוש בדבריו: ומחמת מילה שהכשילה כחן, לפיכך פסק תמתין עד שיגדל ויתחזק כחו שבהצטרפות שניהם עושה איש זה להיות ככל אדם ולפיכך חייב למול את עצמו.

ועל כל פנים מכיון שהרמב"ם ומרן ז"ל פסקו כן אין לנו אלא להורות ולעשות כפסק דינם ולחייב את כל אלה שמתו אחיהם מחמת מילה למול את עצמם כשיגדלו ויתחזקו בכוחותיהם. וכל מי שגדל והתזחק בכחותיו ומונע את עצמו מלקיים מצות ברית לאו ישראל מעליא הוא אלא הרי הוא מפר ברית ואין לו חלק לעולם הבא.

כל הדברים הללו אמורים לדינא דתלמודא, אבל בזמן הזה שהתפתחה חכמת הרפואה והמציאו סמים כאלה שמורחים בהם את מקום המילה וסביבותיו, באופן שאין הנימול מרגיש מעשה המילה והחתך הוא כאיזמל בבשר המת וגם הדם היוצא בשעת המילה הוא קלוש מאד ונסתם מקור הדם תיכף על ידי תחבושת וזרית סמים על מקום החתך, בזה ודאי חייב גם מי שמתו אחיו מחמת מילה למול את עצמו כשיגדל ויתחזק כחו, וכמ"ש כת"ר יצ"ו. ואם אינו עושה זאת בטענה של פחד שוא, הרי הוא מפר בריתו של אברהם אבינו ואין לו חלק לעולם הבא.

אחרי ברורה של הלכה זאת נשוב אל שאלתנו. והנה כבר כתבתי שאין להאמינו בדבריו אלה, לפי שאם אמת הדבר היה לו קול והיה ידוע ומפורסם לכל שמתו אחיו מחמת מילה ושמשום כך הוא לא נמול, ואף אם נאמין אותו בכך, מכל מקום ודאי הוא שמתו אחיו בעודם קטנים שאין להחזיק את אביו רשע שלא מל את שני בניו במועדם ביום השמיני. וכבר כתבתי דברי התוס' דבמתו קטנים אינם מחזיקים את אחיהם לכך שאימור היו אדומים או ירוקים ולא מצאתי מחלוקת מפורשת לדבריהם, אלא אדרבה עובדא דר"נ מסיעה להם וכדכתבנו.

ואף אם תמצי לומר שאין הלכה כדברי התוס' מכל מקום הא קמן איש גדול וחזק בכחותיו שלא מל את עצמו ואינו רוצה גם היום למול את עצמו.

ובכן להרמב"ם ומרן דקי"ל כוותיהו, הרי זה מפר בריתו של אברהם אבינו, וגם אם נאמר לצדד בזכותו. ולומר שפחד המילה הוא שמונע אותו והרי זה כדין מי שחייב ליהרג ועבר ולא נהרג, שאין מלקין אותו. שאין מלקין וממיתין אלא למי שעבר ברצונו (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד) בכל זאת אינו יוצא מדין מומר לערלות שאינו כשר לשחוט, וכמ"ש הש"ך.

והוא הדין והוא הטעם שאינו ראוי להיות נמנה בין חברי ועד הקהלה כמו שאינו ראוי להמנות ולאכול קרבן פסח. וזה ברור ופשוט מאד לכל הדעות.

ג. כיבודים לדברי קדושה לישראל שהוא ערל.

מעכ"ת הרה"ג יצ"ו אנהרינהו לעיינין והביא תשובת רבני וחכמי ק"ק ליוורנו, בנדון כבוד בדברי קדושה כגון פתיחת שערי ארון הקודש ועליה לתורה לאנוסים מבני ישראל שהם ערלים לאונסם, אבל הם שומרים מצות התורה ככל ישראל. וע"ז הורו חכמי ורבני הישיבה הכללית שבליוורנו וכתבו המונעים עצמם ומאחרים להמול לא לסיבת אונס כי אם לסיבת עצלות, יש להחמיר מאד עליהם ולמונעם מלהשתמש בשום דבר של קדושה ושלא יתעטף בציצית ולא יבואו להתפלל בבהכנ"ס כי אם יחידים בביתם עד שיהיו נמולים כמונו והיינו לעם אחד.

ואחריהם בא הרב המחבר הרה"ג רפאל מילדולא ז"ל והוסיף וכתב: ועוד מסתברא דאם ממקום טינופת צריך להרחיק הס"ת משום שנראה כמבזים ספר התורה כמשקרבין אותו במקום נמאס ומטונף ואסור ליכנס בס"ת לבית המרחץ או לבית הקברות וכו' כל שכן שיש להרחיקו ממגע ערל שאין דבר מאוס כערלה. ואעפ"י שכל כונתו של אותו האיש לחבב התורה וכו', מכל מקום לנו ולבנינו יחשב לשמצה, שאין אנו חרדים לכבוד התורה שלא יקרב פגום וטמא אצלה. וחובה עלינו להקפיד ולחוש שישמשו בני אדם מהוגנים ונקיים (מים רבים יו"ד סי' נא – נג).

והנה כל שאלתם היתה ביהודים אנוסים שלא מלו לאונסם ושאינם יכולים גם עתה למול מחמת אונס והם מוכנים להיות נמולים בשעת הכשר היותר מוקדמת שתבוא לפניהם, ובכל זאת כתבו להרחיקם מכל מגע דברי קדושה כדי שיהיו נפרשים מכל הקהל ויזדרזו להיות נמולים שזו היא חובתנו לכבד התורה.

אבל בערלים שהם לרצונם, אין אנו צריכים לטעמים אלה אלא מן הדין וההלכה אסור עלינו לכבדם בכל דבר של קדושה.

ואמינא לה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל: המוכיח את חברו לא ידבר לו קשות וכו'. במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל נביאי ישראל (הלכות דעות פ"ו ה"ח).

ואם כן הוא הדין בכל מצוה ממצות התורה ולכל יחיד מישראל, על אחת כמה וכמה במצות מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אותך ברית (נדרים לב). שחובה זאת מוטלת על בית דינם של ישראל, ועל צבור ישראל בכל מקום שהם מצווים להחזיר את כל איש מישראל למוטב וביחוד לשמור מצות הברית שהיא מורשת עולם לאביה הראשון של האומה הישראלית והיא תנאי קיומה כאמור: ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך ואחריך לדורותם (בראשית יז, ט). אם מקיימין בניך את המילה אהיה להם לאלוק' ופטרון ואם לאו לא אהיה להם לפטרון שאם מקבלין בניך את המילה הם מקבלין אלקותי ואם לאו אין מקבלין אלקותי (ילקוט שמעוני שם דף כג פיסקא פב ד"ה ונתתי לך).

מכאן אנו למדים שהמבטל מצות מילה הוא מפר ברית ובועט בכל מצות התורה ופורק מעליו עול מלכות שמים. לפיכך חייבים להכלים אותו ברבים וכו' כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ואם אמנם אין ידינו תקיפה לקיים חובה זאת במלואה, מכל מקום זאת חובתנו לה' אלקינו ותורתו לפרסם את חטאם בבית הכנסת ובקהלה, למנוע מהם כל כבוד וכל נגיעה בדברי קדושה שבועטים בהם.

ויש עוד חובה נוספת ממ"ש: מפרסמין את החנפים מפני חלול השם שנאמר ובשוב צדיק מצדקו ונתתי מכשול לפניו (יומא פו ב).

ואין לך חנף גדול מזה שהוא בועט בברית האומה ובכל התורה ובו בזמן הוא רוצה להתכבד בכבודה. וכל כגון זה נאמר: מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך.

מכל טעמים אלה מתבררת ההלכה כשמלה שאסור לכבד את ערל שהוא מישראל בכל כבוד בדבר של קדושה עד שישוב למוטב ויהיה ככל ישראל שהם באים בבריתו של אברהם אבינו שהוא ברית עולם בין ישראל ובין אביהם שבשמים, כאמור זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך.

ד. חובת האב למילת בניו.

מצות מילה הואיל והיא מתחילה מיום השמיני ללידה, לכן הטילה אותה התורה על האב כמו שכן הטילה על אברהם דכתיב: וימל אברהם את יצחק בנו, והיא נמשכת כל ימי ילדותו של הבן בכלל מצות הבן על האב (קידושין כט ב).

והיא חמורה יותר מכל מצות עשה שבתורה, הואיל והיא נמשכת בלי הפסק, שאותה מצוה עצמה שחייב בשמיני נמשכת בכל יום כי יעבור (עיין שבת קלא תר"ה ושוין וקידושין כ"ט א תד"ה אותו).

וכן כתב הרמב"ם ז"ל: וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו, אם עבר עליו וביום השמיני עבר על מצות עשה גדולה וחמורה, כי אין בכל המצות כמוה, ולא יתכן לו לעולם לשלם מצוה זאת, אבל זה העון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הסוכות ולא עשה סוכה, או ליל פסח ולא אכל מצה, לפי שזה אחר שעבר יום השמיני למילה לא נפטר ממצוה זאת. אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד, וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל, יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה, וכשימול אותו תסור ממנו עבירה זאת ויעשה מצוה. וכן כל שיראה זה האדם רוצה לומר: הילוד הערל ולא ימול אותו, עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאלו הוא בנו. וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצות, נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד (פירוש המשנה שבת ס"פ י"ט).

ובהלכותיו כתב: ובית דין מצווין למול אותו הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן (מילה פ"א ה"א).

וצ"ל דבאמת כל ישראל חייבין אם יש אפשרות בידם לעשות זאת ברצון האב. ולבי"ד שהם שלוחם של כל ישראל יש חובה נוספת למול אותו בעל כרחו. וכמ"ש בסמוך: אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שבית דין מלין אותו בעל כרחו (פר' א הל' ב)

מכאן למדנו שחובת מילת הבן ביום השמיני ועד שיגדל מוטלת בראש וראשונה על האב. וכל יום שלא ימול אותו בטל מצות עשה שאין לה תשלומין, הואיל וכל יום הוא חייב בקיומה. אחרי האב חלה חובה זאת על כל ישראל וחובת הכפיה על בית דין למול אותו בעל כרחו של אב (הם הם מדברי מר"ן ז"ל, שו"ע יו"ד סי' ר"ס סעיף א).

מכלל הדברים אנו למדין: מצוה וחובה על כל ישראל ובית דין ופרנסי הקהלה בראשם לכוף את האב לקיים מצוה זאת, כמו שכופין על כל מצות עשה. ועוד זאת להתאמץ בכל כח השפעתם למול כל ילד מישראל שלא מלו אביו. ואחת מדרכי ההשפעה היא לפרסמו ולהכלימו ברבים ולמנוע ממנו כל כבוד צבורי ובבית הכנסת ובקהלה עד אשר ימול את בנו, ושב ורפא לו.

והנלע"ד כתבתי.