שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן מ
(לחו"מ ס' רנ"ב).
בהלכות נחלות
מכתי"ק אדוני אבי הודי והדרי הרה"ג הגדול כמוהר"ר יוסף רפאל עזיאל זצוק"ל ראב"ד מקודש בעיקו"ת ירושת"ו.
אנן בי דינא רבא דפעה"ק ירושלים ת"ו, נדרשנו לשאלת חכם, בנדון איש ואשה ה"ה חיים בן יעקב הי"ו ואשתו מרת אסתר, כי בזמן שנעשו שידוכין ביניהם נעשה ביניהם שטר תנאים ככל חומר וחוזק תנאים הנעשה ביניהם, שהאשה שיירה לעצמה סך מה שלא הכניסתם לבעלה, ונסתלק הבעל מהם באופן המועיל, ועוד התנו ביניהם שאם תמות היא, האשה מרת אסתר, בחיי בעלה בלא זרע של קיימא, הבעל יעמוד בשלו, והנכסים אשר נסתלק מהם הבעל יקחו סך מה יורשיו מדאורייתא והשאר הכל כאשר לכל תטול אותם מרים אחותה והכל בקגא"ס ובכל אופן היותר מועיל.
והאמת ראינו מתוך דברי השטר הנ"ל כי הסופר ידיו רב לו, בקי בחדרי תורה, לכתוב שטר אשר יהיה בו מזור לכל המסתעף, הכל עצהיו"ט.
ואיך שיהיה, האשה מרת אסתר הנ"ל הלכה לעולמה וחיים לכל ישראל שבקה, בלי זרע קיימא, ונפלה המבוכה: מי יזכה בנכסיה? אם יזכה בעלה, אם הסילוק יועיל או לא או שיזכו בנכסיה יורשיה הראויים מדאורייתא, אחיה וכיוצא בהם, או אחותה מרים מכח שטר השידוכין הנ"ל.
ולדבר זה יצא לישע מעלת כבוד הרב הכולל הדיין המצוין גבור חיל קולע אל השערה, כמוהר"ר שלמה אבן דנאן הי"ו וחקר חקירת חכם כי מאחר כי פשטא דשמעתתא בכותב לה ועודה ארוסה והיינו מטעם דשייך בנכסים. והאריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו.
ועמד לנגדו פסק מרן בשוה"ט בשלש הוראותיו, כי הנעשה בשידוכין קודם אירוסין מגן שויא, ושוב חזר בו ויצא לחלק כי סמוך לכניסתם לחופה תנאים הנעשים ביניהם אית להו סמיכות דרבנן, דבעל שפיר מקני, כי בדקדוק לשון מרן (סימן צ"ב ס"ה) סובל שני פירושים, כמ"ש הרב ברית אבות עם חו"ר מארוקו. ובנדון דידן שהנכסים הם ביד האפוטרופוס ומה גם שהאפוטרופוס ראה וידע שרצון האשה הנפטרת שתטול מרים אחותה כל נכסיה אחרי מותה, וירד לסוף דעתה בפשטות, ואולי בשעת מיתה ציותה בכך. ומפני כך רצו בקיום דבריה יכול לומר קים לי, כחו"ר מארוקו בהבנת השו"ע. ועוד חיזק ביסודות ובמסמרות חזקים גם מפני המנהג. וכיוצא בו, ובירר וליבן כמטהר כסף עד אשר העלה בידו לחזק שיטת דבריו כי סילוק הבעל מהני, וזכתה מרים נגד היורשים. ברוך שחלק מחכמתו שלא הניח פינה. וסתר כל חלקי המסתעף בביטול השטר.
ולהלכה העלה כי השטר הנזכר הוא כהלכה למשה, ומינה לא יזוע, והאריך בזה. ואחריו סמכו את ידו כל רבני פאס הי"ו, ורבני טיטואן הי"ו, ורבני טאנגא הי"ו, ורבני מנקנאם הי"ו, ורבני מארוקו הי"ו. וכל אחד בשלו הוסיף נופך כיד ה' הטובה עליהם, ובהסכמה עלו בקנה אחד כי סילוק הבעל הוי סילוק וזכתה מרים בכל הנכסים.
וכבר בא חכם אחד המיוחד לנו לעינים מיקירי ירושלים ראש ואב"ד אביר הרועים מופלא שבסנהדרין נודע בשערים מעלת הרב הגדול מעוז ומגדול כמוהר"ר יש"א ברכה הי"ו, וכה הראנו עוצם פלפולו ורוח מבינתו ורוב בקיאותו ועמד בכל כחו ובדק בחורין ובסדקין בכל חלקי השטר, והוסיף נופך משלו להחזיק ולקיים שטרא דנא בכל חלקיו. לא הניח פנה וזוית אשר לא דרך בה, וזו הלכה העלה ככל אשר העלו חו"ר המערב להחזיק הנכסים ביד מרים, באין פוצה, ככל הנ"ל. שני הקונטרסים הנז' האירו אל עבר פנינו ולשאול הגיע חד מינן למען נהיה גם אנחנו סניף להסכים לדבריהם דרבנן תקיפי, ככל אשר יורונו מן השמים.
ולגבי דידן זו משנה שאינה צריכה, אחרי שכתב תורה יוצאת בהינומא, והדין דין אמת, שזכתה מרים מרבנים מלכים הנסיכים. ומה גם כי בא יעקב שלם במשנתו בחכמתו מומחה ופקיע מפורסם בדורו, יצא טבעו בס' הנדפס מחדש בשם בני בנימין וקרב איש וה' עמו שהלכה כמותו, ומה ידענו ולא ידע? ומה גם כי הימים האלו נזכרים על הצבור המוטל עלינו אין הפנאי מסכים עמנו. ואמנם להפקת רצון השואל חד מינן לא מצאנו ידינו ורגלינו לפטור עצמנו מלחוות דעתנו בזה.
וכמעט שעברנו בין שני הקונטרסים ראה ראינו כי דבריהם נאמנו מאד, מיוסדים על אדני האמת ועל היושר, וכל מן דין מודה על האמת מחויב להודות על הדין ועל האמת לצדד בזכות מרים כי זו היא אמתני ותקיפא, כהלכה למשה מסיני. ותיכול ותחדי ומן שמיא זכו לה לעשות בהם כרצונה אחר כי עינינו הרואות כי זה חפצה ורצונה. כי הניחה יורשים והורישה אותה. ואף על גב דאמרו רז"ל לא תהוי באעבורי אחסנתא ולא שת לב גם לזאת. והוכיח סופר כי גם בשעת פטירתה צוותה בכך, והעד העיד אפוטרופוס כי ירד לסוף דעתה בפשיטות וידע שרצונה בכך. ובאנו לדין לפי מה שכתב מוהריק"ל סימן קס"א וז"ל: ואשר כתבת דמאחר שיש מחקים ותלויות ואין בו זמן וגם לא עדים, נראה לענ"ד דלא גרע מאותה ששנינו (בפ' אלו מציאות) מצא כלי וכתוב עליו ק' וכו' יעו"ש. ועוד יש להביא ראיה מהירושלמי והביאוהו התוס' ראיה בפ' האשה שלום (יבמות דף קט"ו ע"ב) ר"י ור"א היו שותפי בגרבי דחמרא כד דמיך ר"י אמר ר' מני בריה דר"י לרבי יוסי כל גרבי דכתיב ביה ר"י דידיה הוא, אמר ליה אשתקד הוא דידיה והשתא דידי עכ"ל. ואף על גב דלכאורה היה ר"י מוחזק במעות וכו', ואף על גב דלא היה שום סגנון שטר או הודאה אלא סימנא בעלמא וכו', אלא ודאי דלא חיישינן לאמלוכי וכו' יעו"ש.
א. שטר מתנה שכתוב בו שתי לשונות הולכין אחר לשון המועיל.
ומדברי מוהריק"ל הללו יצא לידון הרב "ידי דוד" קראסו זללה"ה בתשו' סי' צ"ו על נדונו: בראובן שעלה בדעתו לשכון כבוד בארץ והיה אומר לכל כי נכדיו שהם שמעון ולוי ויהודה מבנו הגדול יזכו בספריו הכל כאשר לכל ועלה לא"י ונלב"ע וחלי"ש וקמו בניו לערער עלי דספרים: והרב הנזכר השיב תשובה גדולה והביא דברי מהריק"ל הנ"ל וכו' ואסיק: דבר הלמד דלא חישינן אמלוכי אפילו שהיה בכתב ידו ובלא עדים ובלא קנין אפילו במימרא בעלמא הוי קנין, כ"ש וק"ו בנידן דידן דהיה אומר בכל עת ובכל רגע שלא יהיו עושים הפך דבריו, בודאי לית דין ולית דין לעשות נגד צואתו וכל זה הוא פשוט עכ"ל. ומרן מלכא הראש"ל עמד בפרץ ירושלים הגאון המפורסם הרב הגדול כמוהר"א אשכנזי זצוק"ל בפסק הגדול הידוע בהקדש הקאיץ נסים ז"ל הנ"מ בס' הבהיר "כפי אהרן" (דק"ס ע"ג) עשאו סניף לך נא ראה ומ"ה הרב החק"ל באה"ע סי' ל' בנדונו כ' וז"ל: דכל שראינו שדעתו ליתן מתנה לפלוני ואמר שתי לשונות דהאחד מועיל והאחד אינו מועיל אזלינן אחר לשון המהני לפום דינא ואידך לישנא כמאן דליתיה חשבינן ליה כדי לקיים כונת הנותן וכו' עיי"ש, והוב"ד בס' הבהיר הנ"מ לרב וגדול האי תנא דידן הרב המפ"ה ר"מ ור"מ בעית נ"א בס' הנחמד שמו משה (דקמ"ג ע"א) והסכים לדבריו יעויי"ש. ומן התימא איך העלימו כאן ולא הביאו ראיה לדבריהם מדברי מהריק"ל זלה"ה הנז"ל, ואם מעט ואוסיף כהנה כי ראינו לעזריה חברנו הרב הגדול הרב יש"א ברכה הי"ו בספר הבהיר "בני בנימין" בשניות ס' טו"ב דדרך מצא לקיום כוונת הנותן, אשר נגד מה שכתב בשטר דכתב וז"ל ודכותה אשכחינן דאזלינן בתר דעת הנותן אשר נגד מה שכתב בשטר מהא דאמרינן (בפ' חזקת הבתים דכ"א ע"א) שלח להו רב הונא בר אבין, המוכר שדהו לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות ברם ר' אבהו ור' אבא וכל גדולי הדור אמרו במתנה ביקש ליתנו לה ולמה כתב לה בלשון מכר כדי ליפות את כחה. ותוספות גרסי כדי ליפות את כחו עיי"ש הרי דהשטר מכר יוצא לפנינו קורא בגרון שמכר לה את השדה ועכ"ז אמדינן דעתיה דבעל, כי במתנה ביקש ליתנו לה ולאהבת אשתו כתב לה בלשון מכר כדי ליפות את כחה ובהכי יצא לידון בנידון דידן וכתב וז"ל וה"ה והוא הטעם בנ"ד וכו' דאמדינן דעתו הוא מסתבר עיי"ש. וא"כ תמיהתנו חזקה על מרן החק"ל דכתב סברא זו מסברא דנפשיה וכל רז לא אניס ליה וצ"ע.
ב. במתנה הולכין אחרי הכוונה.
ומצאנו ראינו הדבר מפורש בהאשל הגדול רבנו ירוחם במשרים נתיב כ"ג סימן רמ"ב דף כ"ג וז"ל: כלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין לילך אחר לשון הכתוב, אלא אחר הכונה לבד וכו'. וראיה וכו'. וכן במתנת שכיב מרע שאם עמד חוזר, עכ"ל. דאף על גב דהמקבל בידו שטרא מעליא אף על פי כן הולכין אחר הכוונה שלא כתב לו אלא לפי שעולה על רוחו, שתקותו נכזבה ואבדה תקותו ב"מ עכ"ל. ודבריו אלו הובאו בספר "משכנות הרועים" אות א' (סימן ו' ד"ה ע"א). וכתב הוא ז"ל דברי רי"ו העתיקם מרן ביתה יוסף בסו"ס ס"ח והעלה על שלחנו בשם י"א וידוע שכך היא המידה למרן ז"ל דכשמביא בשם "יש אומרים" אינו למימרא דאיהו לא ס"ל, אלא היינו טעמא שלא מצא מאן דפליג ולא מצא לו חבר ואסיק מסברא דנפשיה דליכא דמספקא ליה בכוונת ודעת הנותן, על המקבל להביא ראיה. וכההיא דאיבעיא לה בריש פרק יש נוחלין (ד' קל"ב) בבריא הכותב נכסיו לאחד מבניו אי לשם מתנה אכוין או לשם ירושה וכו', דהספק נפל בדעת הנותן ומעשהו, אבל היכא דמחשבתו של נותן ניכרת דלמתנה גמורה איכון אלא שהעדים חשדו בה דבר ונמצא בו קיוהא לא מפני זה אנן הולכין אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכונה, ולא מרעינן להשטרא משום מאי דעבוד העדים, ע"כ.
ועתה האריך בזה בדף מ"א וז"ל: ואף על גב דלא באו העדים אלא להגיד שהמשכונה היא ברבית ומסתמא נעשית כתקונה אלא דהעדים החלו במלין קצרים של דברים מגלין טפח ומכסים טפחיים וכו' עכ"ל הנ"ל. הראתי לדעתי תנא דמסייע דאזלינן בתר הכונה בו כי מן האמור דון מינה לנ"ד מוכח אומדן דעת הנותנת כי זה חפצה, זאת חובתנו לעשות דרך סלולה לזכות מרים בשופי, הגם שחסר דבר מה קנאות וכיוצא בו. ומה גם אחרי הגלות כי כן היו דבריו בעת פטירתו, ובזה באנו לדין דברי שכיב מרע והדברים עתיקים, ואכמ"ל.
זו בלבד כי במונח זה כי זה חפצה ורצונה וצואתה ודבריה בעת פטירתה שפיר אהניא לן מה שיש לפקפק בשטר זה שלא נכתב בו כתבוה בשוקא, וכו'.
ג. מתנה דלא כתוב בה כתבוה בשוקא.
וראה ראינו לאחד מגאוני דורנו, בספרו הנדמ"ח "משנת רבי אליעזר" (בסימן ס' ד' קל"ח) דכתב: הנה בהאי שטרא איכא לדון בה דלא כתוב ביה כתבוה בשוקא, והגם דכבר כתב הרא"ש הביאו הטור (חו"מ סי' רמ"ב) דלא כתבינן בשטרא כתבוה בשוקא וכו' היינו דוקא כשהנותן מצוה לכתוב שטר מתנה, וא"כ בנדון דידן דלא כתוב בה אמר לו כתבו שטר זה וכו', נמצא דליכא קנין סודר כתב הכנה"ג בשם מהרימ"ט דאיכא לאסתפוקי היכא דקנו מיניה, ולא נזכר בפירוש שיכתבו אי הוי במצוה לכתוב השטר עי"ש, הרי דפשיטא ליה להכנה"ג דהיכא דקנו מיניה לא בעינן כתבוה בשוקא וכו'. דון מינה לנ"ד דזכתה מקבלת המתנה.
ברם עדיין איכא למימר דסברת הרמ"א ז"ל אינה מוסכמת ורובן של הראשונים חולקים עליה, א"כ נמצא דלא די דאין כאן אמירה בכתיבת השטר אף גם לא אהניא הקנאתו של מקבלת מתנה בקנין סודר. עכת"ד.
נמצאנו למדין דפשיט ליה להרב ז"ל בסכינא חריפא דלא זכתה מקבלת המתנה, אף שהיתה בקנין סודר. ולגבי דידן שקבלנו הוראת מרן הרי פסק בשולחנו הטהור (חו"מ סי' רמ"ב סעיף ג'): כל מתנה בין של בריא בין של שכי"מ צריך שתהא גלויה ומפורסמת ל"מ אם אמר לעדים התחבאו וכתבו, אלא אפילו אמר סתם כתבו לו אינו כלום אלא אם כן אמר כתבוהו בשוקא וכיוצא בזה. לפיכך כל שטר מתנה שאין כתוב בו ואמר לנו הנותן שבו בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה וכיוצא בענין זה לא זכו המקבלים אף אם קנו מיניה עכ"ל. הרי להדיא שאפילו בקנין לא מהני וא"כ אנן מה נענה בנ"ד. ומהתימה אמאי לא חששו רבנן להכי.
אמנם כד מעיינינן בה הא לאו מילתא היא, ואעיקרא דברי הרב משנת רבי אליעזר הנ"ל אינם מדויקים, וכד ניים ושכיב אמרם לפסול שטר כזה לגמרי מכמה אנפי ואין כאן מקומם להאריך, ועל כל פנים בהא דלא כתב ביה כתבוהו בשוקא רבו הדעות. הנה מרן ז"ל כתב: כל דבר שמנהג הסופרים לכתוב הן נאמנות והן כתובו בשוקא וכן שאר שופרא דשטרי דנהגו הסופרים לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה, ואין צריך לפרש שיכתבו כל לישני שפירי (חו"מ סי' ס"א סעיף ה').
והרב שבט בנימן (בסי' ט"ו) כתב שאם כתבו בשטר והכל נעשה באופן המועיל לפו"ד וכתחז"ל מהני לתקן השטר אף שאינו מתוקן. והביא דברי המרדכי (פרק מי שמת סי' תרי"ז) ששאל ר"מ את רבנו ברוך על שטר שלא היה כתוב בו קנין הפירות כראוי שלא הקנו לו קרקע לפירותיו, מי אמרי' האי שטרא חספא בעלמא הוא וכיון שעשו מדין שליחות אינם יכולים לכתוב שטר אחר בקרקע לפרותיו, והשיב רבנו ברוך שאחר שנתנו לו כח הפירות של קרקע כתחז"ל וקבלו עליהם אחריות שטר כאחריות כל השטרות, נמצא שהעדים מעידים שחתמו כתחז"ל, ובידינו לתקן הענין ואחר שחתמו העדים אף אם נשאל להם עתה ואמרו לא כך היה, לית לן בה, דלא אתי על פה ומרע לשטרא, והוו כחוזרים ומגידים. והלכה זו פסקה רמ"א (חו"מ סי' רי"ב) ומינה למד הרב (שבט בנימין) דדברים שהם להעמיד השטר בקיומו הגם שהסופר לא ידע להעמידו כדין כל דחזינן דקבל עליו לכתוב השטר בכל לשון של זכות. אף אם חסר מהשטר איזה ענין שאינו נסמך על פי הדין מעמידין אותו עכת"ד, ועיין למרן החבי"ב בתשובות בעי חיי (חו"מ ח"ב סי' ז"ן) ולהרב דבר משה ח"ב סי' ע"ז והדברים עתיקים והרב "צל הכסף" (ח"ב סי' ל"ו) הסתפק בענין מתנה שלא כתוב בה כתבוה בשוקא וכו' וסמך עצמו בקבלת סברת הפוסק המקיים שטר זה וקיים המתנה בדגל הקים לי עי"ש.
על כל פנים לכל הדברות. הם אמרו שדבר זה תלוי בפלוגתא דרבוותא, ואנן מה נענה להחזיק שטר זה.
אולם אחת היא כי בנ"ד האי ספרא המציא לפנינו נוסח שטר כראי מוצק ועוד כי בנ"ד ידים מוכיחות ברצון הגמור והמוחלט של המצוה מתנה זו, ואמרינן דשטר זה כמו שכתוב כל לישני מעליא דשטרי והעדים יכולים להעיד ולחתום ולתקן כי רצונה לקיים מתנה זו באופן המועיל ולא נגמרה שליחותיהו של העדים והסופר עד יצא דין זה כנגה צדקו לזכות מקבל המתנה.
ועוד הואיל ומסרה לסופר ולעדים לכתוב ולחתום פעמים אחדות אין לך דבר גלוי וברור מזאת.
ומה גם כי הלא מראש כה היו דברינו להוכיח כי רצונה של המצוה שתתקים מתנתה לזכות מקבלת המתנה מרים ופוק חזי מ"ש הרב עיקרי הד"ט בחלק או"ח דל"ה ע"ג בנדונו באשה אחת שעשתה צואה וכה היו דבריה, אמרה המצוה שרוצה שיהיה רצונה האחרון וחלוקת נכסיה שתועיל ותספיק משום דייתקי ואם לא יועיל משום דייתקי יועיל משום מתנה לאחר מיתה או משום חלוקת נכסיה שתועיל ותספיק משום דייתקי ואם לא יועיל משום דייתקי יועיל משום מתנה לאחר מיתה או משום חלוקת הנכסים והפקת רצון היותר מועלת ומספקת שתוכל לעשות וע"ז השיב הוא ז"ל וכתב: ומי לא ידע בכל אלה שדבריה הן הן לבקש שתתקיימנה מתנותיה, ובהיות שאפשר שטעתה באיזה דבר ובזה יסתור רצונה ומתנותיה, והיא רוצה שיתקיימו כי זה דרך כל העולם כמ"ש רז"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה לכן אמרה שגם אם לא תועיל וכו' א"כ זכינו לדין כי הזכיר לשון מתנה לסתור לשון ירושה ובודאי בדעתה שאם בצואתה נמצאו דברים המבטלים אותה היא רוצה שישמע ויזכר אותו לשון המועיל, והוי דינו כאלו אמרה וזה לע"ד ברור כשמש, ואע"ג דדברי סברא נינהו מכל מקום נ"ל להביא ראיה ממ"ש מרן בבית יוסף סי' רנ"ג עלה דההיא דמוהרי"ק שורש צ"ד שכתב שהניח לאו לשון מעליא הוא וכו' בההיא עובדא דמהרי"ק.
מטעמא אחרינא נראה שיש לגמגם בה ולומר דלא מהניא ההיא לפי שהיה כתוב בה שצותה להניח וכו' ואלו היה כתוב בה שהיא מנחת היה מועיל כמ"ש הרשב"א והרא"ש, אבל צותה להניח משמע שצותה לאחר להניח אלא שאף שבלי ספק הא מוכחא מילתא דטעות סופר היא דהא ודאי היא המנחת וא"כ אם ברור לנו שאמרה בזה הלשון ממש שהיתה ברצונה כיון דקי"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה סתמא דמילתא שלא דקדקה בלשונה עכ"ד.
הרי לך כי אפילו אם טעתה כיון שהדעת נותנת שרוצה המצוה לצוות בלשון המועיל עלינו לתקן דבריו כל שכן בנדון דידן ששפתיה ברור מללו שרצונה שתתקיים צואתה אע"ג דאמרה דבריה מבלי דעת משפט ההלכה כסומא בארובה, מכל מקום אנן סהדי כי משגה הוא בידה וא"כ כיון שכך כוונתה ודעתה גלויה היא כאלו אמרה דבריה בלשון המועיל.
והרמב"ן כתב בתשובותיו סי' נ"ח דסתם אדם רוצה לקיים מתנותיו וע"ז כתב מהרשד"ם (חו"מ סי' שכ"ג) אם בסתם בני אדם יש לנו לדון כך ולומר שרוצה לקיים מתנותיו כ"ש וק"ו בנ"ד דאנן סהדי שכוונתו רצויה וגלויה מתנותיו שהרי אמרה שרצונה שתתקיים בכל אופן היותר מועיל ומספיק עכ"ד אמרי נעם.
העתקנו רוב לשונו לשון הזהב ללמוד ממנו בנ"ד שהרי היא לא אמרה שום דבר המבטל ומחליש צואתה אלא אפילו אם הסופר והעדים יטעו לא בטלה שליחותן עד אשר יצא כנגה כונתה ורצונה הגמור ודאי דאמרינן כאלו נכתב כתבוה בשוקא וכו' ולית דין צריך בשש.
ואם עדיין לבך מהסס הדרן לעיקר יסודו כי גם בעת פטירתה כן היו הדברים, והדרן למ"ש מרן שם בסעיף ע"ו מצוה מחמת מיתה אינו צריך לומר גלו את המתנה וכו'.
ומרן החביב שם נמק דין זה וכתב: דאין דין מתנה טמירתא אלא במתנת בריא ולא במתנת שכיב מרע והוסיף עוד וכתב: ואף במתנת בריא איכא כמה מרבוותא דסברי דכיון דנהיגי למכתב בשטרי מתנתא דנא כתבוה בשוקא אם בשטר אחד לא נכתב כמי שנכתב דמי וכ"כ מהרשד"ם באה"ע סי' כ' וחו"מ סי' ש"ב ומהרש"ח סי' ל"א ומ' והב"ח ומשפט צדק ח"ב סי' ס"ט.
א"כ זכינו לדין כי אין לחוש לכו"ע בהא דלא כתוב בהאי שטרא דנ"ד כתבוהו בשוקא ומכל הטעמים הנ"ל זכתה מקבלת המתנה מרים בשופי.
זאת תורת העולה כי סילוק הבעל חיים בן יעקב מנכסי אשתו אסתר הוא תקיף וקיים לפום דינא ואסתר זו עשתה בחכמה ליתן המתנה קודם כניסתה לחופה. ומאחר שלא השאירה לעצמה כלום לא נשאר מקום לחלות ירושת בעלה ואין אנו צריכים לסלוקו.
וגם יש כאן ידים מוכיחים המעידות על רצונה וחפצה הגמור לעשות כל טצדקי להחזיק כוונתה ומאחר עלות כל אילין אריותא חו"ר ארצות המערב ולעילא מינהון האח נפשנו גדול מרבן מר ניהו רבה הרב ישא ברכה יצ"ו לקיים שטר זה, מי שם פה לאדם לערער ולבטל שטר זה אפילו כקוצו של יוד.
וזאת חוקת התורה ומתרגמינן דא גזרה דאורייתא שלא יוכל שום איש מישראל להפקיע ממקבלת המתנה מרים זכות זו דמשמיא זכו לה.
ולראיה ועד"א בעה"ח בש"א לחדש זיו משנת התרמ"א בא סימן ישלח עזרך "מקדש ומציון" יסעדך לפ"ק.
הצעיר יוסף רפאל עזיאל