סימן מח' תשובה להשגות בענין יו"ט שני בישובים מרוחקים בא"י

ולע״ד אני אומר, אין זה מדרכו של הרמב״ם שהוא פוסק ודאיק בלשונו, להזכיר כמה פעמים ארץ ישראל, משום דסתמא דא״י מוחזקת בכך, כי דבר זה שהוא יסודי בהלכה, אינו נאמר בסתם אלא צריך פירוש. אבל הרמב״ם פירש דבריו שכל א״י נוהגת רק יו״ט אחד במה שכתב: ובני א״י בזמן הזה עושים יום אחד כמנהגן, שמעולם לא עשו שני ימים (טובים), נמצא יום טוב שני שאנו עושים בגלויות בזמן הזה מדברי סופרים שתקנו דבר זה (הקה״ח פ״ה ה״ו).

דבריו אלו מוכיחין שתקנת חכמים זאת נעשתה אחרי חשבון קדוש החדשים, וכמ״ש: בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל, קובעים על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושים יום טוב אחד בלבד, אפילו המקומות הרחוקים שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכים וקובעים, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שכיריהם (שם הלכה ה). הרי לך מפורש שתקנת חכמים זאת היא אחר קביעות החשבון, ולאלה שנהגו לעשות שני ימים טובים קודם לכן. מכאן ברור ומפורש שמ״ש אחרי כן: ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושים יום אחד כמנהגן שמעולם לא עשו שני ימים — הכונה היא על כל גבולי ארץ ישראל, שהואיל ומעולם לא עשו שני ימים, לא תקנו להם חכמים שיזהרו במנהג אבותיהם. וליתר ביאור הוסיף וכתב: נמצא יום טוב שני שאנו עושים בגלויות בזמן הזה, (הוא) מדברי סופרים שתקנו דבר זה. הרי לך מפורש יותר שתקנת יום טוב שני לא היתה אלא בגלויות.

עומדים נגדנו דבריו: כל מקום שבינו לבין ירושלים מהלך עשרה ימים וכו׳, רואים אם אותו המקום מא״י שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכבוש שני, כגון אושא ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה וכיוצא בהן, עושין יום א׳ בלבד… מקום שבינו ובין ירושלים עשרה ימים… או שהיא עיר שנתחדשה במדבר א״י, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושים שני ימים כמנהג רוב העולם (שם הלכות יא־יב), שמהם מוכח שגם בא״י אינם עושים יום אחד בלבד אלא בשני תנאים, שאפשר שיהיו השלוחים מגיעים, ושהיו בה ישראל בשעת הראיה, וכבר כתבתי בתשובתי הקודמת שדברי הרמב״ם סתראי נינהו וצריכים לי עיון.

ובאמת שגם דברי הרמב״ם בתשובותיו מוכיחים שגם בא״י, אם לא נתבאר ביאור שאין בו ספק שהיו השלוחין באים אליהם, יתחייבו לעשות שני ימים טובים: ואין בהיות ישראל בעיר מן העיירות הקרובות לירושלים באותו זמן, יתחייבו להיות השלוחים באים לשם, אולי היו יחידים או שהיה שם חרום בדרכים, או היו הגויים מונעים השלוחים מהכנס לאותם מקומות, ואין העיקר בזה אלא המנהג (תשובת פאר הדור סימן קו)*.

והנה תשובה זאת כתבה לענין אנשי צור, שלפי הנראה מהבבלי ומהירושלמי היתה בנוי בישראל**, ועליה כתב שצריך שיתבאר ביאור שאין בו ספק שהיו השלוחים מגיעים שם, מכאן תיובתא למ״ש מעכ״ת שכל סתם א״י מוחזקת שהגיעו שם השלוחים, שהרי דברי הרמב״ם בתשובתו זאת מפורשים דאין עושים יום אחד בארץ אלא אם נתבאר ביאור שאין בו ספק שהיו השלוחים מגיעים, והם הם דבריו בספר הי״ד פ״ה ה״ט. ולפי״ז לא היה לו להרמב״ם לסתום ולכתוב גליות, אלא כן היה לו לכתוב א״י וגלויות. וכיון שדברי הרמב״ם בהלכות קידוש החודש אינם מבוררים, נראה לי לנקוט דבריו בהלכות יו״ט (פ״א הכ״א). דכתב: זה שאנו עושים בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים, מנהג הוא, ויו״ט שני מדברי סופרים הוא מדברים שנתחדשו בגלות, ואין עושים בני א״י שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד. דברים אלו ברור מללו דיו״ט שני של גלויות הוא מדברים שנתחדשו בגלות, ואין עושים בני א״י שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד. ועל כל פנים אין דבר זה מפורש בדברי הרמב״ם שגם בא״י יש מקומות שעושים שני ימים טובים, וכדכתב מעכ״ת.

מ״ש מעכ״ת בסתירת דבריהם במה שכתב: ושמא מימות יהושע בן נון וכו׳, ולא נשאר לשואל אלא לומר מאחר שבימים אלה וכו׳ — אין זו סתירה כלל, וכונתם מבוארת מתוך דבריהם דהכי קאמר: מאחר שעיקר תקנה זאת היא מחמת ספק שהוא מסתפק עלינו קידוש בית־דין, וכמה מצות צוה הקב״ה על הספקות. לכן השאלה עומדת בתוקפה, תינח בזמן שבי״ד היו מקדשים את החורש והיה בידם להוסיף או לגרוע, לכן יש מקום לספק בקידוש בית הדין, הלכך בא״י עושים יום אחד מגזרת הכתוב ׳אשר תקראו אתם׳ [ויקרא כג,לז], אתם אפילו שוגגים [ספרא על הפסוק], אבל בחו״ל עושים שני ימים מפני הספק בקידוש החודש שלא היה מגיע לידיעתם, אבל השתא שגם בי״ד שבא״י אוחזים כמונו בסוד המועתק מפי משה רבינו מפי הגבורה (היינו החשבון), מפני מה אנו עושים שני ימים ? לזה השיב רה״ג ואמר: גם עכשיו פעמים שיהיה שמד ויצטרכו לשנות ויתקלקל הדבר (פירוש דבריו: שמא יצטרכו לשנות ולקדש עפ״י הראיה מתוך חוסר ידיעת החשבון, ושנית, כי אין אנו יודעים עילת הדבר לתקנת שני ימים טובים בגלויות, ואין אנו יודעים שסרה העילה, הלכך אעפ״י שאנו אומרים שעיקר התקנה מפי הספק, אין אנו סומכים על דעתנו לבטל תקנתם).

ולפי זה דבריהם ברורים ומחוורים, נכונים וישרים. ומכאן ברור ומחוור שהרמב״ם והגאונים הם חלוקים בדברים, שהגאונים אומרים תקנת יום טוב שני של גלויות היא מדברי הנביאים: ׳וכך היה יחזקאל וכך היה דניאל עושה׳, לפיכך מ״ש בגמרא [ביצה ד.ב]: שלחו מתם אל תשנו מנהג אבותיכם, פירושו שלא לשנות מדברי הנביאים, שאם בדבר ה׳ עשו — מי יבטלם, וכיון שכן הדברים אמורים רק לבני חו״ל. והרמב״ם סובר תקנה זאת היא תקנת חכמים, אחרי שקבלו את חשבון קדוש החדשים ועבור השנים, ולפיכך מאמר: אל תשנו מנהג אבותיכם, הוא גם לא״י במקום שלא התבאר ביאור שאין בו ספק שהיו השלוחים מגיעים, והיינו שלא היה עכוב מרחק מקום או שעת חירום. ולבי אומר לי בודאי שתשובה זאת של הגאונים לא היתה למראה עיניו של הרמב״ם, שאם לא כן, לא היה חולק על דברים שהם דברי קבלה, ובודאי הגמור שלא אמרו ׳וכך היה דניאל עושה׳, אלא מתוך דברי קבלה ולא מדעתם.