סימן מח

(ליו"ד סימן רס"ד)

א. מילה באמצעות מכונה.

ב. מוהל שמת התינוק שמל

 

ירושלים ב' שבט התש"ט.

לכבוד הרב המובהק דעסיק באורייתא תדירא, כמוהר"ר בנימין עזריאל נדאף יצ"ו. שלום וברכה.

 

הנני מאשר קבלת מכתבו מיום ה' דחנוכה דהאי שתא, ובו שאלת חכם: הנה מקרוב המציאו מכונה חדשה למילה (רצוף למכתבי זה הנני שולח חוברת קטנה שבה מבוארת תכנית המכונה ומעשיה). לכאורה בעינן דם ברית, וכנראה שבמכונה זו נעצר כל הדם ואינו יוצא לחוץ, ומה בנוגע למילה בשבת המותר להשתמש בה?

וזאת תשובתי:

ראשית דבר הנני צריך לומר, עצם חתיכת הערלה אין בה שום חשש כל שהוא של סכנה, כי הערלה אינה חלק אורגאני מהגוף, אלא בשר המחובר לגוף שהפרדתו ממנו אינו פוגע כלל בגוף, ולא אפילו באותו אבר שהוא מחובר בו, אם נזהרים א) לחתכו בסכין נקיה מחלודה, או כל כל דבר אחר העלול להרעיל את מקום החתך, או את הדם שבה הוא נוגע. ב) וכן צריך להזהר שלא לגרום שפך דם מרובה שתתמעט כמות הדם שצריך לחיותו של הילד הנימול. ג) ולמנוע סכנת מות הנגרמת על – ידי כאב ממעשה החתוך לילד שהוא חלש בטבעו, ואינו יכול לסבול כל מכאוב בגופו.

לתקון שלשת דברים אלה, השכילו רבותינו הקדמונים ז"ל וצוו לבדוק את הילד לפני המילה במצב בריאותו וכחו, ולשים לב ביחוד למצבו בנוגע למחזור הדם שבגופו שלא יהיה מראהו ירוק מכל יתר הנולדים שזהו סימן חולשה וכן שלא יהיה אדום ביותר שזה מוכיח שלא נבלע הדם באבריו, ולכן ע"י המילה יצא כל הדם שבגוף.

וכלל גדול אמרו בהלכות מילה: וצריך ליזהר מאד באלו הדברים, שאין מלין ילד שיש בו חשש חולי דסכנת נפשות דוחה הכל, שאפשר לו למול זמן אחר, ואי אפשר להחזיר נפש מישראל לעולם (שו"ע יו"ד סי' רס"ג סעיף א').

וכן מקובל ונהוג אצל המוהלים ליחד סכין למילה שיהיה נקי מכל פגם ולכלוך או חלודה.

בדברים אלה השכילו רבותינו הקדמונים להבטיח במאה אחוז בריאותו של הנימול בין שהוא נמול לשמונה או לכשהוא גדול כגון שהיה חולה בשמיני, או גוי שבא להתגייר. ומעתה אין אנו צריכים למכונה כדי למנוע שפיכת דם המילה, ומשם זה אין אנו צריכים להזדקק למכונה חדשה זאת. ילכו הם בשלהם ואנו נלך בדרך מורשת אבות.

אולם מה שצריך לברר הוא אם מי שהוא עשה את המילה במכונה זאת, אם קיים בזה מצוה מילה או שמעשיו בטלים, והרי הוא באיסור כרת כמו שנאמר: וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר, (בראשית י"ז, י"ד). ולפי"ז אם מל במכונה זאת בשבת חייב מיתה כדין מחלל שבת שהרי החותך את העור הוא אחד מאבות מלאכות.

ונראה לי ודאי דלא קיים כלל מצות מילה, שאין מצות זו מתקיימת אלא בדם המילה, וכדפירש"י ז"ל: צוה להציל ידידות. שארינו משחת – מגהינם דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסירך מבור אין מים בו (שבת קלז ב). ועוד ראיה מכרעת מדקיי"ל ילד שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא (שבת קלה ב, ושו"ע יו"ד סי' רס"ג סעיף ד'). וה"ה לגר שמל קודם שנתגייר. ולא עוד אלא שבברכת מילת הגר מברכין אחריה: אשר צונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית (טוש"ע יו"ד סי' רס"ה סעיף ה').

מכאן למדנו מפורש דעיקר מצות המילה היא הטפת הדם שבה, שאם לא תאמר כן מה תועלת בהטפת דם ברית, ולמה תקנו בברכת מילת הגרים להטיף ממנו דם ברית. אם בישראל אין מצוה זו נוהגת – בגר מנין. וכן כתב הר"ן: אבל כללו הכל בברכה זאת לפי שדם המילה היא ברית של ישראל, ועל הברית אנו מברכין (שבת סוף פרק י"ט) [דף נה ב, ברי"ף ד"ה המלואת הגרים].

מכאן אתה למד דברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שמברך האב, היא מכוונת לדם הברית שהיא עיקר מצות המילה. ובזה מתורץ הדבר שלא תקנו ברכה זאת בכל מילת ילד מישראל. והנה המאור כתב: והטעם שמברכים: להטיף ממנו דם ברית במילת גרים ועבדים, מה שאין כן באחר, מפני שהם בני דעת וכדי שיקבלו עליהם עול תורה ומצות בשמחה, ולא ידאגו לדם הנוטף מהם (המאור הקטן שבת שם). וטעם זה אין לו טעם לענ"ד, ויותר נראה טעמו של הר"ן דבאחר היינו בישראל כלולה ברכת הטפת דם בברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שהוא ברית דם מעין הברית שבהר סיני כדכתיב: הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם וגו' (שמות כ"ד, ח').

והכי מסתברא שהרי המילה היא קרבן ברית וכמו שנאמר בזוה"ק: כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא, כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא קמיה דקב"ה, וכאילו בני מדבחא שלימא קמיה וכו' וניחא ליה יתיר מכולהו דכתיב: וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו' בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' מהו אזכיר את שמי דא מילה (זה"ק בראשית צ"ה ד"ה פתח אידך ואמר). וידוע דאין קרבן בלא דם: דהוא עצמו צריך דם (חולין כט א) הלכך גם מצות מילה צריכה דם.

עומד לנגדנו פסק מרן ז"ל, דפסק: גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד מהול כשמטיפין ממנו דם ברית אין צריך ברכה (יו"ד סי' רס"ה סע' ג) רס"ג (סעי' ד) מכאן מוכח שהטפת דם אינה מצוה.

אבל באמת דבריו צריכים עיונא ודיוקא, דהנה בגמרא נחלקו ב"ש וב"ה בקטן שנולד מהול ב"ש אומרים צריכים להטיף ממנו דם ברית וב"ה אינו צריך. א"ר שמעון לא נחלקו על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה על מה נחלקו, על גר שנתגייר מהול וכו'. איתמר רב אמר הלכה כת"ק פירש"י: כת"ק אליבא דב"ה דאמר אין צריך (שבת קלה). הרי לך מפורש דלרב דפסק כת"ק אין צריך להטיף דם ברית לקטן שנולד מהול וכ"ש לגוי. ובעל הלכות גדולות פסק דקטן אין צריך, וגר צריך והרשב"א נמק דבריו, שקטן אינו צריך משום דאיתמעיט מדכתיב ערלתו, ודוקא בקטן דגלי גלי, אבל בגר דלא גלי לא גלי, ור"ח פסק איפכא דקטן צריך להטיף וגר מהול אינו צריך להטיף (שם תד"ה לא).

הא למדת שלא נחלקו בדבר אלא בעיקר הדין אם צריך הטפת דם ברית או לא, ולמ"ד צריך הטפת דם ברית בקטן ובגר, או באחד מהם לכל מר כדאית ליה ודאי דמברכין עליו להטיף דם ברית, וא"כ הרמב"ם ומרן ז"ל שפסקו בשניהם שצריך להטיף דם ברית ודאי דצריך לברך על שניהם.

אולם מצאנו בתשובת רבנו ה"ג שחלק בין עיקר מצות הטפה לברכתה, דכתב: וששאלת נולד כשהוא מהול צריך להטיף דם ברית או לא, ואם צריך מברכין עליו או לא?, כללו של דבר, רבנן קמאי במתיבתא הכין אסכימו שצריך להטיף וכו' ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה כבושה (הרי"ף שבת פי' יט דף נד ברי"ף ד"ה לרבינו האי).

מדבריו מוכח שאע"ג שמטיפין דם ברית, בכל זאת אין מברכין על ההטפה בקטן שנולד מהול משום שכל ההטפה היא משום ספק ערלה כבושה ואין מברכין על הספק, ובגר שהוא מהול אין בו מצות הטפה כלל, שהרי ודאי שאין בו ערלה כבושה, וכיון שאין מצות הטפה ברכה מאן דכר שמה וזוהי סברת ר"ח [דף קלה ב בסוף דיבורי ת"ר] והרמב"ן ז"ל כתב: דגר או עבד שנתגייר כשהוא מהול לדברי הכל מברך להטיף ממנו דם ברית, שאין הטפה זו מספק אלא ודאי שאנו חייבים להטיף ממנו דם ברית להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ובה נכנסים תחת כנפי השכינה (הר"ן שם).

ולע"ד לא זכיתי לרדת לסוף דעתו, דכיון שאנו חייבים להטיף דם ברית לגרים או עבדים ודאי שאנו חייבים במצוה זאת גם לקטן שנולד מהול, ואטו משום ספק ערלה כבושה נהיה פטורים מהטפת דם ברית, אדרבא איפכא מסתברא הואיל וחייבים למולו מספק חייבים בהטפת דם ברית שהיא מחוייבת גם כשאין ספק ערלה כבושה?

וצ"ל דהרמב"ן סובר דבקטן שנולד מהול לדברי האומרים דצריך להטיף דם ברית דקיי"ל כוותייהו מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ומחלוקת הפוסקים היא, די"א ברכה זאת פוטרת ברכת להטיף דם ברית כמו שפוטרת לכל קטן שלא נולד מהול, וי"א שהואיל ואינם מקיימים מצוה מילה אלא ע"י הטפה צריך לברך גם על הטפת דם ברית שהיא מצות המילה בפועל. אבל במילת גר כיון שאין מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו לד"ה מברכין להטיף דם ברית.

מכללם של דברים למדנו, שלש דעות בהלכה זאת:

א. ר' האי גאון סבר קטן שנולד מהול אין מברכים להטיף דם ברית, לפי שהטפת דם ברית אינה מצוה אלא במקום מילת בשר ערלה, וכדאמרינן: ערלתו ולא המהול, כלומר במקום שאין ערלה אין חלות מצוה ממצות המילה, דהיינו הטפת דם ברית, וה"ה לגר שנתגייר מהול.

ב. בעל הלכות גדולות סובר דבקטן שנולד מהול אין מברכין עליו כלל הואיל והתורה פטרה אותו הלכך אין מטיפין לו דם ברית ולא מברכים שום ברכה, אבל גר שנתגייר מהול מטיפין לו דם ברית, ומברכים עליו. דלא גלי קרא לפטרו ממצות מילה שבכללה היא הטפת דם ברית, וכמה דאפשר לעשות מצוה עלינו לקיימה, ולזה נוטים דברי הרמב"ן.

ג. ר' חננאל סובר קטן שנולד מהול מטיפין ומברכים משום שהוא מצווה, ואביו או ב"ד מצווים במצוה זאת בכל מה שאפשר לקיימה, אבל גר אינו מצוה בזה אלא המילה היא תנאי לקבלתו לגרות, וכשהוא מהול אין תנאי זה קיים, הלכך אין מטיפין ולא מברכים.

ולפי"ז הרמב"ן ומרן ז"ל שפסקו בשניהם שמטיפים ואין מברכים, וסתם דבריהם משמע שגם ברכת להכניסו של אברהם אבינו אין מברכין לקטן שנולד מהול, היא סברא יחידאה, וכן כתב הר"ן: אבל הרמב"ם כתב גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד מהול, כשמטיפים להם דם ברית אין צריכים ברכה ולא ידעתי למה אמר בגר וכו' ואפשר דרפויי מרפיא בידיה (הר"ן שם). והמ"מ תירץ, דקטן שנולד מהול אין מברכים משום שאין מברכים על הספק, וגר לא עדיף מקטן, הלכך כשם שאין מברכים על קטן שנולד מהול כן אין מברכים על הגר שנתגייר כשהוא מהול (הלכות מילה פ"ג הלכה ו').

ולע"ד נראה, דהרמב"ם ומרן ז"ל, סברי כדעת רה"ג כוותיה ומטעמיה וכדכתיבנא.

ועל כל פנים, מכל האמור ומדובר מחוורים הדברים כשמלה, דכל מקום שיש ערלה יש בה גם מצות הטפת דם ברית כמו שיש מצות פריעה, ומכאן מתבררת הלכה בשאלה דנדון דידן שאין לקיים מצות מילה בדרך עצירת הדם, דכל מילה שאין הטפת דם הרי היא כאילו אינה, כדין מל ולא פרע, והעושה מילה כזאת ביום שבת הרי הוא מחלל שבת באב מלאכה דחותך את העור. ושומר נפשו ירחק מזה תכלית הריחוק, אלא יקיים מצות מילה בסכין כמו שנהגו כל ישראל (יו"ד סי' רס"ד סעיף ב'), ויהיה קרבן המילה לרצון לו לפני ה'.

והנלע"ד כתבתי.

שאלה ב'.

רציתי לדעת אם פוסקים אנו בני ספרד כשיטת עיקרי הד"ט בשם פחד יצחק, דמוהל לא ישחט משום מעשה שהיה וכו' שמת התינוק.

תשובה. בהלכה זאת לא תפול בה מחלוקת בין בני ספרד לבני אשכנז דכל מקום שיש חשש סכנה כולנו מצווים למנעה, ומקרא מלא דבר הכתוב, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וממנו למדו שפקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה. (יומא פה ב) וכ"ש הוא שאסור לעשות המצוה בדרך שיש בה חשש כל שהוא של סכנה במקום שאפשר לקיימה בדרך בטוחה לגמרי, ובזה לא נחלק אדם מעולם.

השאלה שעומדת לפנינו היא אם יש בזה משום סכנה. וכאן אני מוצא צורך להעיר תשומת לבו, על אזהרתם של רבותינו הקדמונים שאסרו לפסוק הלכה מספרי המאספים שהם מכוונים רק למפתח ומראי מקומות.

והנה עיקרי הד"ט ציין דברי הפחד יצחק, רק בחלק העובדות, והרואה במקורן של דברים ידע שמסקנת הפחד יצחק היא שאין להקפיד על זה. דהנה בראשית דבריו הביא דברי השואל דחשש לאסור על השוחט להיות מוהל מפני שידיו רוטטות. והפחד יצחק דחה זה בשתי ידים, דא"כ היאך השוחט יכול לבדוק סכין ולהרגיש בפגימתו? ועוד העיד שבק"ק קפאלי, היה האלוף בכמוהר"ר הכהן, והיה מוהל ואומן וכמה פעמים ראיתי שוחט בביתו. ושוב צדד למצוא סמך לדבר ממ"ש בגמרא: האי מאן דבמאדים אי טבחא הוי אי אומנא אי מוהלא. ומהרש"א בח"א השמיט טבחא משום שהשחיטה אינה מצוה מחוייבת אלא מצוה מקרית אם רוצה לאכול בשר, אבל מילה היא מצוה הכרחית ותמידית, וכשלא מצא סמך למנהג הביא שתי עובדות של מיתה מחמת מילה ע"י השוחט ושוב דחה זה מתוך עדות ראיה דשוחטים גדולים בחכמה יראה היו מוהלים ולא קרא כל אסון לילד הנמול ולמוהל כי על כן מנהג פירארה שלא להקפיד (פחד יצחק אות מ"ו).

הרי לך מפורש שהפחד יצחק עצמו לא חש לדבר זה, וכן שורת הדין נותנת.

שלא לחוש לכל מקרה נדיר שאין השכל ולא ההגיון מחייב לחוש לו וקרוב הדבר בעיני שיש גם צד אסור בדבר מכלל לא תנחשו. ובירושלים וכן בכל ארץ ישראל לא ראיתי ולא שמעתי שמקפידים על כך, והשוחטים אפילו שוחטי דמתא שעוסקים יום יום בשחיטת עופות ובהמות היו מוהלים בפני רבני וגאוני מרייהו דארעא דישראל ולא היה פוצה פה ומהסס בדבר הזה, וכן ראוי להורות ומיניה לא תזוע.