סימן מז
בענין עגונה שערבים אמרו שהרגו את בעלה
(לאה"ע סימן יז)
יג שבט תש"ד
נשאלה שאלה בבית דינו של הרב הגאון סבא דמשפטים כמוהר"ר יוסף צבי הלוי יצ"ו, אב"ד בעיה"ק תל אביב, בנדון היתר עגונא של העלובה אשת אליהו קירשנר שנחטף על ידי הכנופיה הערבית לפני חמש שנים, יחד עם גיסו הקצין ליזעראוויטץ ואשתו וילדיו, ואחרי זמן הוחזרו ילדי ליזעראוויטץ, ורק אשתו וגיסו הנ"ל לא הוחזרו עד היום. ואומדנא דמוכחא היא שנרצחו בידי הרוצחים הארורים. גם המשטרה כתבה שמאמינה שנרצח, אבל עדי ראיה לא היו עד עכשיו.
והנה עתה הופיע [מר מכנס] בבית דין הנ"ל ביום ט' טבת תש"ד, והעיד: אני התחלתי לחקור על הקצין ליזעראוויטץ ואליהו קירשנר תיכף אחרי המקרה שחטפו אותם, ונודע לי הכל בתוך החודש הראשון על ידי ערבים מוכרים. נודע לי אל מי לפנות בענין זה, ואח"כ באתי בדברים עם ראשי הכנופיות עצמם. אני הייתי מעונין להציל אותם, אבל הם אמרו לי שכבר מאוחר. הם כבר הרגו אותם ואין להציל אותם.
אני עוד פקפקתי בדבר וחקרתי הלאה. יש ערבים שמסרו לי זאת בלי שאני שאלתי אותם. הם אמרו לי: אם מי שהוא יגיד שהם עוד בחיים, לא להאמין להם, כי הם היו נוכחים בשעה שהקצין וא. קירשנר נהרגו. הם הכירו אותם באופן אישי וגם הזכירו לי את שמות הנהרגים.
והנה בשאלה זאת דן כהלכה הרב הגאון המפורסם האב"ד כמוהרי"ץ הלוי יצ"ו, והעמיק והרחיב כיד ה' הטובה עליו בעומק עיונו ורוחב בקיאותו, ואסיפא דדינא העלה להתיר עלובה זאת מעגונא על יסוד עדותו של מר מכנס מפי הערבים הנ"ל שדבריהם הם כמסיח לפי תומם.
ואף אני אענה חלקי לפי קוצר השגתי, בעזרת צור ישועתי, ואומר:
א. עדות מפי הערכאות שנהרג
עדותם של ראשי הכנופיות, אם גם נניח שעדות זאת כמסיח לפי תומם, הואיל וזו היא תשובה לדברי השואל איך להציל. והילכך אין כאן כוונה להעיד או להגיד, וכמ"ש הרה"ג הפוסק יצ"ו, בכל זאת יש להסתפק, הואיל והם אמרו: כבר נהרגו ואין להציל אותם. דבריהם אלה אינם ברורים אם הם עצמם היו ההורגים, או ששמעו מפיהם או מפי אחרים.
והנה אם נפרש דבריהם שהם היו ההורגים, וכן מסתבר, שהרי העיד מר כץ שהם היו מראשי הכנופיות. ואם כן הדעת נוטה לומר שהם היו הדיינים והרוצחים. ואם כן, ודאי שאין להאמין בדבריהם, אפילו אם הם מסיחים לפי תומם, וכמ"ש מרן ז"ל: אם שמע מערכאות של עכו"ם שאמרו הרגנו פלוני, אינם נאמנים, שהם מחזיקים ידי עצמם בזה להתפאר, וכן כל כיוצא בדברים אלו (אה"ע סי' י"ז סעיף י"ד), ובודאי שנדון דידן גרוע מערכאות קבועות, שאעפ"י שיש לומר בהם לא מרעי נפשייהו (גיטין י), בכל זאת לא האמינום רז"ל משום החזקה שכנגד: דבמידי דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו, ופירש"י: שמתפארים שהרגו בדין, וכל שכן בערכאות אלה דנדון דידן שאינן ערכאות קבועות, ושאין לומר בהם לא מרעי נפשייהו, אלא אדרבה זו היא תפארתם שהרגו קצין יהודי ואשתו ובן לויתן משום נקמה, וראיה לדבר שהחזירו את הילדים שלא חטאו. ודאי שיש לומר בהם שהם מחזיקים ידי עצמם בזה להתפאר. הלכך אפילו שלא כוונו להעיד אין סומכים על דבריהם, ויש עוד הוכחה לכך במה שהוסיפו ואמרו: ואין להציל אותם. ודברים אלה עצמם הם דברי התפארות על ידם התקיפה שאין להציל מידם.
וגם אם נאמר בפירוש דבריהם שנהרגו שלא על ידם, הרי גם בזה כתב רמ"א: דכל ערכאות של עכו"ם אפילו אומרים שנהרג שלא על ידם, אינם נאמנים (שם), והכא נמי כיון שהם הם ראשי הכנופיות, הרי הם הדיינים או משתתפים בבצוע דין זה. הלכך גם אם יאמרו שלא על ידם, אינם נאמנים.
ב. עד מסיח לפי תומו מפי אחרים שנהרג בערכאות
ואם נפרש דבריהם שאמרו זאת מפי השמועה, מערבים אחרים, שנדון ונהרג בידי הכנופיות, בזה אתאן למ"ש רמ"א ז"ל: שאר כותים מסיחים לפי תומם ואומרים שנדון בערכאות של כותים נאמנים (שם).
בכל זאת אין לסמוך על עדותם, דהנה החלקת מחוקק כתב: דין זה נובע מתשובת מהרא"י סי' ל"ד נשי הקדושים מאוסטרייך התירו עפ"י עכו"ם, דדוקא שמע מקמנטריסין גופייהו אין משיאין את אשתו, משום דאינהו העלילו ודנו עבידי לאחוזוקי שקרייהו שהרגו בדין כדפירש"י, אבל שאר עכו"ם לא (בית יוסף אה"ע סי' י"ז). ויש לדקדק במ"ש מהרא"י בתרומת הדשן סי' ר"מ, מי שטבע וכותים מסיחים לפי תומם שפלוני מת, אין להתיר את אשתו, דלפי סברת רוב העולם מי שטובע בנהר אומרים עליו שמת, ומה שהכותי מסיח לפי תומו הוא לפי סברתו. וא"כ כשהכותי אומר שנהרג בקמנטריסין, למה לא נאמר שהכותי לא ראה שנהרג רק ששמע מפי הערכאות, והוא אינו חושד שאומרים דרך התפארות אלא שאומרים אמת, ודברי מהרא"י עצמם יש ליישב דמיירי שבעיניהם ראו ההריגה וספרו המעשה, אבל דברי הרמ"א בהגה זו משמע שכל שאומר הכותי מסל"ת פלוני נידון בערכאות נאמן, ויש ליישב קצת, ולמעשה צ"ע, ובפרט אם אנו יודעים שהכותי האומר לא היה אצל המעשה כשנדון (חלקת מחוקק שם ס"ק כח).
והבית שמואל כתב דאין החששות דומות זו לזו, דדוקא בעדות של מי שטבע בים הוא דחיישינן, הואיל ויצא קול שפלוני טבע בים ומת, הוא דאמרינן שכותי זה המסיח לפי תומו סומך על הקול, וכן אם יצא קול שנדון בערכאות ואמר שמת, באמת אמרינן שאמר שמת מחמת הקול. אבל אם לא יצא הקול ואמר שמת, לא חיישינן שמא שמע מערכאות (ב"ש שם ס"ק מ'). ומדבריו למדנו בנדון דידן שיצא קול שאיש זה נדון בערכאות, וכמו שנזכר בשאלה: גם המשטרה כתבה שמאמינה שנרצח, הילכך אין להאמין את הגויים שאומרים שמת.
בכלל נראה לי שאין לסמוך כלל על עדות זאת שאינה מבוררת בעצמה.
ג. גוי מסיח לפי תומו בשעת מלחמה
אתאן לעדות השניה: ערבים שמסרו לי זאת בלי שאני שאלתי אותם. הם אמרו לי: שאם מישהוא יגיד לי שהם בחיים, לא להאמין להם. הם היו נוכחים בשעה שהקצין וא. קירשנר נהרגו. הם הכירו אותם באופן אישי וגם הזכירו לי שמות הנהרגים.
והנה עדות זאת ודאי שהיא עדות מסיח לפי תומו, הואיל ואמרו זאת בלי שאלה, אע"ג שיצא קול בעיר שמחפשין אחריו, אין זה מוציאו מכלל מסיח לפי תומו. וכדכתב רמ"א ז"ל: שאלו כותי אחר או שחפשו בעיר אחר יהודי ויצא הקול בזה, ובא כותי ומסיח לפי תומו שהוא נאמן (שם בהגה).
אולם מה שיש להסתפק בעדות זאת הוא משום שהוא עדות שבשעת מלחמה, שבזה אפילו עד ישראל אינו נאמן אם לא שאמר קברתיו (שם סעיף ל"ג).
אבל באמת אין זאת ריעותא, דלא אמרו עד אחד במלחמה חיישינן שאומר בדדמי, אלא כשמעידים על מיתתו במערכות המלחמה, דשם יש לחוש דאמר בדדמי, אבל כשאומרים שנהרג שלא במקום מלחמה, אין לחוש שאמר בדדמי, ואין צריך שיאמרו קברתיו. וכמ"ש מרדכי ז"ל משם ראבי"ה: לא אמרינן מת במלחמה אלא אם נהרג או מת במקום שהיתה המלחמה, כדאמרינן בהאשה דאילו אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא, אבל אם אמרה מת על מטתו מהימנא (מרדכי יבמות ד' קטו סי' פ"ח, וכ"כ בעוניי בסה"ק משפטי עוזיאל חלק אבן העזר סי' כ"ט סעיף ב', ועי"ע תשובת מרן הגאון הגדול כמהרא"י קוק זצוק"ל משפ"ע שם סי' ל' ד' צ"ו ד"ה וחוץ).
זאת ועוד אחרת שהרי אמרו: היו נוכחים בשעה שהקצין וא. קירשנר נהרגו, ודבריהם אלו הם עדות ברורה על מיתה גמורה כמו קברתיו. וכן כתב רמ"א ז"ל: אפילו במקום די"א דבעינן קברתיו, לאו דוקא קברתיו, אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי מהני (שם סעיף י"ז), ובנדון דידן שאמרו: אם מי שהוא יגיד שהוא בחיים לא להאמין להם, כי הם היו נוכחים בשעה שהקצין וא' קירשנר נהרגו, דברים אלה הם מפורשים ומבוררים שהם מעידים שראו הריגתו ומיתתו.
הילכך אפילו לדעת החולקים על הריב"ש וסוברים דגם באומר נהרג צריך שיאמר קברתיו (מהרשד"ם ח' אה"ע סי' ע"ט, וכנה"ג הגהט"ו סי' י"ז ס"ק קס"ה). בנדון דידן שאמרו: אם מי שהוא יגיד שהוא בחיים לא להאמין, הרי זאת עדות ברורה שראו את מיתתם, ואין צריך שיאמר קברתיו לדברי הכל.
ולכן נלע"ד שיש לסמוך על עדות זאת בלי כל פקפוק, ולהתיר על פיה אשת אליה קירשנר מכבלי עגונה.
ולרווחא דדינא אני מוסיף ואומר: דהואיל וידענו בברור שאיש זה א. קירשנר שמו נשבה על ידי שודדים מרצחים יחד עם גיסו הקצין לפני חמש שנים, ומאז לא נודע עוד ממנו ואבד שמו ונשכח זכרו, הרי יש כאן אומדנא דמוכחא שאין אחריה ספק שאיש זה נהרג על ידי השודדים, שמתחלה חטפו אותו והוליכו אותו למקום מחבואם כדי להרגם ולכסות דמיו, ואומדנא ודאית זאת מוציאה את אשתו מאיסור אשת איש דאורייתא (עיין מ"ש בסה"ק משפטי עזיאל חאה"ע סימן כ"ט סעיף ג', ובתשובות מרן הגרא"י קוק זצוק"ל שם ד' ק"א, ותשובת הגאון הגדול שאול משה זילברמן זצוק"ל שם ד' ק"ד).
מכל האמור ומדובר, תורה יוצאה להתיר אשה זאת מכבלי העגון, וכמו שכן הורה להלכה הרב הגאון המפורסם כמהרי"ץ הלוי יצ"ו, וה' עמו שהלכה כמותו.
ולמעשה הדבר ברור מאד שאין להתיר אשה זאת אלא בעדי זהוי על ידי עדים שזו היא אשתו של א. קירשנר, והודעת היתר נשואיה בבי"ד של שלשה, וכמו שכן פסק רמ"א ז"ל אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ט. וכמ"ש בעניי בסה"ק משפ"ע חאה"ע סי' מ"א סעיף א', וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות.
והנלע"ד כתבתי