סימן מז' אשה כהן מעוברת, אם מותר לה להכנס באוהל מת

״כתב הרוקח (סי׳ שס׳׳ו): אשת כהן שהיא מעוברת, מותרת ליכנס באהל המח, דספק ספקא הוא,שמא נפל הוא, או שמא נקבה היא״ (ש״ך יו׳׳ד סי׳ שע׳׳א ס״ק א׳), וכ״ת הקשה ממ״ש ביבמות דרוב אינן מפילות, אם כן הספקות אינן שקולות, ואין כאן ספק ספקא. ואשתמיטתיה מעיני דמר דברי גליון מהרש״א דכתב: ״ומ״ש הש״ך דהוי ספק ספקא, ק״ל, דהא רוב אינן מפילות, ועי׳ תוספות כתובות ט,א״, וכוונתו ברורה, דהוא מקשה ממ״ש ״היתה לה חמות, אינה חוששת, אמאי, הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים מתעברות ויולדות, מיעוט מפילות, וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות, והוו ליה זכרים מעוטא וליחוש״ (יבמות קי״ט,א), הכא נמי סמוך מעוטא דמפילות למחצה נקבות, והוו ליה זכרים מיעוטא, כלומר ספק אחד ולא מעוטא דמעוטא, דהיינו שני ספקות וליחוש. וציין עוד למ״ש התוס׳ בכתובות, ואף בזה סתם דבריו ולא פירש, וכוונתו היא למ״ש התוס׳, דשם אונס חד הוא (כתובות ט,א ד״ה ואי בעית אימא), אף כאן שני הספקות חד הוא, אם עובר זה מוזהר על טומאת אהל או לאו, ומעתה מ״ש כ״ת דספק ספקא לא הוי אלא כשהספקות שקולים, לא מצאתי להם יסוד.

בכללי ספק ספקא של הש״ך כתב: לא מקרי ספק או ספק ספקא, אלא כשהאיסור וההיתר שוין, אבל אם יש לתלות באיסור יותר מבהיתר, וכן אם האיסור שכיח יותר מההיתר, אין זה ספק (יו׳׳ד סי׳ ק׳ כללי ספק ספקא להש׳׳ך סעיף ל׳׳ג).

אולם אני תמיה על הש״ך, דכתב: ״דס״ס הוא שמא נפל״ וכו׳, דלמה ליה טעם ספק ספקא, הרי שפיר יש להתיר אשת כהן שהיא מעוברת להכנס באהל המת, מדין רוב, וכדאמרינן בסוגיא דגמרא: סמוך מיעוטא דמפילות למחצה זכרים ומחצה נקבות, והוה ליה כרוב נקבות, ולדידן דקי״ל כרבנן דר״מ דלא חיישינן למעוטא, הרי זה ככל דין רובא דאורייתא, דמותר אפילו לכתחילה, וממילא נדחית גם ההשגה של חד ספקא הוא.

וכן ראיתי להמג״א שהשיג על דברי הש״ך וכתב: ״וצ״ע דבלא״ה מותר, דטומאה בלועה אינה מטמאה, כדאיתא באהלות (פ״ז מ״ה דבחולין עא,ב), וכ״פ הרמב״ם סוף הלכות טומאת מת״ (מג״א או׳׳ח סי׳ שמ״ג ס׳׳ק ב׳).

שבתי וראיתי להרדב״ז ז״ל שהשיג על הש״ך מדין טומאה בלועה, וכמ״ש המג״א, ותרץ שהרוקח איירי שמלאו ימיה ללדת, וחיישינן שמא יוציא הולד את ראשו, ונמצא שהוא כילוד, ותינוק בן יומו מטמא באהל, ומשום הכי כתב ואפילו הכי לא חיישינן, דאכתי איכא ספק ספקא, ספק נקבה ספק זכר, ואם תמצא לומר זכר, שמא יחנק וימות בשעת לידה, דמעשים בכל יום שיוציא הולד ראשו ויחנק וימות, הלכך אכתי איכא תרי ספיקי, אפילו שהוציא ראשו, שאם לא נולד חי עדיין נפל הוא, דאין חדשים בלא חיות (שו״ת רדב״ז החדשות חלק א סי׳ ר׳).

ולע״ד אין תירוצו מישב את הדעת, דמשום שמא יוציא ראשו אין לאסור על המעוברת ליכנס לאהל, כיון שאין בכניסתה מטמאה את העובר, אלא הוצאת ראשו היא שמטמאה אותו ואין עליו אסור, שהרי הוא אנוס ביציאתו, ואם באנו לחוש לכך, אין כאן ספק שמא זכר הוא או נקבה, שהרי בדרך יציאתו ניכר אם הוא זכר או נקבה, וכדאמרינן: ״זה בא כדרך תשמישו, וזה בא כדרך תשמישו, זו הופכת פניה וזה אינו הופך פניו״. פירש רש״י: זכר נולד פניו למטה ונקבה פניה למעלה (נדה לא,א), וכן אמרו במדרשם: ״מפני מה האיש יוצא פניו למטה, והאשה יוצאת פניה למעלה, אמר להם: האיש מביט למקום ברייתו, והאשה מבטת למקום ברייתה״(ב״ר י״ז,ח). ואם כן אין זה ספק ספקא, אלא כך היה צריך לומר, שמא יצא ראשו ויתברר שהוא זכר ולא ימות, שבזה יוצא מכלל נפל ומכלל נקבה.

אולם ראיתי אחרי רואי ב״עץ יוסף״ שכתב משם ״ספר הברית״: בדורות הראשונים היה הטבע כן, אבל בדורות האחרונים נשתנה טבע זה, וגם שניהם נולדים פעם למטה ופעם למעלה וגם מן הצד (שם שם). ולפי זה שפיר מתקיימים דברי הרדב״ז, אלא שאעיקרא דמילתא דברי הרוקח, ״אשת כהן שהיא מעוברת״, אינם מתפרשים שהם דוקא בזאת שקרבו ימיה ללדת, אלא לכל ימי הריונה, שכך הוא סתם לשון ״מעוברת״. ועוד שכבר כתבתי שמשום – שמא יוציא ראשו, אין לאסור כניסת המעוברת לאהל המת, הואיל ואין היא גורמת לטומאתו באהל, וגם עוברה אינו עושה אסור בזה, כיון שהוא אנוס.

אולם כל ענין זה תמוה בעיני, דמה מקור לאסור את המעוברת להכנס באהל המת, והרי העובר כל זמן שהוא במעי אמו, הרי הוא כירך אמו, והוא ניתר בשחיטת אמו מדין תורה, ואפילו אם הפנים על גבי קרקע אינו טעון שחיטה אלא מדבריהם, דילמא אתי לאחלופי בשאר בהמות, וכן עובר שנמצא במעי טריפה אם הוא בן ט׳ מת, או בן ח׳ אפילו חי, הרי זה אסור מדין טריפה, ואם הוא בן ט׳ חי טעון שחיטה לעצמו וניתרבה, והיינו משום דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא (חולין עה,א), אבל בן שמונה אפילו הוא חי, או בן תשעה מת, אסור מדין טריפה (ראה שו׳׳ע יו״ד סי׳ י״ד) הא למדת דעובר כל זמן שהוא במעי אמו הרי הוא כירך אמו, הלכך אפילו אם מקבל טומאה כאמו, מכל מקום אין בו איסור להטמא, שלא נאמר איסור זה אלא בבני אהרן, וכדתניא בספרא: ״אמר אל הכהנים בני אהרן״ וכו׳ – בני אהרן אין מטמאין למתים, מטמאות הן בנות אהרן למתים (ספרא אמר א׳), וכן גרסינן בתלמודין: ״אמור אל הכהנים בני אהרן״ – בני אהרן ולא בנות אהרן (סוטה כג,ב), וכן תנן: ״כל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא, ובין שלא הזמן גרמא, אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מ״בל תקיף״ ו״בל תשחית״ ו״כל תטמא למתים״, ובגמרא: ״בשלמא ״בל תטמא למתים״, דכתיב: ״אמר אל הכהנים בני אהרן״ – בני אהרן ולא בנות אהרן״ (קידושין כט,א-לה,ב).

ומעתה כל השקלא וטריא של הרוקח ומג״א הוא מיותר לגמרי, שאין אנו צריכים לא לטעמא דספק ספקא, ולא לטעמא דטומאה בלועה, ולתרוץ הרדב״ז דחיישינן שמא יוציא הילוד את ראשו, נמי אין מקום לאסור, כיון דהילוד הוא אנוס, ואין עליו איסור ד״לא יטמא״.

וראיתי בספר ״אמרי ברוך״ דכתב: יעוין במג״א, וקיימתי מסברא דנפשי דאם עובר ירך אמו הוי כאחד מאבריה ומקבלת טומאה.

ודבריו תמוהים מאד, דמה בכך שמקבלת טומאה, הלא אינה מוזהרת שלא להטמא, דלא עדיפא מבנות אהרן שאינן מוזהרות, וכל שכן ישראלית אשת כהן שאינה מוזהרת להטמא, וכיון שעובר ירך אמו, הרי הוא גם כן אינו מוזהר בכך כל זמן שהוא במעי אמו, ולמה תאסר האם מלהכנס לאהל שיש בו מת, לכן דברי הרוקח צריכים לי עיון רב.

סכום: מכל האמור ומדובר תורה יוצאה: אשת כהן שהיא מעוברת, מותרת להכנס לאהל המת, הואיל וכל זמן שהעובר במעיה, הרי הוא כירך אמו, ואין אשת כהן מוזהרת שלא להטמא למתים, וכדתנן: כל מצות לא תעשה האשה חייבת,  חוץ מבל תקיף, ובל תשחית, ובל תטמא למתים, וגם במקרה שהולד יוציא את ראשו, אינו עובר על איסור ״לנפש לא יטמא״, הואיל והוא אנוס ביציאתו, וכיון שהוא עצמו אינו עושה איסור, ממילא גם האם אינה אסורה להכנם לאהל המת.
 

והנלע״ד כתבתי