סימן מח
נאמנות אשה לגירושיה מבעלה
(לאה"ע סימן יט)
יטיב ה' הכתיבה והחתימה
לכבוד הרה"ג חו"ב משנתו קב נקי
כמוהר"ר יעקב לויצקי
נתכבדתי במכתבו מיום ט"ו דנא, ובו שאלת חכם בדין אשה מרת נפש שהיא יושבת בעגונה זה כי"ד שנה, ועתה שהזדמן לה מנוח אשר ייטב לה, באה לפניו לבקש לה היתר להצילה מכבלי העגון, ומעכ"ת נטפל לה וגבה עדותה ועדויות אחרים במותב תלתא כדת וכהלכה, וצדד יחד עם חבריו בשריותא של עלובה זאת, ומענותנותו דמעכ"ת פנה אלי לחוות דעתי, ואם אמנם רבו טרדותי בימים האחרונים, ושמעתא כזאת בעיא צילותא, בכל זאת מחביבותיה דמר גבאי, ובשים לב אל השאלה עצמה שמצוים אנו מפי רבותינו לעיין בדינה של עגונה ולצדד להתירה מכבלי עגון, נעתרתי לבקשתו, וב"ה החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה שמתי מבטחי כי ינחני בדרך אמת לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
שאלה
אשה אחת שושנה רוזנצווייג, יושבת גלמודה פה בת"א זה כשלוש עשרה שנה בתור פנויה, אלמנה או גרושה, ועודנה צעירה בערך, ומוחזקת בין כל מכיריה לפנויה שמת בעלה ברומניה לפני י"ג שנה, מקום מגורם אז, שם הבעל היה מאיר רוזנצווייג ומת בצעירותו ממחלת הסרטן שנמשכה הרבה זמן, קרוב לב' שנים, זה היה בשנת תרפ"ט, קרוב אחרי חתונתם ג' או ד' שנים. ובזמן ההוא, כשגברה עליו מחלתו והרופאים אמרו נואש, ודאג לאשת נעוריו שלא תזקק לחליצה, והם ממשפחה מאד נכבדה ויהודית בשלימות, ובנים לא היו להם, ואחים היו לו, ואמר כמה פעמים לאשתו הנ"ל שתלך להרב ותקרא לו שיבא ויסדר גט על תנאי, אבל האשה שרצתה תמיד לנחמו ולחזקו שעוד יבריא ויאריך ימים, דחתה את זאת בדברי נחומים, עד שלבסוף בחודש טבת תרפ"ט נסעו שניהם לווינא לרופאים גדולים ושם נעשה לו נתוח, וחזרו לביתם וראו אז כולם כי הסכנה קרובה מאד רחמנא ליצלן, בינתים בא אליהם אחיו הגדול של החולה, וראה ג"כ את המצב כי ברע הוא, וגם הוא עצמו חשש לעצמו שעוד יצטרך לתת חליצה, ורבים יראים מזה, ומשתדלים למנוע מהם הדבר, ע"כ דבר עם החולה והלך והביא את הרב דשם (רב אפרתי, הוא הרב המקומי), וזה הביא עמו סופר ועדים, וסדר גט על תנאי כדמו"י, ביום ה' כ' שבט תרפ"ט, ואחרי ימים אחדים ביום ב' כ"ד שבט מת הבעל, וחיים שבק לכ"ח.
כך מספרת לנו האשה הנ"ל מרת שושנה רוזנצווייג, והיא היתה אז צעירה לימים, אב אין לה, והיתה מודהמת מאד מגודל האסון, ולכן לא שמה לב להוציא אז מן הרב תעודה על הגט, גם התביישה ע"ז, כי איך אפשר שתשתדל בענין נשואיה לאחר, וכך עברו ימים ושנים, בינתיים עלתה לא"י בתחלה כתיירת ע"מ שתחזור, וכך באה הערבוביה לעולם, המדינה שממנה יצאה חרבה, היהודים מהם רח"ל נהרגו, ויתרם ברחו ונתפזרו למקומות שלא ידעום, ואין שום קשר מכאן למקומות הנ"ל. וכאן איתרע מזלה והורע מצבה, ועתה נזדמן לה איש א' הרוצה לישא אותה. דבריה מוכיחים שהם אמת, שע"ד הגט היא מספרת פרטים כאלה שסתם אשה א"א לה לדעתם, הושבנו בית דין ואיימנו עליה בכל האיומים, ונסינו בכל מיני חקירות ודרישות, וניכר שהאמת היא כדבריה.
נוסף לזה הביאה לפנינו שני עדים:
א. מר מנחם מענדל דוידזון, איש כשר וישר, שומר תורה ומצוות, הוא פקיד חשוב בעירית ת"א, והוא בנו של רב גדול ומפורסם, מחבר ספרים שונים בהלכה ובדרוש, והעיד בתו"ע באליונ"ע בפני ב"ד איך שהוא הנהו ג"כ ממחוז הנ"ל, ואיך שמיתת האברך הנ"ל שהיה מצוין, עשתה רושם קשה ומדכא בכל הסביבה, ואיך שהוא העד, היה ידידו ומיודע למשפחה זו, והיה בא למחנם לרגלי מסחרו כמעט בכל שבוע, והיה בעירם עוד בתוך שבעת ימי האבילות, ושמע בעיר ובבית המשפחה על כל פרטי האסון ר"ל, בתוך זה ג"כ של הגט על תנאי שנעשה ע"י הרב הנ"ל על יד הערש דוי ר"ל לפני מותו איזה ימים, כדי שלא תהא האשה זקוקה לחליצה, והיה זה מפורסם מאד בעיר וידוע לכל, ושמע מכו"כ אנשים ומבני המשפחה וגם מפי האשה אז.
ב. אשה אחת באה בימים כשרה וצנועה, מרת פירל קיפניס מת"א, שהיא ג"כ מעיר הנ"ל (בריטשאן, בביסרביה), והיא כבר בת"א י"ח שנה, ולפני כעשר שנים באה לכאן משם בחורה אחת ממשפחה מפוארה (וזו חזרה אח"כ לעיר מולדתה), והיו מתייעדות בכל פעם לשוחח על אנשי עירם, על כאו"א כדרך העולם, והסתובבה השיחה פ"א על שושנה רוזנצווייג הנ"ל שהיתה אז עוד בבבריטשאן, ועל בעלה מאיר רוזנצוייג שהיה מצויין גדול ושמת לאסונה בדמי ימיו, וסיפרה לה ג"כ לפי תומה שלפני מותו ימים אחדים, דאג אפילו לזה שלא תשאר כבולה, זקוקה לחליצה, והביא לביתו ליד מטתו את הרב ונתן לה גט על תנאי.
את כל העדויות הנ"ל גבינו בב"ד של ג' ושאלתי מאת כ"ג הרב שליט"א מה דין האשה שלפי דעתו העניה ודיעות חברי הרבנים שליט"א שמותרת לעלמא, והיא מוחזקת בין שכנותיה ומכיריה לפנויה, והכל יודעים ממיתת בעלה, אלא שאין לה בכתב תעודה על הגט שעל תנאי, רק העדויות הנ"ל, והחלטתנו לשמוע דעת תורה, דעת מכרעת, של כהדר"ג שליט"א, שכחו רב וגדול בהלכה להוראה ולמעשה. והנני מצפה לתשובה ומצפה לישועה קרובה לישראל ובברכת שנה טובה, יעקב לויצקי הרב דגבעת רמב"ם.
וזאת תשובתי
א. נאמנות האשה לגרושיה מבעלה
גרסינן בגמרא: איבעיא להו, אמרה לבעלה גרשתני מהו, אמר רב המנונא, ת"ש, האומרת טמאה אני לך, דאפילו למשנה אחרונה דקתני לא מהימנא, התם הוא דמשקרא דידעה דבעלה לא ידע בה אבל גבי גרשתני דידע בה מהימנא. וכתבו התוס': אבל היכא דידע בה מהימנה, דאין אשה מעיזה פניה לומר דבר שקר מבעלה בפניו, ומהכא שמעינן בכל דוכתא לרב המנונא דסבר באשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת (נדרים צא,א).
ויש לחקור בדין זה אם הוא נאמר דוקא באשה שיש עדים שנתקדשה, הלכך אינה נאמנת לומר נתגרשתי שלא בפניו, אבל אשה שהוחזקה לאשת איש, אם אמרה נתגרשתי נאמנת אפילו בפניו או שנאמר כיון שהוחזקה לאשת איש אינה נאמנת לומר נתגרשתי שלא בפניו, דכיון שלא בפניו מעיזה ומעיזה, אין להאמינה לבטל החזקה שהיא אלימא כעדות, שהרי סוקלין על החזקות (קידושין פ).
והנה מרן הב"י ז"ל הביא מ"ש באורחות חיים, יש מי שאומר דהא דרב הונא ורב המנונא מיירי באיש ואשה דאתו מעלמא, ואין עדות ברורה שהיא אשתו אלא בחזקה דאתיא חזקה בתרייתא ומבטל קמייתא, דאתי דרבנן ומבטל דרבנן, אבל אי ידעינן בעדות ברורה שהיא אשתו ליתא, לא לדרב הונא ולא לדרב המנונא ע"כ. ואין דבריו נראין לי, דהאי חזקה לאו דרבנן היא אלא דאורייתא, דהא סוקלין ושורפין על החזקות וכו' (ב"י אה"ע סי' י"ז), ועיין חדושי הרשב"א כתובות כג. מכאן אנו לומדים שחזקה ועדות קידושין דינם שוה לענין זה, ובשניהם בפניו נאמנת כדין חזקה, ושלא בפניו בשניהם לא נאמנת, דכל שלא בפניו מעיזה ומעיזה ואין לה חזקה להאמינה.
אולם יש להסתפק עוד אם התברר לב"ד מתוך דבריה, על פי חקירה ודרישה מדוקדקת שהיא מדברת אמת, וניכרים הדברים לב"ד מתוך דבריה על פי חקירה ודרישה מדוקדקת שהיא מדברת אמת, וניכרים הדברים שנתגרשה מבעלה, כגון בשאלה דנדון דידן שהיא מספרת כל פרטי הדברים שקדמו לגטה, ומגדת שם הרב שגרשה, אם אפשר לסמוך על דבריה אפילו שלא בפניו, דהא מה שלא מאמינים אותה שלא בפניו הוא משום דחשודה לשקר, ושלא בפניו מעיזה ומעיזה, הלכך כל שידוע לב"ד בהכרה ברורה שאינה משקרת אפשר להאמינה. ויש להביא סמוכות לדבר זה מדכתב הרא"ש ז"ל: ועוד נראה לי טוב טעם דהלכתא כרב המנונא, דאפילו למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה, וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה, אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה, להיותה באסור אשת איש כל ימיה (הרא"ש נדרים שם). אולם דברי הרא"ש צריכים עיון, שא"כ תהיה נאמנת אפילו שלא בפניו מטעם חזקה זאת, ובגמרא אמרינן להדיא: כי אמר רב המנונא בפניו, שלא בפניו מי אמר? (גיטין פט).
והנה מהריב"ל ז"ל תמה ע"ד הרא"ש אלה וכתב: כיון דרב המנונא גופיה קאמר דטעם דהאשה שאמרה גרשתני מהימנא, משום דידע בעל ואין אשה מעיזה, מי הכניסו לרב ז"ל למיהב טעמא מדנפשיה? ועוד דאיכא בינייהו בין תרי טעמי טובא, דלטעמא קמא וכו' באומרת אינו נזקק עמי מהימנא, כיון דבעלה ידע בה, ואלו לטעמא דהרא"ש אינה נאמנת בטענה שאינו נזקק עמי, שאין ללמוד מרב המנונא אלא דוקא באומרת גרשתני, דחזקה שאין האשה רוצה להיות באיסור כל ימיה, ותירץ דהרא"ש סבר דקי"ל כותיה דרב המנונא ולא מטעמיה (מהריב"ל ח"ג סי' ק"א), ולפי זה יש לומר דגם שלא בפניו, במקום שניכר הדבר לבי"ד שהיא מדברת אמת, מאמינים לדבריהם משום חזקה זאת דאין אשה מפקעת עצמה מבעלה להיות באסור כל ימיה. אבל באמת מהריב"ל עצמו בטל תירוצו מתשובות אחרות של הרא"ש, כיעו"ש.
ולע"ד נראה שאין לקבל תירוץ זה כלל, שהרי בסוגין דגיטין נאמר מפורש דלא אמר רב המנונא אלא בפניו, וכן נפסקה הלכה, וגם הרא"ש כתב דרב המנונא דוקא בפניו קאמר, וכן מוכח בסוגיא דשמעתין (כתובות כ"ג), דשלא בפניו מעיזה, וכיון דמעיזה לא מהני כלל אפילו לאוסרה אקמא (הרא"ש גיטין פ"ט סימן י"ב). והדבר מוכרע מעצמו, דכיון דרב המנונא הוא מרא דהאי שמעתא, ולא מצאנו חולק עליו, ולא בהוראתו ולא בטעמו, אין לנו להתחכם ולהמציא טעמים מדעתנו, וכלל גדול הוא בידינו: אנן כי אצבעתא בקירא לסברא (עירובין נג,א), ולא עוד שאדרבא בדינו דרב המנונא יש מטילין בו ספק רב, והריטב"א ז"ל כתב האי ודאי קשיא טובא, ואין הדעת סובלתו שנהיה מתירין ערוה החמורה בדבורה הקל משום חזקה רעועה שאין מעיזה פניה בפני בעלה, הלכך נקטינן מילתא, דהא דרב המנונא ליתא, אלא דומיא דמתניתין למשנה ראשונה לאפוקי נפשה מתותי בעלה (הריטב"א בהלכות, הרמב"ן, וע"ע חדושי הרשב"א גיטין פ"ו דס"ד), ואעפ"י שדעת הריטב"א זאת לא נתקבלה להלכה, מכל מקום אין לנו להוסיף על דבריו ולבטל את נמוקו בנמוק קלוש ממנו, שהרי לא האמינו את האשה בעדות מיתה אלא משום חומרא דהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה, ובאומרת גרשתני אין מקום לטעם זה, שתמיד תעמוד בהכחשתה, ואין להכחישה אלא כשאמרה נתגרשתי בפני פ' ופ', ושאילנא להו ואמרו שלא היו דברים מעולם (יבמות קטז). וגם בזה אינו דומה לעדות מיתה שהבעל עומד לפנינו, והוא מילתא דעבידא לאגלויי, אבל משום טעמא דאין אשה רוצה להיות באסור כל ימיה ודאי שאין להאמינה, לכן נראה לי דהרא"ש לא בא להוסיף נמוק לדינו של רב המנונא, אלא בא לתרץ דחויא דרבא, והכא קאמר דאין לדחות דברי רב המנונא ממתניתין כדדחי רבא, שאדרבא יש לומר דאומרת גרשתני נאמנת אפילו למשנה אחרונה, וכל שכן למשנה ראשונה, משום דין חזקה שאין אשה רוצה להיות באסור, וכיון שאין ראיה לסתור ממתניתין, נדחו דברי רבא, וממילא נתקיימו דברי רב המנונא להלכה.
שו"ר בספר עדות ביעקב (סימן ל"ו דפ"ג) שנשא ונתן בדברי הרא"ש אלה ונדחק בתירוצם, ולע"ד נראה כמ"ש. כללן של דברים הוא שאין להאמין את האשה על גרושיה מבעלה, אלא רק בפניו, ושאין לה עדים או עד מסייע, ושאינה תובעת כתובתה, וכמ"ש מרן ז"ל (אה"ע סימן י"ז סעיף ב), ובלא זה אין להאמינה בשום אופן, וענין זה אינו אלא לדינא דתלמודא, אבל בזמן הזה צריך לחוש לדעת רמ"א בשם מהר"ם, דאין להאמין את האשה בדבריה משום דשכיח פרוצות (אה"ע שם).
קושטא הוא שהעדות ביעקב כתב דבחרם ושבועה מאמינים את האשה גם בזמן הזה, דאם לא כן היאך אנו יכולים לסמוך על כל הדברים שהאשה נאמנת (שם דף פ"ה), ויש לדון הרבה בדבר זה, עיין בספר אבני האפד ח"א סימן טו"ב סק"י, אבל ודאי שבמקום שאין לה חזקה דאינה מעיזה, אפילו אם אין עדי קידושין לפנינו, אלא שהוחזקה לאשת איש, אין להאמינה בדבריה ואינה נתרת לעלמא אלא בעדות ברורה. ומעתה אחרי שבררנו שאין האשה נאמנת לומר שנתגרשה מבעלה בחייו, להתיר עצמה לעלמא מאיסור אשת איש, כך אינה נאמנת לומר אחרי מותו שהתגרשה ממנו בחייו להתיר עצמה מזיקת יבום וחליצה, דכלל הוא בדין, כל שלא בפני בעלה מעיזה ומעיזה, ולפיכך אינה נאמנת, ובודאי שאחרי מות בעלה מעיזה, כיון שאין מי שיודע בשקרה. תדע, שהרי אעפ"י שהאשה נאמנת לומר מת בעלי להתיר עצמה לעלמא או ליבם, בכל זאת אינה נאמנת לומר מת יבמי, משום דהואיל והוא איסור לאו שמא קל בעיניה (רמב"ם הלכות יבום פ"ב), וכל שכן באומרת גרשני בעלי שאינה נאמנת בחייו להתיר עצמה מאסור אשת איש, ודאי שאינה נאמנת אחרי מותו להתיר עצמה מאסור לאו שהוא קל בעיניה יותר, וזה ברור ומחוור לע"ד.
ב. עדות גרושין מפי השמועה
עדות של גירושין אינה מתקיימת אלא בעדות ראיה אבל לא מפי השמועה, וכן פסק רמ"א ז"ל: באו עדים ואמרו שמענו שהיא מגורשת, אין זה עדות להוציא מחזקתה, עד שיעידו שהיא גרושה (אה"ע סימן קנ"ב סעיף ז'), והוא מדברי הריב"ש שכתב: שאם ידוע בברור שהיתה אשת איש מתחלה, אין להאמינה במה שאומרת: שנתגרשה בולנסיאה, ואף לא בעדות האנשים המכירים אותה ששמעו כן, אלא צריך שתראה את גיטה כשר ועשוי כהוגן, או שטר מעשה בי"ד שהתירוה להנשא (הריב"ש סמן תק"ד). אולם אין הדברים אמורים אלא בעדות שמיעה מפי אנשים אחדים, אבל עדות שמיעה מפי רבים, כדבר מפורסם וידוע לכל הרי הוא כעדות ראיה, וכמ"ש ביד אהרן: היכא שיש עדים שהעידו שהיתה נשואה לפ' ואח"כ כל העיר מעבירין כן שכבר נתגרשה, וזהו היה פשוט בכל העיר שנתגרשה, ובחזקת גרושה היתה שם מבלי שום פקפק זה שלש שנים, הכל מודים דהוה ליה כעדות כשרה ומותרת להנשא וכו' (יד אהרן אה"ע סימן קנ"ב סק"ו משם בתי כ"א בי"ד סי' י"ח). והנה ספר בתי כהונה אינו מצוי אצלי לעיין במקורם של דברים ונמוקם, אבל דבריו נראים להלכה, דפרסום גדול זה מהני להחזיקה למגורשת ולהפקיע ממנה אסור אשת איש. ולפי זה בנדון דידן שהעד מנחם מענדל דוידזון העיד שבתוך ז' ימי האבלות של מי שהיה בעלה של אשה זאת מאיר רוזנצווייג ז"ל, שמע בעיר ובמשפחה על פרטי אסונו וגם על גט ע"ת שנעשה ע"י הרב הנ"ל (הרב אפרתי) ימים אחדים לפני מותו, כדי שלא תזקק אשתו לחליצה, והיה זה מפורסם מאד בעיר וידוע לכל, ושמע כזאת מהרבה אנשים ומהמשפחה ומהאשה. ולפי זה הרי זו עדות ברורה כאלו היא עדות ראיה, שהרי הוא מעיד על דבר מפורסם וגלוי ששמע מפי רבים ואפשר לסמוך על עדות זאת. אולם דא עקא, דעד זה הוא יחידי ואין לו ערך אלא כעד אחד, ואעפ"י שאין הכחשה נגד עדותו, בכל זאת אין להתיר אסור ד"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" [דברים כה,ה] בפחות משנים, והרי זה בכלל כל דבר שבערוה אינו אלא בשנים.
ג. מילתא דעבידא לאגלויי
ועדיין יש מקום לצדד בשריותא דהאי איתתא על סמך עדויות אלה, על יסוד דברי הרמב"ם ז"ל דכתב: אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה וכו', שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים, ושאר משפטי עדות, אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה, ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו וכו' כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות (הל' גירושין פי"ג הכ"ט), מכאן למדנו שכל מקום שיש בו שני תנאים אלה: שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה, ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת, הויא עדות זאת בגדר מילתא דעבידא לגלויי ודנין על פיה להתיר אשה מעגונא.
דון מינה בנדון דידן, שכיון שהתפרסם דבר גירושיה בכל העיר, ואפשר לעמוד על בורין של דברים מפי רבים אחרים. וכיון שאין העד יכול להשמט, כלומר לתרץ דבריו אם אין הדבר אמת, והואיל ויש כאן עגונא דאיתתא, אפשר לסמוך על עד אחד, וגם על עדות אשה ועד מפי עד להתירה לעלמא. ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרדב"ז על אשה מקנדיא שהיתה בחזקת שהיא מגורשת, אלא שאין שם עדים שראו הגירושין, ואין בידה גט כי אבד, ואני עכבתי אותה מלהנשא עד שנשלח לקנדיא לדעת אם היא מגורשת, וכתבו משם: ראינו להגיד ולהודיע לכת"ר בתורת עדות גמורה איך הבחורה הזאת מגורשת, אשר נתגרשה בבית דין שלנו וכו' ועל זה השיב הרדב"ז וכתב: שזה הוא מעשה בי"ד ולא עדות, וסומכין על פיו אפילו מן הכתב, וגדולה מזו אני אומר, שאפילו היה עדות ממש יש להתירה ולסמוך על האומרים דעדות כזאת כשרה, לפי שכיון שבאה בחזקת גרושה אלא שאבד גטה, גלוי מילתא בעלמא הוא וסגי בעדות אעפ"י שהוא מפי כתבם, ותו דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקרא (הרדב"ז החדשות ח"א סימן קס"ח). מדבריו למדנו דאשה האומרת התגרשתי בבית דין שבמקום פ', הואיל ואפשר להתברר מפי בית דין ואינה יכולה להשתמט אם ימצא שלא כדבריה, נאמנת מדין מילתא דעבדא לגלויי. ולפי זה צריך לומר דמ"ש הרדב"ז בשאלתו: ואני עכבתי אותה מלהנשא עד שנשלח לקנדיא לדעת אם היא גרושה, היינו ליותר זהירות, דכל היכא דאפשר לברורי מבררינן, אבל באי אפשר, סומכין על דבריה או על עדות בכתב, מדין מילתא דעבידא לגלויי לא משקרא. וכן ראיתי מצאתי בשד"ח שכתב משם ספר שירי טהרה בקונטריס תיקון העולם (תיקון ב' סימן ה'), שנשאל אם להאמין אשה שאומרת שהיה לה מעשה בי"ד שנתגרשה ונאבד ממנה, והשיב כדברי הריטב"א והרא"ש דבדיעבד מהניא חזקה דאין אשה מעיזה אפילו שלא בפני בעלה, וכאן יש להצטרף להתיר לכתחלה, דכיון שאמרה בבי"ד כן נתגרשתי א"כ עכ"פ מירתתא לשקר, וכיון דבדיעבד מהניא חזקה דאינה מעיזה כנ"ל, אם כן לכתחלה אינו אלא מדרבנן, ובדרבנן מהני הא דמירתת, וכיון שיצאה מאיסור תורה, שוב לא אזלינן בתר חזקה גם מדרבנן (שדי חמד מערכת גט סימן א', סעיף מ"ו).
לעומת זאת ראה ראיתי מ"ש בשו"ת שם אריה שחלק ע"ד הגאון מטרנאפל דכתב להתיר אשה שהוחזקה אשת איש ואומרת בב"ד פ' נתגרשתי, מטעם מילתא דעבידא לאגלויי דודאי לא משקרא דהב"ד והעדים יכולים להכחישה, וכתב ע"ז: חלילה חלילה לסמוך עליו בזה, והרי כל גט שאינו מקויים ג"כ הוי מילתא דעבידא לאגלויי, דיכולים להכחישה, ועם כל זה צריך קיום ולא סמכינן דמירתתא, ואין לחלק בין עדים לבית דין וכו', וחלילה לאמינה, ואפילו אחד לא מהימן שנתגרשה (שדי חמד שם סעיף ל"ו).
והנה ספר שם אריה אינו מצוי בידי לעיין בדב"ק, אולם מ"ש בשמו השד"ח נראה שאין הנדון דומה לראיה, דגט שאינו מקויים ודאי לא סמכינן על עדות האשה, אף אם הוא בבחינת מילתא דעבידא לאגלויי, משום דכל שלא התקיים הגט, הרי הוא מסופק בעיקר הכשר הגט דבעינן עדי חתימה לשמה, וכל זמן שלא התקיים בחותמיו ולא נמצאו עדי מסירה, הרי זה כאלו אין כאן גט ולא מהני בזה מילתא דעבידא לאגלויי, אבל כשהעדות היא על העובדא של נתינת הגט ליד האשה שנעשית כדין וכהלכה, כיון שאין להסתפק על עצם כשרות הגט, מהניא עדותה במקום שהוא בבחינת מילתא דעבידא לאגלויי, וכמו שכן כתב הרדב"ז. אולם מצד אחר אני מהסס בהיתר זה, שהרי הרמב"ם כתב שבעדות עגונא הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד וכו', כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות (הלכות גירושין ספ"ג). הרי לך מפורש דנאמנות זאת היא קולא שהקלו חכמים משום עגונה (עיין לח"מ שם), הלכך אין לנו אלא מה שאמרו חכמים, דהיינו בעדות מיתה, ולא ללמוד ממנו גם להלכות גירושין במקום שיש לחשוש שהיא מעיזה, אינה נאמנת אפילו בדבר שהוא מילתא דעבידא לאגלויי.
זאת ועוד אחרת, בנדון דידן אין זה בבחינת מילתא דעבידא לאגלויי, הואיל ועתה נהרסו קהלות ישראל במלכות הרשעה זאת, ורבים הוגלו ממנה ואין אפשרות להודע מפי אחרים או מפי בי"ד ברור דבר זה. שמא תאמר לסמוך על עדות הבחורה שהזכירה בדבריה מרת קיפניס, ושהיא מסרה את עדותה זאת לפני כעשר שנים בזמן שהעולם היה בשלוה, ואפשר היה להודע דבר זה, לא נתן להאמר, שודאי אין בדבריה ממש אלא משעה שנתקבלה עדותה בב"ד, ועתה כשאנו דנים על פי עדות הגברת קיפניס שהיא עד מפי עד, צריך שבשעה זאת תהיה עדותה במילתא דעבידא לאגלויי, הלכך אין לסמוך על עדות זאת ולא על עדות האשה עצמה, וכיון שאינה נאמנת מטעם מילתא דעבידא לאגלויי, הרי אין להתירה אלא בעדות גמורה, ובנדון דידן אין כאן אלא עד אחד, שהרי עדות הגב' פירל קיפניס אינו אלא עד מפי עד ומפי אשה, ולא האמינו עדות כזאת אלא בעדות מיתה משום שהוא מילתא דעבידא לאגלויי, אבל לא בעדות גירושין כגון זאת דנדון דידן.
ד. הפה שאסר הוא הפה שהתיר
ברם יש לדון בשריותא של אשה עגונה זאת על יסוד דברי בית דין זה שאמרו: והיא מוחזקת בין שכנותיה ומכיריה לפנויה, והכל יודעים ממיתת בעלה, אלא שאין לה מכתב תעודה על הגט. ובכגון זה משנה ערוכה שנינו: האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת. והנה הפוסקים הראשונים נחלקו בדבר, הר"ר יונה סובר דאינה נאמנת אלא באמרה אשת איש וגרושה אני בתוך כדי דבור, אבל לאחר כדי דבור לא מהימנא, אלא בנותנת אמתלא לדבריה, והרמ"ה כתב שאין צריך תוך כדי דבור, אבל צריך שתאמר כן קודם שיסתלקו מאותו ענין, כל זמן שתעסוק בו בתוך כדי דבור של אחרון, והטור כתב: ונ"ל שאין צריך לא לזה ולא לזה, כיון שאינה עוקרת דבריה הראשונים אלא מוספת עליהם לומר נתגרשה, וכיון שלא ידענו שהיתה אשת איש אלא על פיה נאמנת (טור אה"ע סי' קנ"ב).
ומר"ן ז"ל בש"ע כתב: האשה שבאה ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וי"א דוקא כשאמרה תוך כדי דבור (שם סעיף ו'), משמע מדבריו שאעפ"י שהוא פוסק כדעת הטור שאין צריך שתאמר תוך כדי דבור, מכל מקום חוכך בדבר לחוש לדעת האומרים דבעינן תוך כדי דבור, ולפי"ז בנדון דידן, מה שאמרה בפני בית דין ספור כל פרט נשואיה עד שאמרה דבר גירושיה, הוי שלא בתוך כדי דבור ויש לחוש לדעת הר"ר יונה שאינה נאמנת אלא באמתלא לדבריה, אולם לע"ד נראה שלא נאמרו דברים אלה אלא באמרה אשת איש הייתי דרך הודעה והודאה, ולכן בעינן שתאמר תוך כדי דבור: וגרושה אני, אבל במספרת הדבר לבית דין בדרך שאלה של בקשת היתר, לדברי הכל לא בעינן תוך כדי דבור, אלא נאמנת גם אחרי כדי דבור ובלא אמתלא, שהרי טעמא דבעינן אמתלא לאחר כדי דבור, הוא משום דחיישינן שמא חזרה היא, שחוזרת מדבריה הראשונים והלכך לא מהימנא, אבל כשבאה לפני בית דין ומספרת כל עניני נשואיה כמו שהיו, כדי למצוא לה היתר, אין לומר שמא חזרה בה, אלא זה הוא ספור הדברים מראש ועד סוף כסדר הויתם, ובזה לדברי הכל נאמנת כשהוא בתוך כדי דבור של דבורה האחרון וכדעת רמ"ה. ולפי זה בנדון דידן שלא נודע ע"ד נשואיה אלא מפיה, ובשעה שעמדה לפני בית דין ודאי שנאמנת מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואין לומר שהרי יש כאן עדים אלה שנזכרו בשאלה שידעו מנשואיה ואלמנותה, ואם כן הרי שלא מפיה אנו חיים, ולא תהיה נאמנת מטעם מגו דלא אמרה אשת איש הייתי, זה אינו, שהרי עדים אלה העידו שהיא גרושה, ואע"ג שלא נאמין אותם על גרושיה, בכל זאת אין סברא לומר שהם יהיו כמחזיקים אותה לאשת איש כדי שלא תהיה נאמנת במגו, אלא בחזקת פנויה עומדת ונאמנת לומר גרושה אני במגו דלא אמרה אשת איש הייתי, ובנדון דידן שאין כאן אלא עד אחד שידע שהיתה אשת איש, וכדאמרן, אין בעדות זאת לבטל מגו שלה שהיתה יכולה שלא לומר אשת איש הייתי, ונאמנת מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
אולם אע"פ שאני אומר כן להלכה, למעשה צריך לחקור ולדרוש היטב בדבר, וכמ"ש הריב"ש בתשובתו, ואף אם אין עדים שהיתה אשת איש מתחלה, ואז נאמנת לומר אשת איש הייתי וגרושה אני, אף ע"פ כן ראוי לדרוש ולחקור אותה היטב למה אין הגט בידה אם היא מגורשת כמו שאומרת, ולראות אם יש ממש בדבריה אם לאו, והזהרו מאד לנפשותיכם כי כבר ידעת חומר ענין זה, ואף אנו יתמי דיתמי נאמר לעצמנו כך, ולכן למעשה אין להתיר זאת מעגונא אלא בהסכמת ב"ד הרבנות הראשית בתל אביב, שלהם משפט הדין להלכה ולמעשה בכל שאלות כאלה.
וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות.
והנלע"ד כתבתי