סימן מח

ב"ה ה' טבת תרצ"ו

הסירו מכשול מדרך עמי!

 

בחרדה וכאב לב שמעתי החלטתם המוזרה של אלה המתימרים לרבנים ודואגים לתקנת בנות ישראל, לתקן בסדור חופה וקדושין, גם מנוי שליחות לגרושין שאם יעזוב את אשתו שלש שנים או שהיא תשיג פטורין בערכאות שיתן לה השליח גט.

החלטה מוזרה ותמוהה זו החרידה את כל שומעיה בכלל, ואלצה את גדולי וגאוני הרבנים שבארץ ישראל ובראשם גאון עזנו מרן הגראי"ק נשיא הרבנות הראשית לא"י זצוק"ל, לצאת במחאה נמרצת נגד המתקנים מקלקלים מצד אחד, ובדברי עדוד לחזק ידי אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה שעמדו בפרץ לעקר מזימה זו. ובמחאה זו הצטרפתי גם אני הקטן.

והנה עתה בשמעי שוב שהתקלה עומדת במקומה נעתרתי לבקשת אגודת הרבנים הגאונים הנ"ל, והנני מוצא חובה לעצמי במחאה גלויה נגד החלטה זו ולבאר בראשי פרקים קלקלותיה המרובות הן:

ההצעה כשהיא לעצמה היא מוזרה ומגוחכה שעושה את כל הנשואין ללעג ושחוק, ומתוך כך גם להפקר ומעשה תעתועים. כי איך יתואר דבר זה שביד אחת יושיט טבעת הברית של הקידושין, ובידו השנית יכתוב או יחתום על מנוי השליחות לגרשה, ואין זה אלא מעשה תעתועים מכוער שנותן את עושיו ללעג וקלסה ועשוה את הנשואין למשחק ילדים.

מבחינה זו עצמה ראוי לדחות הצעה זו בשתי ידים, ואני מתפלא על יוזמיה שלא הרגישו את הלעג וקלסה שהם גורמים לעצמם ולשומעי תקנתם המוזרה זו. אולם זהו דבר שברגש, שאלה שאין להם מושג מהשקפת הנשואין היהודיים לא ירגישו בו. ונוח להם איזו תקנה מדומה ומרומה מכל קדושת חיי המשפחה של העם.

א. תקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה

אבל זאת היו צריכים לחשוב שכל תקנה צריכה להיות מבוססת על יסודות ההלכה ולא על עקירתה, ותקנה זו היא מופרכת מעיקרה מכמה טעמים כמו שנבאר להלן בע"ה:

בתקנה זו שקלקלתה מרובה אנו הורסים קדושת הנשואין הישראלים ועושים אותם לנשואי זנות שכלל גדול בתורת הנשואין שהם צריכים להיות קשר קיימא בין האיש והאשה ולא הסכם הדדי שעלול להתבטל בכל מקרה שהוא, מטעם זה שקדו רז"ל ותקנו: שיהיה כותב לה: כל נכסי אחראין לכתובתה (כתובות פ"ב) כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ומטעם זה אמרו: אסור לאדם שישהה את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה (כתובות נ"ז וב"ק פ"ט ושו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף א') כי כל נשואין שאפשר לבטלם בכל שעה אפילו בנתינת גט אינם נשואי ברית קיים ואין בהם מקדושת הנשואין הישראליים שנאמר בהם: היא חברתך ואשת בריתך (מלאכי ט' ב' פ' י"ד).

וכעין זה כתב הרשב"א ז"ל דקידושין שהן על תנאי של רצון הוי כאלו התנה אם יערב עלי המקח או לאו, דזו ודאי בעילת זנות (שטמ"ק כתובות ע"ג) [עיין לעיל סי' מ"ו ד' קמ"ד ד"ה אולם].

והכי מסתברא שלא יעלה על הדעת שמותר לאדם לקדש לו אשה לזמן ידוע ואחרי כן יגרשנה בגט להתיר לו בעילתו, שהקידושין בישראל אינם באים להתיר הזימה, אלא לקדש את הזוג בקדושת ברית הנצח של הנשואין לתעודתם הקדושה; השראת השכינה בבית ישראל, וכאמרם ז"ל: איש ואשה, זכו שכינה ביניהם (סוטה י"ז) ולהולדת בנים כשרים וקדושים בקדושת היהדות, וכל מקום שהקידושין הם ארעיים וזמניים לשם התרת הזדוגות מינית, הם בכלל איש ואשה שלא זכו אש אוכלתן (שם).

ב. הנושא אשה או יושבת תחתיו ומשמשתו, ודעתו לגרשה

ועל תשיבני ממ"ש בגמ' בעובדי דרב ורב נחמן דמכרזי ואמרי מאן בעי ליומיה (יומא י"ח: ויבמות ל"ז:) שהרי הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הנך עובדי בהלכותיהם, אלמא דס"ל שהנהו עובדי אינן כהלכה, כמו שנבאר להלן בע"ה, דהנה מרן הב"י כתב בטעמייהו דהרי"ף והרא"ש, דכיון דאיכא תרי תרוצי בגמ' (חדא דאודעי קא מודעי להו ואיבעית אימא יחודי הוה מיחדי להו) מספקא להו כהי מינייהו נקטינן, ולפיכך השמיטוה דבכל ענין שהוא מההיא דיחודי הוה מיחדי להו לא נפקא לן מידי לענין דינא, דדילמא לא קי"ל כהך תירוצא אלא כאידך, הלכך לא שנא ת"ח לא שנא ע"ה אסור להתייחד עם אשה שתבעוה לינשא כדעת הראב"ד והרשב"א (טור יו"ד ב"י סי' קצ"ד).

ואין תירוצו מחוור לע"ד דאף אם מספקא להו בכל זאת הדין נותן לתפוס כחומרת שני התירוצים הלכך אם אודעינהו מקודם וגם מיחדים אותן להם לשם נשואין אחר ז' ימי חמוד או שמיחדים אותם לעולם לכל מר כדאית ליה מותר לישא ע"מ לגרשה וא"כ היו צריכים לפסוק הלכה כהנה עובדי ומדסתמו וכתבו תניא דר"א דלא ישא אדם לגרשה ודעתו לגרשה משמע דבכל ענין אסור לישא אשה ודעתו לגרשה.

ותו דהנך תירוצי דגמ' לא נאמרו אלא לענין המתנת ז' ימי חמוד אבל עדיין צריכים אנו ללמוד מהנך עובדי שתי הלכות אחרות והן: דמותר לישא אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרה כשאינו מגרש את הראשונה, אם הכא איש מפורסם דפקיע שמיה כרב; וכן מותר לישא אשה ודעתו לגרשה לאחר זמן אם מודיע לה קודם שרצונו לגרשה, כעובדי דמכריזי ואמרי מאן בעי ליומיה.

והנה המל"מ עמד בקושיתנו האחרונה וכתב: דלעולם ס"ל (להרי"ף והרא"ש) דאם הודיעה שרי, ומה שלא הביאו הנהו עובדי דרב ור"נ הוא משום דטעמא דאיסורא הוי משום אל תחרוש, וממילא נפקא דאם הודיעה שרי שהרי אינה יושבת לבטח עמו ומשו"ה לא הוצרכו להביא הני עובדי לאשמועינן הך דינא.

והמגיה שם חזק תירוץ זה מדפריך בגמ' לרב ור"נ מבריתא דלא ישא אשה במדינה זו וממהיא דרבא ולא פריך נמי מברייתא דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה (משנה למלך ה' אסורי ביאה פ' כ"א ה' כ"ח).

ולע"ד גם כשנקבל תירוצו של המל"מ אכתי לא איפרקו דברי הרי"ף והרא"ש מחולשיהו ושפיר היה צריך להביא בהלכותיהם עובדי דרב ור"נ ללמוד דאנשים דפקיע שמייהו מותר להם לישא אשה במדינה זו וללכת ולישא אשה אחרת במדינה אחרת.

ועוד דאעיקרא סברא זו שאם הודיעה אין בו משום אל תחרוש על רעך רעה. אינו דבר המובן מאליו, שאינו צריך להזכירו, תדע שהרי הרמב"ם דדייק טובא בלישניה, הוצרך להזכיר חלוק זה. ובאמת הסברא אינה פשוטה כל כך דנהי שהודיעה מקודם, בכל זאת אין הודעה זו מחייבת אותו לגרשה ואיהי סברה שישוב לבו לאהבה אותה ולא לגרשנה לעולם, והוא שעומד בדעתו לגרשה ובכל זאת מזדווג עמה עובר משום אל תחרוש.

ובקרבן נתנאל כתב: דהרי"ף והרא"ש מפרשים כפירוש הראב"ד ז"ל דיחודי הוי מיחדי להו, היינו שהיו מזמינים להו להשיאם להם לכשירצו, ומשו"ה לאו הוי כנושא אשה ודעתו לגרשה, קרבן נתנאל (יבמות פ"ד אות ל').

אבל לדעתי, מאמר "מאן הויא ליומא" אינו הולם פירוש זה ולע"ד נראה לומר דהרי"ף והרא"ש מפרשים כהרמב"ן דכתב: ויש לפרש לעולם שלוחי משדרי ומודעי להו מעיקרא, ומיהו לא סמכי אפקיעת דשמייהו, אלא יחודי בעלמא מייחדי להו (חידושי הרמב"ן יבמות ל"ז) ולפי"ז תירוצא בתרא דגמ': ואי בעי אימא יחודי בעלמא הוא דמיחדי להו, אינו חולק אתירוצא קמא: הוו משדרי ומודעי להו, אלא אוסופי הוא דקא מוסיף דהוו מודעי להו, וגם יחודי דעלמא הוא דמייחדי להו וכן פירש רש"י (יומא י"ז תד"ה יחודי).

וכן כתב הרשב"א ז"ל: אי נמי שלא היו באים עליהם לעולם ולא ישנות עמהם בבית, אלא כדי לשבור יצרם. (בית יוסף יו"ד סי' קצ"ב) ואפשר לומר עוד דהרי"ף והרא"ש מפרשים כהב"ח והדרישה, "דלישנא דמאן הויא ליומא" היינו מי רוצה להנשא אף שלא יתעכבו כי אם ימים אחדים. ואחר זמן יחזרו למקומן, וישובו כפעם בפעם כדי שתהיינה מוכנות להם כל זמן שיבואו למקום זה, והכי דאיק לישנא דגמרא: רב כי איקלע לדרשיד, משמע דלא אמר כן בכל מקום שהיה הולך אלא דוקא במקום זה שהיה רגיל לבוא לפרקים ולהתעכב בו ימים אחדים (ב"ח אה"ח סי' ב') ולפיכך אין בזה משום אל תחרוש על רעך, הואיל ולא היה בדעתם לגרשה, הלכך השמיטו הרי"ף והרא"ש הנהו עובדי משום דלא הותר אלא לקדש ע"מ לגרשה, אבל לא בנשואין. ונקטו להלכה מילתיה דרבי אליעזר בן יעקב: לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת ולא ישא אדם אשתו ודעתו לגרשה, וסתם נשואין משמע כניסה לחופה ויחוד של אישות, וסוברים הרי"ף והרא"ש דלתירוצא דגמ': יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו, אידחו כל הנך תירוצי. דשאני רבנן דפקיע שמיהו והוו משדרי להו, אלא בכל ענין אסור לישא אשה במדינה זו ולילך לישא במדינה אחרת, אעפ"י שאינו מגרש את הראשונה משום לתא דעריות, ואסור לישא אשה ע"מ לגרשה אפילו אם מודיעה, משום אל תחרוש על רעך אלא שבמעשה זה עושה בעילותיו בעילות בעילות זנות, שאין הקידושין והחופה שאחריהם מוציאים מבעילת זנות אלא כשהם מתקימים באמונה קדושה אבל כשדעתו לגרשה וחורש על אשת חיקו רעה כזה עושה בעילותיו בעילת זנות לפי שהוא מפר ברית קדושת הנשואים. ועליהם נאמר וברותי מכם הפושעים והמורדים בי שבכללם הוא בני גרושת הלב, שהבנים הם פגומים והאבות הם פושעים ומורדים, (נדרים כ"א, עיין ב"י או"ח סי' ר"מ, ומל"מ ה' איסורי ביאה שם). מכאן שאסור ביאת גרושת הלב חמור מאיסור זנות דפנויה שהוא רק אסור לאו. ובועלי גרושת הלב קראם הכתוב הפושעים ומורדים בי, ומסתברא שכך הוא הדין גם בנושא אשה ע"מ לגרשה דחד דינא וחד טעמא הוא.

דבר הלמד מהאמור: דלהרי"ף והרא"ש הרמב"ן והרשב"א ור"י בתוס' סבירא להו: דאסור לישא אשה ע"מ לגרשה, אפילו אם הודיעה שהוא נושאה על מנת כך, והסכימה להנשא לו, משום דמחשבת אסור זה פוגם את הנשואין הישראלים, ודבר זה לא נתן להסכמתם של שני צדדים, שאין רצון והסכמת שניהם יכול לשנות רצונו וגזרתו של מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין כדת משה וישראל. אולם הרמב"ם פסק: אסור לאדם לישא אשה ודעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש על רעך רעה, ואם הודיעה בהתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר. ואחריו נמשכו הטור ושו"ע והוסיפו: ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים ידועים מותר, מדבריהם מוכח, דמפרשים עובדי דרב ור"נ שהיו נושאים אותם לשם אישות לימים ידועים, וס"ל דתירוצא דיחודי הוה מיחדי להו נדחה מהלכה, שהרי בדין ז' ימי חמוד אלו חלקו לומר שאם יחדוה להם עד אחרי ז' ימי חמוד מותר, אלא פסקו סתם: תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים, (יו"ד סי' קצ"ב סעיף א') משמע דאפילו אם מיחדה לו לשם שירות ולא לאישות נמי אסור לישאנה קודם שיעברו עליה שבעה ימי חמוד, וזה תמוה שהרי הלכה רווחת היא לפסוק הלכה כאיבעית אימא בתרא. וכ"כ המל"מ ז"ל: ובכולא תלמודא מסכימים רוב הפוסקים תירוצא בתרא עיקר (ה' איסורי ביאה פכ"א ה' כ"ח). ולתירוץ בתרא זה לא הותר לישא אשה ודעתו לגרשה אפילו אם הודיעה אלא כשמיחדה לו שלא לאישות והותר לישא אשה קודם שיעברו ז' ימי חמוד אם מיחדה לו ולכן פסקי הרמב"ם ומרן בזה צל"ע.

ג. גרושת הלב

ובלא זה תמוה פסק הטור ושו"ע בזה וכדהקשה הגט פשוט ממ"ש בספ"ב דנדרים: וברותי מכם המורדים הפושעים בי, אלו בני ט' מדות וחד מינייהו גרושת הלב, והנה הג"פ רצה לתרץ דבני גרושת הלב לא מיקרי אלא כשאינו מודיעה אבל אם מודיעה שנושאה ע"מ לגרשה שרי, ויפה השיג עליו המל"מ (שם). וכ"כ הפרישה (אה"ע סי' כ"ה סק"ל שם) דלטעמא דהרא"ש דאסור גרושת הלב משום דמהרהר באחרת גם כשמודיעה ראוי לאסור.

והמל"מ תירץ דביש לו אשה אחרת שרי הואיל ולא שייך טעמא דהרהור באשה אחרת, ותירוץ זה יכול להתקיים לדעת הרא"ש שפירש דאסור גרושת הלב הוא משום הרהור באשה אחרת, אבל לדעתי איסור גרושת הלב הוא, משום דכיון שגרושה בלבו הרי הוא בועל בעילת זנות, וא"כ אסור אפילו אם הודיעה, ולא מסתברא שתתיר התורה בעילה כזו שאינה מכוונת לשם אישות. ושיותר לו לאדם להחליף לו נשים בכל יום על ידי קידושין שנעשו מתחלה ע"מ לגרשה, שאם כן הרי אנו מרבים זימה בישראל ומרבים נבלים ברשות התורה חלילה.

ולעיקר קושית הג"פ יש לתרץ לע"ד דגרושת הלב גריעא משום דבשעה שהוא מתיחד עמה הרי היא גרושה מלבו. וכן כתב הטור: בני גרושת הלב שבלבו לגרשה אפילו אין בלבו שנאה, כגון מאותן שכופין אותו להוציא וגמר בלבו לגרשה אע"פ שאינה שנואה (אה"ע סי' קי"ט סעיף ח') אבל נושא על מנת לגרשה בשעה שהוא מתיחד עמה לבו שלם ומתיחד עמה לשם אישות, שו"ר בבית שמואל שכתב כן (ב"ש סי' סי"ק ס"ק א').

ולעיקר פסק הרמב"ם ודעימיה, שהתירו לישא אשה ע"מ לגרשה אם מודיעה, נ"ל: שלא פסקו להתיר נשואין כאלה לכתחילה, אלא שאם נשאה ע"מ לגרשה ובא עליה, אינו עובר משום אל תחרוש על רעך רעה ואין בעילתו בעילת זנות. וזה למדתי ממ"ש הרמב"ם והטור: לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה (הלכה גירושין פ"י ה' כ"א, טור אה"ע סי' קי"ט).

והנה בהלכות גירושין לא הזכירו חלוק זה, שאם הודיעה מותר, ואין לומר שסמכו על מ"ש בהלכות אסורי ביאה ופו"ר, שהרי מגוף דבריהם מוכח דס"ל שאפילו אם הודיעה אסור, מדכריכו ותנו: לא ישא אשה ודעתו לגרשה בהדי יושבת תחתיו ומשמשתו. מוכח דכשם דביושבת תחתיו, לא מהני מה שהודיעה, דמאי מציא למעבד, (כמ"ש בח"מ וב"ש שם ס"ק א'), כן כשנושא אותה מתחלה לא מהני מה שמודיעה, דכל קידושין שהם על דעת גרושין לזמן ידוע, הם שני הפכים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת, והם בכלל אל תחרוש על רעך רעה שהוא אסור אפילו אם רעך מסכים לרעה, שאין אדם מסכים בכך מרצונו, אלא מתוך הכרח, ואין הסכם חברו להרע לו מתיר פעולת הרעה למי שעושה אותה. ומצוה לסור מרע בכל אופן, ולכן נשואין אלה בין שנעשים מתחלתם לשם כך, או אפילו שנעשים אחרי שיושבת תחתיו, הם אסורים ולא מהניא הסכמתם לשנות מטבע הנשואין בישראל, ומה שכתבו הרמב"ם ודעימיה שאם הודיעה מותר היינו לומר שאם עשה זאת אינו חוטא בביאה אסורה. ודבר המובן מאליו שלא הותר זאת אלא בעושה לשם מצוה, כעובדא דרב וכו', שלא רצו להכשל אפילו בהרהורי עבירה בהיותם לזמן ארוך חוץ לביתם, וזהו מה שדקדקו לומר לימים ידועים, כלומר שהם עושים נשואים אלה לשם פרישות של קדושה, אבל ודאי לא יעלה על הדעת להתיר נשואין אלה לשם ספוק התאוה של חמדת רוב נשים, חדשים לבקרים, או כל סבה אחרת דומה לה.

ואם כך הוא הדין בנושא אשה ע"מ לגרשה, כל שכן וקל וחומר היא לאסור נשואין כאלה, שהגרושין כרוך אתם משעת הויתם קידושין ושליחות לגירושין באין כאחת וזה מתנגד לקדושת הנשואין ומוזר ומתועב גם מצד עצמם, ולא תהיה כזאת בישראל.

ד. אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה

ועדיין נשאר מקום עיון בשאלה זו מדגריסנן בגמ' אמר רמי בר חמא, אמר ללבלר: כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט, ולאשה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה. וכתבו התוס' דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אפילו באשה דעלמא הוי גט, כדין לוקח עבד ע"מ לשחררו, וכתב לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכו' וגט שחרור וגט אשה שוים לכל דבר דגמרינן לה לה מאשה (יבמות כ"ב: תד"ה לאשה) וזו היא הלכה פסוקה (עיין הרמב"ם הלכות גירושין פ"ג ה"ו, שו"ע אה"ע סי' קל"ב סעיף א') הרי לך מפורש דמותר לישא אשה ע"מ לגרשה.

ואין זו תשובה לסתור, דהרי לד"ה אם לא הודיעה קודם שישאנה אסור. ואפילו אם נדחוק עצמנו ונאמר שדין זה הוא כשהודיעה מקודם שדעתו לגרשה, מכל מקום בגמר בדעתו לגרשה אסור להתיחד עמה, וכדכתבנו לעיל בסעיף הקודם משם הב"ש.

והנה הרמב"ן כתב: שדין זה מיירי כשאמר לסופר כתוב לי גט לפלונית שהיא עכשיו ארוסתי לכשאכנסה אגרשנה וכנסה וכתב לה הגט באותו יום שכנסה וגרשה בו (חדושי הרמב"ן יבמות כ"ב) ואין לך גמר בדעתו לגרשה גדול מזה שנושאה ע"מ לגרשה בו ביום ולדעת הראב"ד גרושת הלב אסורה לבעלה ואם בא עליה הרי הוא בכלל הפושעים ומורדים בי, (עיין טור או"ח ב"י סי' ר"מ) וא"כ קשה היכי מתירינן לו להכניס את ארוסתו אחרי שגמר בדעתו לגרשה, אלא מוכרחים אנו לומר שדין זה נאמר לענין אם עבר וכנסה באסור, וקמ"ל שלענין גט השליחות קיימת ומתגרשת בגט זה, אבל מדינא אסור לישא אשה כשדעתו לגרשה או שגמר בדעתו לגרשה והוא הדין כשעושה שליח לגרשה תיכף בשעת קידושיה, וזה פשוט וברור לע"ד.

ה. השולח גט לאשתו ובטלו

נוסף ע"ז מי יערוב לנו שאיש זה לא בטל את השליחות בפני עדים. והלכה פסוקה היא זאת: דמשלח גט לאשתו ובטלו קודם שיגיע לידה הרי הוא מבוטל (אה"ע סי' קמ"א סעיף נ"ט) ומכל שכן בתקנה זו שהשליחות היא לזמן ארוך ובתנאי של שלש שנים, יש מקום לומר שזה שעזב את אשתו לעגנה מכוין ומבטל שליחות הגרושין.

ואף אם ישבע שלא יבטל את השליחות, אין זה מוציא אותנו מספק זה, שגם במקום שבועה אם בטלו מבוטל ולא נאמר: כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, כמבואר בפ"ת (שם ס"ק נ"ט ובסי' ק"ח סק"ד וקל"ד ס"ק ו'). ועוד מקום לקלקולא בתקנה זו שיש ספק לומר שמא בתוך זמן של שלש שנים ולא בא, נאנס אונס דלא שכיח ולא בא, ואם כן בטלה השליחות מאליה (עין אה"ע סי' קמ"ד סעיף א'). ולא עוד אלא שגם אם נאנס באונס רגיל נמי בטלה השליחות, שהרי מעיקר הדין הנותן גט בע"מ שלא אבוא מכאן ועד שלשים יום ונאנס, הגט בטל מדינא אלא שחכמים תקנו דאין אונס בגיטין, מטעם כל המקדש אדעתא דרבנן (כתובות ג) ודיינו שנעמוד במה שתקנו חכמים ואין לנו להרחיב תקנה זו גם על בטול השליחות.

הלכך אם נאנס ולא בא בטלה השליחות מעיקרא, ואם נתן לה גט על יסוד שליחות הוי הגט בטל ובניה ממזרים.

ו. מילי לא ממסרן לשליח

שליחות לגט, אינה מתקימת אלא בצווי שבע"פ מהמגרש לסופר והעדים, וכל שליחות שנעשת שלא בפניהם, היא בגדר: מילי לא ממסרן לשליח, וזו היא הלכה פסוקה: לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים עד שיאמר להם הבעל לכתוב ולחתום, ואפילו אמר להם אמרו לסופר ויכתוב, ולעדים ויחתמו, לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו וכו' (אה"ע סי' ק"כ סעיף ד'). ומכל שכן כשהדבר נעשה לזמן ארוך ובלתי מוגבל אין ספק בדבר. שאין השליח יכול למנות שליח לכתיבה וחתימה, ואם מינה סופר לכתיבה ועדים לחתימה מעשיו בטלים ונמצא א"כ שהגט יכתב שלא בשליחות הבעל והרי הוא בטל מעיקרא.

ז. כל מילתא דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח

ועוד טעמא רבה לבטול שליחות זו בזה"ז שחרגמ"ה רביע עלן שלא לגרש בע"כ, וכיון שברגע זה שהוא ממנה שליח לכתיבה והולכה. אינו יכול לגרשה משום חרגמ"ה דרביע עליה שהרי בשעה זו אין האשה רוצה להתגרש ממנו, אינו יכול גם למנות שליח, וכמש"כ התוס' ז"ל בדין האומר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכניסנה אגרשנה אינו גט, משום דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח, (יבמות נ"ב: תד"ה ולאשה) והוא הדין והוא הטעם בנידון דידן כיון שאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח לא מהניא שליחותו, וכלל גדול הוא בה' שליחות, כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח (נזיר י"ב:) וכלל זה נאמר גם באיסור שבועה וגם במילתא דאי עביד אהנו מעשיו, לכמה מרבוותא, עי' שד"ח כללים מערכת כ' סימן פ"ה פ"ו פ"ח ופ"ט והדברים עתיקים ואין כאן מקומם להאריך. וטעם זה חזי לאצטרופי ולהכריע בצרוף כל הטעמים שהזכרנו לבטל תקנה זו שקלקלתה מרובה, אמנם כן שאלה זו דורשת פתרון ותקון אבל אין תקונה אלא בהיותה מיוסדת על ההלכה, כגון תנאי שלא תזדקק ליבום, או ע"מ שלא ימחה אבא שיש להם יסוד הלכותי שמשמש בסיס למשא ומתן של הלכה אבל לא תקנה כזו שהיא בלתי מבוססת ומפורכת לגמרי מצד ההלכה.

לכן אני קורא ואומר לאלה החושבים לתקן כזאת: סורו נא מדרככם זה ולא תחללו קדשי בני ישראל.

ולכל בית ישראל הנני קורא ואומר: השמרו לכם מהלכד ברשת תקנה זו שקלקלתה מרובה ולא תכניסו פסול במשפחותיכם ויחוסכם לקהל ישראל קדושים, והיה מחנכם קדוש בקדושת קדוש ישראל המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, ומשרה שכינת קדשו בבית ישראל המקודש, בקדושת התורה והמצוה.