שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן מז
(לחו"מ סי' תכ"ה).
המתת עובר במקום ספק סכנה לאם ובשביל להסיר קלון מההורים
ב"ה. אדר תרצ"ח.
לכבוד ידידי היקר הרה"ג הנכבד יצ"ו.
בדיק לן מר בשאלתו אם מותר לאשה שהיא מסתכנת בהריונה, לפי אומדנת רופאים מומחים, לגרום המתת עוברה על ידי סם או על ידי חתיכת העובר לאברים והוצאתו מרחם אמו על ידי רופאים.
ב) אם מותר לעשות זאת אשה מזנה פנויה או אשת איש שהיא מתחרטת על מעשיה ורוצה להאביד רושם החי של מכשול עוונה זה עוברה.
והנני נעתר לשאלתו להשיב כהלכה בס"ד בעזרת החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, ובו אשים מבטחי כי ינחני בדרך אמת לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
א. אין דוחין נפש מפני נפש
שנינו במתניתין: האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד שבמעיה ומוצאין אותו איברין איברין מפני שחייה קודמין. יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש (אהלות פ"ז מ"ו). לכאורה משמע שדוקא נקטה ברישא דמתניתין: אשה שהיא מקשה לילד, משום שיש לה סכנה ודאית שתמות תיכף מעצמת מכאוביה אבל אשה עוברה שאין הסכנה תכופה, אעפ"י שאמדו הרופאים שתמות מסבת העובר אין גורמין לו מיתתו. וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב: המעוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה (ה' רוצח פ"א ה' ט' וחו"מ סי' תכ"ה סעיף ב'). ומשמע שדוקא במקום סכנה ודאי תכופה דומיא דרודף ממיתים העובר. אבל במה שאין הסכנה קרובה, אף על גב שודאי תמות לאחר זמן אין מצילים אותה על ידי המתת עוברה. וכדאמרינן בדין שלש נשים: חכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו. ובגמ' מוכח דאע"ג שהיא ודאי מתה כשמתעברת, אמרו חכמים מן השמים ירחמו. והלכך גם בנדון דידן אם אין הסכנה קרובה נאמר: מן השמים ירחמו. וראיתי בתשובות חות יאיר (סי' ל"א) שכתב דטעמא דמתניתין הוא משום דעובר שיצא רובו או ראשו לאויר העולם לא נקרא נפש, וכ"כ רש"י (סי' ל"א) שכתב דטעמא דמתניתין הוא משום דעובר שיצא רובו או ראשו לאויר העולם לא נקרא נפש, וכ"כ רש"י (סנהדרין ע"ב ד"ה ראשו). ולפי זה יוצא שאפילו בסבה כל דהיא מותר לגרום מיתתו, ונקטה מתניתין: אשה המקשה לילד לאשמועינן היתר המתתו אפילו כשכבר נעקר לצאת, וכל שכן כשלא שלמו חדשיו או שלא נעקר לצאת.
אולם דברי החות יאיר תמוהים בעיני, שבאמת העובר נקרא נפש. אלא שהתורה לא הענישה את הורגו, מדכתיב: ואיש כי יכה כל נפש, ולולא זאת הוה מרבינן אפילו נפלים (עין סנהד' פ"ד) אולם מצד אחר תמיהתו של החו"י בטעמו של הרמב"ם היא אלימתא ותקיפה, שאין העובר נקרא רודף, הואיל והוא אינו מתכוין לרדוף ולהרוג, אלא שחולשתה של האשה ההרה או טבע גדולו של העובר הוא הגורם ואין זה רודף. וכן אמרו בגמ' מפורש: דעובר אינו רודף אלא משמיא הוא דרדפי לה (סנהדרין ע"ב) וגם הרמב"ם עצמו נמק דין זה וכתב: וזהו טבעו של עולם, כלומר, ואין זה רודף אלא טבעו של עולם הוא שרודף אותה. (עיין ר"מ שם). ולפי זה קשה טובא מ"ש הרמב"ם ומרן בטעם המתת העובר באשה המקשה לילד משום שהוא כרודף ובתוס' הגרעק"א (אהלות שם) כתב ואפשר דב"נ אסור להרוג עוברים אף שישראל אינו נהרג, על זה צריך לטעם זה, ואין תרוצו מספיק שהרי סוף סוף טעם זה אינו נכון דלא כרודף הוא.
שוב ראיתי בתשובת מהרי"ט (חלק א' סימן צ"ט) שכתב להוכיח ממה שאמרו בפרק יוצא דופן (מ"ד) כל נפש לרבות קטן בן יום אחד משמע דנפלים אפילו נפש כל דהוא לא מקרי, וכן הוכיח ממ"ש בערכין (ספ"ק): האשה שהיא יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופרכינן פשיטא גופה היא, סד"א הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ע"כ. ואין זה מוכרח לע"ד דאפשר לומר דגם נפש נקרא נפש כל דהוא, ומסו' דערכין נמי אין ראיה הואיל ואין אנו ממיתים אותו בידים אלא שהעובר מת במיתת גוף אמו. שוב ראיתי בתשובת גאונים בתראי (סי' מ"ח) שפירש דברי הרמב"ם דמה שהוצרך לטעמא דהוי כרודף, הוא כדי להתיר מיתתו בידים על ידי חתיכת אברים, שמטעם דלא הוי נפש לא היה מותר אלא להורגו על ידי סם כדי לברור לו מיתה יפה, אבל למשום דהוי כרודף הותרה הריגתו בידים. כמו ברודף שיכול להורגו בכל מיתה שירצה ע"כ. ולע"ד לא מצאתי ספוק בזה, דמאחר דעובר לאו נפש הוא והוי כמחתך בשר בעלמא ממילא הותרה הריגתו בידים. ואין אנו צריכים לטעם דהוה כרודף. ועוד דודאי לא התיר לחתוך אותו אברים אברים אלא כשאי אפשר להציל את היולדת באופן אחר, ולזה אין צורך לטעם דהוי כרודף, אלא הואיל ולאו נפש הוא דוחין אותו מפני נפש בכל אופני הצלה אפילו להרגו בידים. ולע"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם דס"ל דמ"ש בגמ' משמיא קא רדפו לה, הוא ביצא ראשו דכיון דיצא רובו או ראשו אין העובר גורם עכוב גמר יציאתו לחוץ, אלא משמיא, כלומר, טבעו של עולם הוא הגורם אבל כשלא יצא ראשו או רובו העובר הוא הגורם עכוב יציאתו לאויר העולם על ידי התהפכותו ברחם אמו הרי הוא כרודף.
כתבתי זאת לתרץ דברי הרמב"ם. אבל לקושטא דמילתא אין אנו צריכים לטעם זה אלא אע"ג דעובר נקרא נפש, התורה פטרה את הורגו מעונש מקרא, דכתיב: ואיש כי יכה ועובר נפש נקרא ולא נפש איש. וטעמא דרישא דמתניתין דמחתכין את הולד שבמעיה הוא, דכיון דלא הענישה תורה את בן ישראל ההורג את הנפלים הרי שנפש היולדת חשובה טפי ובכגון זה דוחין נפש מפני נפש.
ב. עובר במעי אמו.
ולפי זה יוצא דאשה המקשה לילד לאו דוקא אלא רבותא קתני, דאפילו באשה המקשה לילד שכבר נעקר עוברה ממיתים את הולד להצלת האם, וכ"ש עובר במעי אמו עדין לא נעקר לצאת ואינו נקרא נפש או שהתורה פטרה מעונש את הורגו. וראיתי בתפארת ישראל (אהלות שם אות ג') דכתב יצא רובו אין נוגעין בו דאפשר שינצל הוא ע"י מיתתה משא"כ כשאי אפשר שינצל דוחין ע"כ. ולמד זה לישנא דמתניתין: דאין דוחין נפש, משמע כשנפש הילד היא דחויה בכל אופן דוחין נפשו של הילד מפני האם. אבל לע"ד אין זה נכון שהרי הרמב"ם ז"ל פסק הלכה כר"ל, שאם אמרו גויים לישראל תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג את כולכם אפילו שיחדו להם ואמרו תנו את פלוני, יהרגו כולם ולא ימסרו להם, אם לא שאותו פלוני חייב מיתה, כשבע בן בכרי, ואין מורין כן לכתחלה (ה' יסודי התורה פ"ח ה' ה'). הא למדת שאע"ג שאותו פלוני יהרג בכל אופן בכל זאת אינן רשאין למוסרו בידים, ומכל שכן שאינן רשאים להמית בידים את העובר שיצא ראשו אעפ"י שלא ינצל כשלא נמיתנו. ודיוקא דאין דוחין נפש אינו מוכרח לע"ד, שהרי גם באמרו להם תנו אחד מכם נמק ר"ל את דינו משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כלומר, שאין אדם רשאי למסור דמו של חברו למיתה אלא להגן עליו בכל כוחותיו באותה מדה שמגן על עצמו, וזהו כלל גדול בתורה מאי דעלך סני לחברך לא תעביד. ובמובן זה אמר ר"ל גם ביחדו איש אחד מאי חזית דדמא דידך סומק טפי (ובזה מתורצת תמיהת הרמ"ך עין כ"מ ה' יסוה"ת שם) ולפי"ז מתניתין נמי הכי מתפרשא שאין דוחין נפש להקדים מיתתו בידים מפני נפש אמו.
אולם לדיננא בעובר שלא נעקר עדין לצאת מסתברא לומר כדינו של התפארת ישראל הואיל והוא מוטל בספק שמא מחמת חולשת האם או מפני גדולו לא תבא לכלל לידה שבמות האם ימות גם הוא, או שימות העובר ברחם אמו ולא תהיה לו אפשרות לצאת חי, ולכן אם גם נניח דהוי ספק וספק, מכל מקום כיון דלא אסרה תורה הריגתו מותר לגרום מיתתו כדי להציל את אמו.
הדרן לנדון דידן לפי מה שביארנו לא הענישה התורה בהריגת עוברים במעי אמן וכיון שכן במקום סכנה מותר לגרום מיתתו.
ג. עובר ירך אמו.
ועוד טעם אחר להתירא משום דעובר חשוב עם אמו כגוף אחד וכדקי"ל בדין עובר שנמצא במעי אמו שהוא ניתר בשחיטת האם או נעשה עמה נבלה כל זמן שלא כלו חדשיו. [עיין יור"ד סי' י"ג] וכן שנינו: האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ופרש"י אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא הוא [ערכין ז']. ואם כן כשם שמותר לאדם לחתוך אחד מאבריו כדי לרפאות את עצמו, הכי נמי מותר להמית את הילד כדי להציל את אמו אפילו מספק סכנה ואל תשיבני ממ"ש התוס' דישראל אע"ג דאינו נהרג על העוברים מכל מקום לא שרי ליה להורגם [סנהדרין נ"ט ד' וחולין ל"ג ד"ה חד] ואין זו תשובה, שהרי לא מצאנו רמז מן התורה לאסור זה ומסתבר דאסורו הוא משום דאין אדם רשאי לחבול בעצמו [ב"ק צ"א] ובמקום ספק סכנה מותר.
וכן ראיתי בתשובת הגאון יעב"ץ ז"ל [ח"א סי' מ"ג] שהעלה בפשיטות להתיר המתת העובר כל כמה דלא עקר אפילו אינו משום פקוח אמו, אלא להצילה מרעתה שגורם לה כאב גדול. ואם אמנם קולא גדולה היא זו וצ"ע לדינא אבל במקום סכנה ברור דבר להתיר.
ד. מעוות לא יוכל לתקון
אתאן לשאלה השנית בדין אשת איש שהרתה לזנונים אם מותר לה לגרום מיתת הולד על ידי סם או להוציאו בידים מרחמה. החות יאיר (בסי' ל"א) נשא ונתן בהלכה זו ואעפ"י שהראה פנים להיתר מסיק להלכה שכל המורה היתר בזה הוא הוא מסיע ידי עוברי עבירה. אולם הגאון יעב"ץ ז"ל (שם) התיר בזה משום דכיון שאמו התחיבה מיתה בפעולתה זו, ואם היה הדבר מסור בידינו היינו הורגים אותה ואת בנה, וכדאמרינן [בערכין ז']: אשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, אין סברא לאסור השחתתו. איברא דבהיתר זה איכא למשדי נרגא דאע"ג שהעובר הוא בן מיתה מכל מקום אין מיתתו מסורה אלא לבית דין ואין ממיתים אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבואו לבית דין וידינוהו למיתה. והרמב"ם [ה' רוצח פ"א ה"ה] ולא עוד אלא כל היכול להציל באבר מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפש של רודף הרי זה שופך דמים וחייב מיתה [שם י"ג] שחטא זה הוא מכלל הדברים שהם בבחינת מעות לא יוכל לתקון, וכמאמר ר"ש בן מנסיא מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר (יבמות כ"ב) והוא הדין לאשה שהרתה ממזר וכל חייבי כריתות ומיתת בית דין, תשובה ויה"כ תולה ויסורין ממרקין [יומא ס"ו]. וכיון שכן אין חטא אסור על המתת העובר, מתקן מעשה עבירה. ועל כגון זה אמרו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור יאכל שום אחר? [ברכות נ"א ושבת לא"י].
ה. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה.
את זה כתבתי לטעמו של הגאון יעב"ץ ז"ל. אבל להלכה יש לקיים דבריו ולא מטעמיה אלא מטעם אחר: משום דלא תיקום בארור. וכדאמר ר"ש בן לקיש ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, כל הפרשה כולה לא נאמרה אלא בשביל נואף ונואפת; ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' דעביד פסל ומסכה בארור סגי ליה? אלא זה שבא על הערוה והוליד בן והלך ועבד עכו"ם אמר הקב"ה ארורים אביו ואמו של זה שכך גרמו לו. ופרש"י (ד"ה אלא) זה הבא על הערוה והוליד ממזר ומתוך בושתו שאסור לבוא בקהל ה' ואינו מוצא אשה הולך בין עכו"ם ועובד עכו"ם. ארורים אלה אשר עשאוהו לעבוד פסל ומסכה [סוטה ל"ז]. הא למדת דבאסור עריות שהן מחייבי כריתות ומיתות בי"ד יש עבירה כפולה: עצם הביאה אפילו אם לא תביא לידי הולדה, ואסור ההולדה שנקראים מולידיו: אביו ואמו גורמים לעבירות שילך בנם ויטמא בין העכו"ם ויעבוד עכו"ם או שיבוא בקהל ה' וירבה ממזרים בישראל שהרי בניו ע"ס כל הדורות אסורים לבוא בקהל [עיין שו"ע אה"ע סי' ד' סעיף א'] ולפי זה יוצא שכיון שישראל ההורג את הנפלים אינו חייב מיתה אלא אסורא הוא דעביד בעובר שהוא ממזר שהריגתו מתקנת אסור דארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. מותר להרגו קודם שיצא ראשו או רובו של הולד מכותלי רחם אמו כדי דלא ליקום בארור. ודומה לזה מצאנו שמותר לאדם לאבד עצמו לדעת כשעושה זאת משום תשובה [עיין בספר עיון יעקב קידושין פ"א ד"ה סליק] והוא הדין להריגת העובר משום דלא ליקום באסור דארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה.
ו. אין שליח לדבר עבירה
אולם לפי זה יוצא שלא הותר להרוג את העובר אלא ע"י ההורים עצמם בשתית סממנים או הכאה כנגד בית הריון, אבל לא ע"י אחר, דכיון דאין שליח לדבר עבירה וחייב השליח על פעולתו ולגבי השליח אין אסור דארור אשר יעשה פסל או גרמא לעבור על לאו דלא יבא ממזר, אין לו שום היתר להרוג את העובר. ואל תשיבני ממ"ש במתניתין: אשה המקשה לילד חותכין העובר שבמעיה [אהלות פ"א] וממ"ש האשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שלא תבא לידי נוול המת שכל ישראל חייבים בהם, אבל המתת הממזר כדי למנוע אסור ארור אשר יעשה פסל ומסכה אינו אלא באביו ואמו שגרמו ליצירתו והולדתו ולא באחרים. אפילו אם הם ישראלים ואצ"ל כשהם לא יהודים שהם אסורים על הריגת עוברים כדין כל בני נח שנהרגים על המתת עוברים מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך [סנהדרין נ"ז] והרמב"ם [ה' מלכים פ"ט ה"ד]. ולכן הואיל והוא נהרג עליו והמכשילו עובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול לא אתי אסור דארור עושה פסל ומסכה ומתיר אסור דאורייתא דלפני עור לא תתן מכשול.
ומזה יוצא נמי דבעובר זנונים של פנוי שאינה באסור ערוה אפילו ההורים עצמם אינם מותרים לגרום מיתת העובר כיון שאין בנם נאסר לבוא בקהל.
ועיין גמ' ב"ק [ד' פ"ג] אין שכינה שורה וכו' היתה אשה מעוברת ונבח בה כלב והפילה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
מסקנא עובר שהוא ממזר שרי להו להוריו לגרום מיתתו בסם או אפילו בידים קודם שנעקר לצאת מרחם אמו אבל אסור לישראל אחר להורגו ואסור לההורים עצמם לגרום מיתתו על ידי לא יהודי. והנלע"ד כתבתי.