תו חזיתיה למעכ״ת דכתב: והנה לגבי שבועה בכתב, כתב בבאר הגולה בשם מהרשד״ם שחייב לקיים השבועה (באה״ג יו״ד סי׳ רל״ב סעיף י״ב). ויש להעיר עפ״י סברת המ״מ, שהיכא דאפשר לעבור ע״י מעשה חשיב ״לאו שיש בו מעשה״ וכו׳. אם כן מדוע כייל רבי יוחנן, נשבע ומימר ומקלל (שבועות כ״א,א), הלא נשבע יכול להיות על ידי מעשה בכתב, ודומה למימר דאמרינן: לא תתני ומימר (תמורה ג,ב), וצע״ג. והנה דינו של מהרשד״ם, הוא כהלכתא בלא טעמא, שהרי מקרא מלא דבר הכתוב: ״או נפש כי תשבע לבטא בשפתים״ [ויקרא ה,ד], הרי שבטוי שפתים שהוא הדבור, הוא שמחייב ולא מעשה הכתיבה, ובאמת מהרשד״ם עצמו כתב: ״ועל הטעם שלא בטא בשפתים, כבר אירע מעשה בסאלוניקי, והראיתי פנים להחמיר, ורבו עלי חברי ועשו מעשה להקל״ (הרשד״ם יו״ד סי׳ קי״ג). ומרן החיד״א הביא מ״ש בכנה״ג (יו״ד סי׳ ר״י), פלוגתא ררבוותא בנשבע על ידי כתב ולא ביטא בשפתיו וכו׳, וכך היה מונה מעשרה שליטים מהפוסקים, ובכללם מרן בתשובה כ״י שאינו חייב לקיים וכו׳, ובתשובת מהר״י הלוי כתב: דאין לחייבו בדיני אדם, כיון דלא הוציא שבועה מפיו, והרב שב יעקב(יו״ד סי׳ מ״ט) הלכה זו, העלה דכתיבה אינה כדיבור (ברכי יוסף או״ח סי׳ תפ״ט סעיף י״ד). וב״נודע ביהודה״ צדד לומר דכיון דבשבועה נאמר ״לכל אשר יבטא האדם בשבועה״ [שם], ושם לא נזכר בשפתים, יש לומר שדוקא גמר בלבו, הוא שאינו מחייב, משום דבעינן בטוי, וגמר בלבו לאו בטוי הוא, ומה שנאמר, בשפתים, הוא רק דבענין ראוי, ולאפוקי אלם, אבל בפקח, כיון שהוא ראוי, מהני שבועה בכתב ידו (נודע ביהודה יו״ד סי׳ ס״ו). והנה דברי הנודע ביהודה, אינם נהירים לע״ד, שהרי ״לבטא בשפתים״ ו״לכל אשר יבטא האדם בשבועה״ בפסוק אחד נאמרו, ומאמרי ״לכל אשר יבטא האדם״, הוא לרבות דברים שאין בהם הרעה והטבה (שבועות כה,א), ואם כן רבוי הכתוב הוא חוזר על רישיה דקרא ״לבטא בשפתים״ ! ובאמת הנודע ביהודה לא החליט כן, שהרי כתב שאפילו אם נימא בשבועה דלאו כדיבור דמי, ונימא דלבטא בשפתים יותר משמע דבור מעל פי דכתיב גבי עדות, מכל מקום אומר אני דהינו דוקא גבי שבועה או נדר וכו׳ (נוב״י חו״מ סי׳ ל). הרי לך מפורש דלא הזכיר בתשובתו האחרונה שבשבועה נאמר לכל אשר יבטא האדם, מכאן מוכח דלא סמכה דעתו על מה שכתב בתשובתו הקודמת, וקם דינא דבשבועה – כתיבה לאו כדיבור דמיא. |
ודע שלא רק בשבועה נאמר כתיבה לאו כדבור דמי, אלא בכל דבור שמצותו בקריאה ודבור, כתיבה אינה כדבור (וכמ״ש מרן החיד״א לענין ספירת העומר), והכי מסתברא, שהרי הכתיבה אינה אלא האותיות ככתבן ולא כקריאתן, הלכך אפילו אם מנקד אותן, עדיין אינם כקריאתן בטעמם ונגונם, וכל דבר שמצותו בקריאה, צריך לאומרו כנקודתן וכהלכתן (עיין ברכות יג.א תד״ה בקורא), ולא מצאנו מאן דאמר דבכתיבת פרשת שמע, או תפלה, שיוצא ידי חובתו, ולא מתקיימת מצות חליצה בכתיבת דברי היבם או היבמה, וכן בכל אלה שנזכרו בריש פרק אלו נאמרין (סוטה לב.א), ודאי הוא שדוקא באמירה ולא בכתיבה, והיינו מטעמא דאמרן, שבכתיבה אעפ״י שהכתיבה היא מעשה לענין שבת, אבל במקום שצריך דבור, אין הכתיבה כדבור, משום שבכתיבה כל אות נכתבת בפני עצמה, והקורא הוא שמצרפן, מה שאין כן בדבור, שכל מלה נאמרת במבטא אחד כקריאתה וככתבה, והמלים מצטרפות למשפטים, וזהו הטעם של: ״מפיהם ולא מפי כתבם״ (גיטין עא.א). ולעצם קושית מעכ״ת יש לומר, דאף למאן דאמר דשבועה בכתב מחייבת, אינו משום דכתיבה כדבור, אלא דכך הוא נודר או נשבע מפיו או בכתבו לאסור על עצמו, כמו שכן מתחייב ממון בכתבו לחברו (חו״מ סי׳ מ׳ סעיפים א-ב), אבל הכתיבה אינה כדבור, דהכתיבה כשהיא לעצמה אינה כלום, אלא משום קריאתה, ואם כן הכתיבה עצמה אינה מעשה, אלא היא כדבור, ולא דמי ללאו דחסימה, שהלאו עצמו נאמר על חסימה במעשה, הלכך לוקה עליה גם בחסימה בקול [ראה סנהדרין סה,ב], כמ״ש המ״מ, אבל לאו דשבועה או נדר, וכן כל מצות קריאה אינן אלא בדבור, אלא שאנו אומרים שגם הכתיבה היא כדבור, מפני שהיא ניתנה לקריאה, כמו שהדבור ניתן לשמיעה, הלכך אינו יוצא מכלל לאו שאין בו מעשה.
|