סימן מו

(לאו"ח סימן של"א).

מי שיש לו שתי ערלות אם מותר לפרוע העור השני בשבת

 

(ט' שבט תש"ד).

שלום וברכה לכבוד האי גברא רבה כמוהר"ר שמעון וואעקנין יצ"ו.

 

שאל ממני להודיעו חות דעתי בעניה, בדין מי שיש לו שתי ערלות דהיינו שתי עורות הערלה אם מותר לפרוע העור השני בשבת, ובעינא דשפיר חזי ראה מ"ש בזכור לאברהם ח"א הלכות שבת משם  הפמ"א, להזהיר את המוהלים שאם יזדמן להם מעשה כזה לא יפרעו העור השני בשבת.

 

אולם מעכ"ת כתב, ומעולם לא שמענו שאם יארע כזה בשבת שלא היו מוהלים פורעים אותו, ולכן נפשו בשאלתו להודיעו חות דעתי, ומנהג המוהלים בירושלם.

 

והנני להשיב לפי קוצר השגתי, גרסינן בגמרא: איתמר יוצא דופן ומי שיש לו, שתי ערלות, רב הונא ורב חייא בר רב, חד אמר מחללין עליו את השבת, וחד אמר אין מחללין עליו את השבת, עד כאן  לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה ודאי מהלינן הא בהא תליא, ופירש"י: שני עורות זה על גב זה, ואמרי לה שני גידין, הא בהא תליא, וחילול שבת תליא במילה לשמונה דמי שנימול  לח' דוחה שבת, דמדכתיב וביום השמיני ימול דילפנין מיניה אפילו בשבת בנימול לשמונה כתיב (שבת קלה).

 

ונראה ודאי דלפירוש קמא דרש"י היינו ששני הגידין הם דומים זה לזה לגמרי לשניהם יש שבילי שתן מיוחדים והשתן עובר ויוצא דרך כל אחד מהם, שאם לא תאמר כן הרי השני הוא רק פצול בשר  ובודאי שלא מלין אותו בשבת כלל, שאין זה בשר ערוה שצריך מילה, אלא ביש בכל אחד מגידין אלה שבילים מיוחדים הוא דנחלקו האמוראים, דחד מהם סובר דאחד מהם אינו צריך מילה משום  דכל יתר כנטול דמי והרי הוא כאלו אינו (עין יו"ד ס' נ' סעיף ב') הלכך כיון דכל אחד מהם הוא ספק יתר אין מלין אותם בשבת, ואידך סובר דכיון דודאי אחד מהם הוא טעון מילה אין דוחין מצות  יום השמיני משום דאעפ"י שהוא יתר אינו נפטר ממצות מילה דבכל אחד מהם קרינן בשר ערלתו.

 

ולפי פירוש זה צריך לומר דבשני עורות זה על גב זה לא נחלקו האמוראים, ושניהם מודו דמוהלין אותו בשבת דכל שלא נגלית העטרה הרי הוא בכלל ערלה, ושני העורות חדא מצוה היא ואם לא  נמול גם את העור השני הרי שלא קיימנו מצות ביום השמיני, דמטעם זה פורעין בשבת, וכך היא מילת העור השני כפריעת המילה.

 

ולפירוש שני של רש"י נראה דבשני גידים לכו"ע מלין אותם ביום השבת, דכל אחד מהם ערלה מיקרי, ומחלוקת היא בשני עורות, דחד מיניהו סבר דמילה ופריעה של עור אחד היא מצוה ואין  צורך למול השני הלכך אין מחללין על העור השני את השבת, ואין זה כציצין המעכבין את המילה שכל זמן שלא סילק את ידו חוזר עליהם בשבת (או"ח סי' שלא סעיף א') משום דבמילת ופריעת  העור הראשון נגמרת המצוה בשלמותה, ואידך סובר דכולהו שניהם מצוה אחת הם הלכך גם אם סילק ידו מהעור הראשון חוזר ומל גם את השני שהוא מצוה כמו הראשון וכדאמרן.

 

ומרן ז"ל כתב: ומי שיש לו שתי ערלות אין מילתן דוחה שבת. (או"ח ס' של"א סעיף ה'). מדבריו מוכח שהוא מפרש שתי ערלות ממש, שאם לא כן היה לו לומר אין מילתו דוחה שבת, דעור הראשון  ודאי דוחה לדברי הכל מכאן מוכח שהוא מפרש שתי ערלות דהיינו שני גידין ולפיכך כתב אין מילתן דוחה שבת כיון שכל אחד מהן הוא ספק ערלה.

 

ולפי זה יוצא לדין דביש לו שני עורות מלים בשבת את שני העורות משום דכל שלא מל את שניהם לא קיים מצות מילה שביום השמיני.

 

והנה הטו"ז כתב בפירוש שתי ערלות שני עורות זה ע"ג זה לרש"י והרמב"ם (שם סק"ד).

 

ובאמת מדברי רש"י מוכח כן שהרי במסכת יבמות ע"ב כתב רק פירוש שני עורות זה ע"ג זה, אבל מדברי הרמב"ם אין הכרע, ואדרבה דבריו נוטין יותר לומר שהוא מפרש שני גידין וכמ"ש הכ"מ  (הלכות מילה פ"א סעיף ז').

 

ומרן החיד"א הביא דברי הפמ"א, שכתב, להזהיר את המוהלין כשרואים שני עורות זה ע"ג זה שלא יפרעו העור השני בשבת, (ברכי יוסף ס' של"א).

 

אבל במחצית השקל תמה ע"ז וכתב: משמע מדבריו דהבין דשני עורות הללו עורות הפריעה הם, ומ"ש שימתינו עד אחר השבת היינו עד יום הראשון וכו', וכיון דעור הפריעה היא דקה אם ימתינו  כל כך (עד יום א' בבקר) היא נדבקת מאד בגיד ואי אפשר לפורעו ואפשר להביא התינוק לידי סכנה ויהיה התינוק נשאר ערל כל ימיו.

 

לכן פירש זה שיש לו שני עורות, היינו שיש להם ערלה אחת כדרך כל התנוקות סתומה ואינה מתוחה כי אם במקום יציאת השתן, ועל גבה עוד עור שמכסה הגיד, רק בראש הגיד במקום יציאת השתן  פתוחה היא הרבה ועל ידי זה רואים שיש שתי עורות, (מחצית השקל או"ח שם סק"ד).

 

והנה פירוש זה הוא נכון ויציב למאן דמפרש שתי ערלות דהיינו שני עורות, ובזה מתורצת קושית אדרת אליהו שהבי"ד הזכור לאברהם (אלקלעי) (ה' שבת אות מ') אם הדבר כפשוטו איך יודע זה  מתחילה, וליכא למימר שאחד שמל וידע אם אירע כך לא יפרע העור האחד בשבת, דמי גרע מציצין המעכבין? והנה הזכור לאברהם תירץ דודאי גרע דהכא היינו טעמא דאסור כמ"ש הלבוש דקרא  כתב ערלתו ולא מי שיש לו שתי ערלות, וכיון שכן לא קשה מידי מציצין, דהתם לא אסרתו תורה כיון דליכא שתי ערלות, מה שאין כן ביש לו שתי ערלות.

 

ולע"ד אין דבריו נהירין לי כלל, דאם כן נאמר שמי שיש לו שני ערלות יהיה פטור ממילה לגמרי או לכל הפחות שלא יתחייב למול העור השני, וזה אינו, שהרי כתבנו דברי הרמב"ם: מי שיש לו שתי  ערלות מלין אותו ביום השמיני, וכן כתב מרן ז"ל: מי שיש לו שתי ערלות נימולין לשמונה (יו"ד ס' רס"ב סעיף ג').

 

אבל באמת ערלתו דקרא על הזכר נאמר, וכל שהאבר הוא ערל ואטום לא יצא ידי מילה בין אם ערלתו היא עור אחת או יותר. ואפילו למאן דמפרש שני גידין ערלתו דקרא חוזר על הילד הנולד  ושני הגידין ערלה אחת היא.

 

ולפי זה קושית האדרת אליהו היא אלימתא ותקיפה דלא גרע מציצין המעכבין את המילה וכמו שכתבתי לעיל.

 

אבל לדברי מחצית השקל מתורץ שפיר, דשני עורות היינו שהם ניכרים לפני המילה ולכן אין למולם בשבת.

 

אבל עדין עומדת לנגדנו קושיתו השניה של האדרת אליהו: דאם שני העורות בולטים למה נאסור לחתכם בחתך אחד (זכור לאברהם שם).

 

ועוד קשה לע"ד למאי דאמרינן בסוגין: הא בהא תליא כלומר דמאן דס"ל אין מחללין עליו את השבת סובר שאינו נימול לשמונה (שבת קל"ה).

 

וזה הוא דבר שאין הדעת סובלתו, דכלפי ליא, משום שהוא ערל יותר מכל ילד אחר יהיה פטור ממצות מילה לגמרי, או אפילו ממצות מילה ביום השמיני.

 

לכן נראה לי שפירוש שתי ערלות היינו כפשוטו שיש לו שני גידים, וכדכתבתי בתחילת דברי תשובתי זאת, אלא שאין בידינו להכריע נגד הטו"ז שתפס לעיקר פרש"י דשתי ערלות היינו שני עורות  זה ע"ג זה ומחלוקתם היא מדין יתר כנטול וכדאמרן, או אם דרשינן ערלתו, ערלה אחת ולא שתי ערלות, וכמ"ש הלבוש.

 

ועל כל פנים מדברי המחצית השקל למדנו שלא נאמר דין זה אלא בשני עורות ממש שניכרים וגלויים לפני המילה. הלכך אין מלין אותם בשבת, אבל אם לא ניכר העור השני אלא אחרי חתיכת העור  הראשון אין זה בגדר ערלות, הואיל וכל ילד יש לו שני עורות שהשני נקרא קרום, לכן אם במקרה שהקרום שתחת עור הערלה הוא עבה עד שצריך לחתוך קצתו במספרים כדי להשלים פריעתו  פורעים אותו בשבת וזו היא מצות מילה ופריעה שנאמרה בתורה ושהשבת נדחת מפניה.

 

והנה הזכור לאברהם אסיק להלכה שגם אם נתגלה עור השני אחרי המילה של עור הראשון לא יחתוך אותו.

 

אבל לע"ד נראה עיקר כמ"ש במחצית השקל, מטעמו ונמוקו. שאם לא יפרעו את העור השני תיכף ידבק בגיד, ואפשר להביא את הילד לידי סכנה, ודרכיה דרכי נועם כתיב, ולכן הפירוש הנכון הוא  שיש לו עור נוסף על עור הערלה שהוא גלוי וניכר קודם המילה וע"ז הוא שאמרו אין מלין אותם בשבת כלומר שאין מלין שום אחד מהעורות, אבל העור שתחת הערלה אפילו אם הוא עב יותר  מהקרום הרגיל חותכין ופורעים בשבת, דכל זמן שהוא קיים הרי הוא בכלל ערלתו, דאמר קרא, וביום השמיני ימול בשר ערלתו ודוחה את השבת מכל שכן מציצין המעכבים את המילה.

 

אחרי בירורה של הלכה ממקורותיה שאלתי את פי שנים מהמוהלים הותיקים של האשכנזים וספרדים ונודעתי מפיהם שלא בא לידם מקרה של שני עורות שהם גלוים לפני המילה, וכמ"ש במחצית  השקל, אבל שמצוי לפעמים רחוקות הוא שעור הפנימי שתחת הערלה הוא עב יותר מהרגיל ופורעים אותו גם בשבת שזו היא מצות פריעה, ואם יאחרו הפריעה למחר ידבק העור בגיד ואי אפשר  יהיה להבדילו ולפורעו.

 

לפי זה מתבררת ההלכה זאת כשמלה ממקורות ההלכה והמנהג. והנלענ"ד כתבתי.