סימן מט

(ליו"ד סימן רס"ה)

שליחות למצות מילה

 

כ"ו לחדש טבת תש"ט.

 

שאלה ג.

בדין שליחות מילה כתב מעכ"ת לנמק סברת האומרים שאין מצות מילה מתקיימת ע"י שליח (ש"ך חו"מ סי' שפ"ב סק"ד) משום דכשאין האב רוצה או שאינו יכול לקיים בעצמו מצות מילה בניו, חלה החובה על בי"ד או על כל איש מישראל ואזדא מהאב מצוה זאת, והמל בן זה אפילו על ידי השתדלות האב, מצוה דנפשיה עביד. ויתר על כן כיון שאין האב יכול לקיים המצוה אזדא ממנו מצוה זאת ואינו יכול למנות שליח, והסתיע ממ"ש הירושלמי [קידושין פרק א הל' ז] דכל מצות האב על הבן אינה אלא למצוה ולא לעכובא, א"כ כיון שהאב נמנע מלעשות המצוה חל החיוב על האחרים ואינם נקראים שלוחי האב עכת"ד.

לע"ד נראה מאי דפשיטא ליה למעכ"ת שכל דבר שאיש מישראל חייב בו אינו נעשה שליח אלא אדעתא דנפשיה עביד, אין זה מחוור אצלי אדרבה בכל המצוות כגון תפילה וברכות המצוות, מי שחייב בדבר הוא שמוציא את אחרים ידי חובתן, ולא עוד אלא שאעפ"י שיצא מוציא את אחרים, ואין אנו אומרים דאדעתא דנפשיה עביד אלא שעושה גם לעצמו וגם למשלחו ומכל שכן כשהמצוה מוטלת על האב מדכתיב: וימל אברהם את יצחק בנו, (הרמב"ם ה' מילה פ"ג ה"ג) היא מיוחדת לו, ולפי זה יכול למנות שליח למצוה זאת שהיא מיוחדת לו והשליח מקיים מצוה דידיה שהיא מצות מילה ומצוה שעל האב, בשליחותו, וכן מאי דכתב מכיון שאין האב יכול לקיים מצות מילת בנו פקעה ממנו מצוה זאת ואינו יכול למנות שליח, גם זה לא מבורר אצלי, שהרי לסברת הרדב"ז דמי שאנוס מלקיים המצוה פטור לקיימה גם על ידי שליח דכיון שאינו יכול נחשב כאנוס, בכל זאת אין ללמוד מזה שפקעה ממנו המצוה, אל שאנוס רחמנא פטריה, אבל אם רצה לקיימו על ידי שליח אין זה בגדר: פטור מן הדבר ועושהו, דשאני פטור מעיקר הדין כלומר שלא נצטוה בה למי שפטור ממנה מחמת אונס, ואדרבה אם קיים אותה, מצוה מעליא עביד ולפיכך יכול למנות שליח.

ולעיקר סברת האומרים דאין שליחות במצות מילה, כבר כתבתי נמוקם משום שאין האב משתתף במעשה המילה, וכן היא דעת מרן דכתב: אבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו (יו"ד סי' רס"ה ס"ט) והיינו משום שעמידתו על המוהל הוא שתוף מעשה במצוה זאת הילכך מהניא שליחותו, והחולקים סוברים שאין זה מעשה בעצם המצוה (עיין משפטי עוזיאל חאה"ע ד' ת"ט).

ב. שליחות למצות כסוי הדם.

ולענין כסוי הדם שדמה אותו מעכ"ת למילה, נלע"ד דלכו"ע לא מהני בה שליחות משום דמצוה זו אינה מיוחדת לשוחט אלא שיש לו בה זכות קדימה, וזכות היא דבר מופשטת שאין בה ממש, ולא נתנת לשליחות, ואינו דומה למילה שיש בה זכות מצוה מדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו ובזה יש מקום לומר דמהניא בה שליחות מדין שלוחו של אדם כמותו שנוהג בכל מצות שבגופו, זאת אומרת שנעשות בכח גופו. למ"ד שלא בעינן שיתוף מעשה של המשלח. אבל כסוי הדם שאין להשוחט מצוה מיוחדת אלא זכות קדימה אין זכות זאת נתנת לשליחות והרי דומה זה למקנה דבר שאינו מסוים שאינו בר קנין (חו"מ סי' ת"ט סעי' א) והוא הדין לשליחות. והיא לדעתי כוונת ספרא ויקרא יא, ז: ושפך וכסה, שלא יפקיד לאחר, כלומר שזכות זאת נתנת להשוחט בזמן שהוא עצמו רוצה לקיים מצות כסוי, אבל אינו יכול להעביר זכות קדימה זו לאחר.

אולם אין הדברים הללו אמורים אלא לענין שליחות בזכות הקדימה, אבל לעצם המצוה יכול למנות שליח, מדין שלוחו של אדם כמותו, למ"ד שבמצות שבגוף יכול למנות שליח אפילו אם אין המשלח משתתף במעשה המצוה או כשהוא עומד על גבו, וכמו שפסק מרן ז"ל בהלכות מילה. ואין לומר: הואיל ומצוה זאת אינה מחוייבת אלא לאיש אחד והשליח חייב בה מצד עצמו אדעתא דנפשיה עביד, שהרי כל עיקר דין שליחות למדנו מקרבן פסח שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ופסח אינו נשחט אלא למנויו ובכל זאת נעשית על ידי שליח אפילו אם השליח הוא מכלל המנויים על פסח זה, הא למדת דהשליח מקיים במעשה השחיטה מצות עצמו ומצות משלחו.

ובענין זה ראיתי בדברי מעכ"ת שהקשה קושיא חמורה על דברי הר"ן ז"ל: ותמהני היאך אשה כותבת גיטה והא מחסרא הקנאת האשה לבעל בין כתיבה לנתינה וכו'?, ומתוך הדוחק יש לי לומר: דהקנאה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה לא מיקרי מחוסר מעשה דדומיא דכתיבה בעיא כיון דכתיב וכתב ונתן (הר"ן גיטין כב ב ד"ה במשנה דף יא א, ברי"ף) ומעכ"ת הקשה על זה מדאמרינן בגמ': ושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה פדיה וכסוי, (חולין פד א). והרי פדיה היא דומיה דהקנאת גט לאשה שאינה מעשה בגוף השפיכה?. לכאורה קושיא זו היא אלימתא ותקיפה, אולם לאידך גיסא מה נענה לקושית הר"ן עלה דמתניתין שגם היא תמיה עצומה.

לכן נראה ששתי דרשות אלה של וכתב ונתן, ושפך וכסה, אינן דומות בעניניהן. דדרשת וכתב ונתן היא: ללמד שתהיה הכתיבה על דבר שראוי להנתן מיד ליד, להוציא מחובר שהואיל ואינו ראוי להנתן בשעת כתיבתו אין הכתיבה בו מועילה. אולם דרשת ושפך וכסה היא מענין אחר ללמד רציפות הפעולה בין השפיכה והכסוי לאפוקי אם היה הפסק ביניהם כגון פדיה או גרירה הרי בשעה ששפך היה פטור מכסוי, והואיל ונפטר אינו חוזר ומתחייב. ואהכי אהניא לן דרוש: ושפך וכסה, ללמד דמי שהוא פטור בשעת שפיכה אינו חוזר ומתחייב אחרי כן על ידי השלמת מעשה אחר הילכך בגט לא אתמעט אלא קציצה משום שאינו ראוי לנתינה, ולא הקנאה, ובכסוי ממעטינן גם פדיה וגם גרירה.

וכן צריך לומר בדרשת הגמ': אמר קרא גז צאנך תתן לו מי שאין מחוסר אלא גזיזה ונתינה יצא זה שמחוסר גזיזה פדיה ונתינה (חולין קלה א). והיינו דכל שמחוסר פדיה פטור מראשית הגז בשעת גזיזה, ואם פריק ונותן לו אין זה מכלל חיוב ראשית גז צאנך שחיובו בשעת גיזה.

ג. שליחות במצוה שבגוף ומצות תפלה.

עמ"ש בתוס' רי"ד [דף כט א, אות נג ד"ה מה שאין כן ביום השמיני] לחלק בין מצוה שבגוף לבין מצוה שעל הגוף, כתב מעכ"ת שכלל זה אינו קבוע וברור ולא מסתבר לחלק בין דבר המוטל אקרקפתא דגברי וצריך דעת ומעשה, למצוה שעל גופו. וכמו שמצאנו במילה שגם מצות האב המיוחדת לו למול את בנו ע"י פעולת השליח הוא הדין במצוה שבגוף כגון נטילת לולב עבורו וכדומה עכת"ד.

לע"ד כלל זה הוא קבוע וברור וגם מסתבר טובא, דמצות שבגוף הן מצוות הנעשות בכוחות הגוף שבאדם ואדם יכול למסור את כחו לשליח שהוא נעשה ע"י שליחות לב"כ, מה שאין מצות שעל הגוף אין השליח יכול להעשות כגופו של המשלח, ולכן אף למ"ד שמצות מילה שעל האדם נעשית על ידי שליח, משום שהיא מצוה שבגוף, מודה דבמצות נטילת לולב אינה מתקיימת על ידי שליח, הואיל ומצוה זו אינה נעשית בכח הגוף אלא בגופו ממש תדע שהרי אם כרך סודר על הלולב ונטלו לא יצא ידי חובת נטילה לדברי הכל משום חציצה (או"ח סי' תרנ"א סעיף ז ומג"א ס"ק ט"ז).

מכאן אתה למד דמצות נטילה היא על גופו זאת אומרת שיהיה הלולב נוגע בגופו ממש, והילכך לא מתקיימת על ידי שליח לסברתו של התוס' רי"ד שהיא מוסכמת ביסודה.

תו חזיתיה למעכ"ת שהביא ראיה לסתור חלוקו של מהרי"ד ממ"ש לענין תפלה ששלוחו של אדם כמותו, וכתב הר"ן [ר"ה לה. דף יב א, ברי"ף] דילפינן מדכתיב בפסח: ושחטו אותו, וכי כל ישראל שוחטין? וכו' דבר ברור הוא שאין זה מדין שומע כעונה כי במקום אונס והכרח הש"צ מוציא את העם שבשדות. ובאמת מה שאמרו במכילתא מכאן ששלוחו של אדם כמותו מכוון למ"ש במתניתין דברכות לענין תפלה, וכן אומרים הזקנים לכה"ג ביום הכפורים; דע שאתה שלוחנו ושליח בית דין, הרי שתפלת ש"ץ היא מדין שליחות, ומה שאמרו בתפלה בלשון הפוסקים שומע כעונה, הוא משום שתפלה היא במקום קרבנות דבעינן שאנשי מעמדות יעמדו על הקרבן עכת"ד. ואין דבריו מחוורין לע"ד, דבאמת תפלה אינה מתקיימת על ידי שליח שהרי פסק הרמב"ם ז"ל: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתם, כיצד? בשעה שהוא מתפלל והם שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הם כמתפללים במה דברים אמורים כשאינו יודע להתפלל אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמן (הל' תפלה פ"ח ה"ט). ומרן ז"ל פסק: לאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור הש"ץ התפלה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכון למה שהוא אומר ויוצא בו, וצריך אותו שיוצא בתפלת ש"ץ לכוין לכל מה שאומר ש"ץ מראש ועד סוף ואינו מפסיק (או"ח סימן קכד סעיף א').

מכאן אתה למד שתפלת שליח צבור לא מדין שליחות נגעו בה, שא"כ יוציא גם את מי שבקי וגם את מי שאינו בקי ואינו מכוין ואינו שומע ועונה אמן? ולא תימא שתפלה מדין קרבנות נגעו בה שהרי גם בקרבנות לא הצריכו שכל איש מישר' יעמוד על הקרבן אלא בראשי מעמדות סגי, ואלו בתפלה לא סגי הש"ץ שהוא דומה בתפקידו לראשי מעמדות, אלא צריך שכל היוצא בתפלת שליח צבור יעמוד ויכוין. ועוד שהרי בברכות שאינן משום קרבנות נמי צריך היוצא בברכת חברו, לכוין לברכת המוציאו, וכמ"ש מרן ז"ל: אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם ואז יוצאים בשמיעתם שמכוונים אליו אפילו לא יענה אמן, אין [השומע] יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפילו יענה אמן אלא אם כן שמעה מתחלתה ועד סופה, ונתכוין בה לצאת ידי חובתו והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו (או"ח סי' רי"ג סעיף ב – ג).

הרי לך מפורש שבברכות צריך כוונת הלב לדברי הברכה, וכונת שומע ומשמיע לצאת ולהוציא ידי חובה, ואלו בשליחות לא מצאנו שצריך כוונה כלל, מכל זה מתברר שאין שליחות בתפלה, אי משום שהדבור אינו דבר שבגוף אלא דבר שעל הגוף ואי משום דצריכה כוונה ואין שליחות לכוונה (ראה משפטי עוזיאל חאה"ע סי' פ"ח סעיף ח').

אולם לאידך גיסא עומדות לפנינו ראיותיו ממתניתין דברכות. והנה כאשר נעין במתניתין גופא, יתברר שאין זו ראיה לסתור, דתנן: המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא סימן רע לשלוחיו, דשלוחו של אדם כמותו, אמרו עליו על ר"ח בן דוסא שהיה מתפלל על אחרים וכו' אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף (ברכות לד ב). והנה מתניתין זו צריכה ברור ופירוש שהרי בכל דיני שליחות קיי"ל דאם עות השליח בטלה שליחותו דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי (כתובות צט ב, קידושין מב ב) ואלו לענין תפלה אמרינן שליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו, ועוד קשה מסיפא דמתניתין: אמרו עליו על ר"ח בן דוסא שהיה מתפלל על החולים וכו' ואם אין תפלתי שגורה בפי יודע אני שהוא מטורף, ואטו ר"ח בן דוסא שליח של החולה הוא? ודאי לא, דשלוחו של אדם כמותו אמרינן ולא שלוחו של אדם עדיף ממנו. ואם נאמר שתפלת ר"ח בן דוסא והדומים לו היא מבחינת שליחות, יש לשאול ומי מנה אותו שליח האם חולה שנטרפה לו השעה או אחזתו חמה ראוי הוא למנות שליח? אבל באמת תפלתן של הצדיקים וחסידים על אחרים אינה מדין שליחות אלא מדין זכות והמלצה. וכ"כ רבנו האי גאון בתשובותיו: אם יש צדיק אחד מבקש עליו רחמים וכו' אפשר שהקב"ה מיקל ממנו בזכות בעל הזכות וכו' אבל לא מוחזק שמועילין לו אלא יהי רצון מלפני הקדוש ברוך הוא שישמע להם ואם לאו אין שומע להם אפילו אם הם בעלי זכיות (אוצר הגאונים לד"ר מ' לוין חגיגה טז: אוצר התשובות סי' כ"ב) וכן מבואר בגמ': שר"ח דומה כעבד לפני המלך שיוצא ונכנס שלא ברשות (ברכות שם). כללם של דברים הוא שתפלת החסידים וצדיקים, או בעלי זכיות, כלשונו של רה"ג, היא מבחינת רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, ולא מדין שליחות. לאור זה נבין גם רישא דמתניתין: ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו, ופירושה כך היא:

ד. שליח היחיד ושליח צבור

שליח צבור נבדל משליח היחיד לגמרי, דהנה שלוחו של אדם בכל עניניו ובמעשה המצוות שיש בהן דין שליחות הוא רצוני ולא הכרחי, שאם רוצה המשלח ממנה אותו, ולכן אמרו: מצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא א). אבל שליחות הצבור היא הכרחית ומצוה בשליח יותר מבו בעצמו, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הצבור. וכיצד היא תפלת הצבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין ושליח צבור אחד מהם [הל' ד'], וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל (רמב"ם ה' תפלה פ"ח) [הל' ו'].

וכן גרסינן בגמ': יחיד שלא תקע חברו תוקע לו, יחיד שלא ברך אין חברו מברך עליו (ר"ה לד ב) ובירושלמי גרסינן: אדם מוציא ידי חברו בתקיעה ואין אדם מוציא ידי חברו בברכה, ופירש בקרבן העדה אדם מוציא ידי חברו בתקיעה אפילו ביחיד וכשימצא שם אדם אחד יכול להוציא מה שאין כן בברכה אינו מוציא ש"ץ אלא בעשרה (ירושלמי שלהי ר"ה).

מכלל הדברים אנו למדים הגדרתו המדויקת של שליח צבור שאינה שליחות רגילה של מספר אנשים שממנה אותו כדין שלוחם של שותפים רבים, אלא כל צבור מישראל שהוא מונה מעשרה אנשים ומעלה מוציא את האנשים מכלל יחיד ועושה אותם לגוף אחד שהוא נקרא עדה, שהש"ץ הוא חלק בלתי נפרד מהעדה כולה והוא פיהם או שופרם של הצבור, והוא הדין בברכות הנהנין אין המברך מוציא אחרים עד שיאכל ושותה עמהם (או"ח סי' רי"ג סעיף ב) משום שמדין שליחות אי אפשר להיות זה נהנה וזה מברך. לפי זה מתבארים היטב דברי מתניתין באומרה: שליח צבור שטעה הוא סימן רע לשולחיו, הואיל והוא חלק מגופם העדתי, והוא פיהם של צבור שולחיו, ופירוש שלוחו של אדם כמותו היינו שהוא ממש כגופם של המשלחים שהוא חלק בלתי נפרד מהם. ונאמר לשון זה בהשאלה גם לכל עניני שליחות שהם כידו או כחצרו לכל מר כדאית ליה שהוא ככחו הנובע מגופו או קנינו שהוא דומה לכח גופו. מכאן אנו לומדים שבענין תפלה בצבור יש שתי מצוות תפלת היחיד שהוא מתפלל בעצמו או שיוצא ידי חובתו כשהוא שומע ועונה להרמב"ם, או מכון עם השליח צבור לדעת מרן המחבר, ותפלת הצבור כולו בתור גוף עדתי באמירת הש"ץ בקול רם שהוא שליח צבור, ועל תפלת צבור זו הוא שאמרו: שולחו של אדם כמותו, כלומר שולחו של הש"ץ הוא כמותם של הצבור, והכי דייק לשון מתניתין סימן רע לשולחיו, אבל אין זה סימן רע ליחיד היוצא ידי חובת תפלה בעניתו אמן אחריו או בכונתו לפי שבזה הוא יוצא בתפלת עצמו שהרי הוא כאילו התפלל ולא בתפלת הש"ץ בתור שליח צבור, שהרי גם ביחיד וגם בברכות הנהנין או המצות יוצא ידי חובתו אם מכוון לדברי המברך ולצאת ידי חובה בברכתו.

כללן של דברים:

א) תפלה של יחיד אין בה דין שליחות ואין היחיד יוצא ידי חובת תפלה אא"כ שמע ועונה או שמע וכון לבו לדברי המברך או התפלל.

ב) תפלה בצבור מהניא בה שליחות משום דשליח צבור הוא כגופם ופיהם של הצבור כולו.

ג) קרבנות היחיד הואיל ואינם יכולים להעשות אלא על ידי כהנים ועבודת כהנים היא מצוה, צריך שהמקריב יעמוד על קרבנו משום כונת הקרבן ומעשה הקרבן נעשה על ידי הכהנים למ"ד שלוחי דידן נינהו הואיל וזו היא בגדר מצוה שבגוף.

ד) קרבנות הצבור כגון תמידים ומוספים ובכלל זה עבודה יוה"כ שאינה נעשית אלא על ידי כהן גדול נעשים אנשי המעמדות שלוחיהם של ישראל לענין כונה הקרבן, והכהנים לענין מעשה ההקרבה משום שהם חלק בלתי נפרד מגופו של הצבור והעם, במובן זה הוא שאמר לכהן גדול: שלוחנו ושליח בית דין אתה.

ה) ברכת המצוות, אם גם המברך חייב ויוצא ידי חובתו בברכה זאת מוציא את אחרים שמכוונים לדברי הברכה ולצאת בברכתו מדין שומע כעונה, או מכון כמברך, אבל אם המוציא יצא ונמצא שברכתו לבטלה המתכוין לצאת בברכתו יוצא ידי חובתו מדין ערבות דכל ישראל ערבים זה לזה במצוות (ר"ה כ"ט פירש"י ד"ה אעפ"י שיצא ותוי"ט ותפארת ישראל סוף פ"ג דר"ה).

ועתה נבין ונדון בראיתו השנית של מעכ"ת מדין ש"ץ מוציא את העם שבשדות דאניסי (ר"ה לה). אעפ"י שאינן שומעין ולא עונין ולא מכונים דעתם לדברי הש"ץ. וזו היה ראיה אלימתא לכאורה להוכיח דמה שמוציא ש"ץ את אחרים ידי חובתן אינו מדין שומע כעונה, אבל אין כאן ראיה לומר שהיא מדין שליחות, דא"כ מאי שנא עם שבשדות אפילו כל העם ואפילו בקיאין נמי יוצא מדין שליחות של השומעים מכוונים לצאת על ידי הש"ץ וממנים אותו שליח בכך, וכההיא ששנינו: כל השומע קולי יכתוב גט לאשה ועוד דמאי שנא ר"ה ויוה"כ מכל ימות השנה.

אולם אחר העיון נראה דאין מכאן ראיה להוכיח שאין ש"ץ מוציא ידי חובה מדין שומע כעונה. הרי שהרמב"ם ז"ל לא פסק הלכה זאת של עם שבשדות, אלא כתב: במה דברים אמורים בשאר ימות השנה ויום הכפורים, אבל בשני ימים אלו שליח צבור מוציא את היודע כשם שמוציא את שאינו יודע וכו' לפיכך אם רוצה היודע לסמוך בשני ימים אלו על תפלת שליח צבור להוציאו ידי חובתו הרשות בידו (הלכות תפלה פ"ח ה"י) מכאן אתה למד שהרמב"ם השמיט מהלכותיו את עם שבשדות וטעמו ונמוקו עמו כמ"ש הכ"מ (שם) והבית יוסף (או"ח סי' תקצ"א ד"ה אף על גב).

ולע"ד נראה דרבנו הרמב"ם סמך בזה על הירושלמי דגרסינן התם: ר' הונא רבא דציפורין בשם רבי יוחנן הלכה כר"ג באילין תקיעתא וכו', אמר רבי זעירא ויאות כל תנאי תני בשם ר"ג ורבי אושעיא תני לה בשם חכמים רבי אדא דקיסרין בשם רבי יוחנן והוא שיהיה שם מראש התפלה (ירושלמי ברכות פ"ד הל' ז' ר"ה פ"ד הל' ז').

מכאן אתה למד דהירושלמי פליג אתלמודא דידן ופסק הלכה כר"ג משום דרבי אושעיא תני לה בשם חכמים, ודוקא בר"ה ויוה"כ, אולם גם בימים אלו אין יחיד רשאי לסמוך על הש"ץ אלא אם עומד שם מראש ועד סוף כלומר ומכוין או עונה אמן. וכן מדויקים דברי הרמב"ם שסיים וכתב: לפיכך אם רוצה היודע לסמוך בשני ימים אלו על תפלת ש"ץ להוציאו ידי חובתו הרשות בידו, ומובן דברים אלה הוא בתנאי ששומע ועונה אמן שכתב למעלה בסמוך (הל' תפלה פר' ח הל' י) וסוף דבריו נעוצים בתחלתם. ואפשר להתאים פסק הלכה זאת עם תלמודין וכמ"ש מרן הבית יוסף, מכאן למדנו שלהרמב"ם אפילו בר"ה ויוה"כ אין הש"ץ מוציא את אחרים ידי חובתן אלא לעומדין שם ושומעים ועונים אמן, וכן נראה שזו היא דעת מרן שהשמיט הלכה זאת לגמרי משום דסמך אמ"ש בהלכות תפלה: שאין היחיד יוצא ידי חובתו אלא בשומע ומכוין דעתו (או"ח סי' קכ"ד סעיף א, עיין עוד במג"א או"ח סי' תקצ"א סק"א).

ולהרי"ף והרא"ש דפסקו להלכה עם שבשדות יוצאים בתפלת ש"ץ היינו בר"ה ויוה"כ משום דאניסי והיינו משום שהואיל והם פטורים מחמת אונסם תקנו חכמים שש"ץ יוציא אותם ידי חובתם בתפלת שני ימים אלה כדי שלא יהיו אנוסים אלה משוללים זכות תפלה זאת.

שו"ר בדבריו מה שפלפל בחכמה ע"ד העונג יום טוב ובדין אין שליח נעשה עד ודבריו נכונים. אולם ביסוד הדברים נלע"ד שדברי מהרי"ד נכונים ביסודם וטעמם וכמ"ש בעניותי בסה"ק משפטי עוזיאל שם, ובתשובתי זאת.

והנלע"ד כתבתי.