סימן מ
בענין עגונה
(לאה"ע סי' יז)
כא תמוז תשי"א
לכבוד
חברי הרבנות הראשית
הרבנים הגדולים וכו'
בתל אביב – יפו
תל-אביב
שלום וברכה,
בתשובה למכתבם מיום כ' תמוז דנא, בדבר היתר עגונה, בשם אולגה מצא, קראתי את האשה הנ"ל בפני וגביתי עדות מפיה, כדלהלן: אני אולגא מצא, אשת נסים מצא, נשאתי לבעלי בלריסא בשנת 1932, וחיינו יחד 12 שנה עד שנת 1944, עד שלקחו אותנו לקורפו, ולקחו אותנו עם כל הקהלה ישר לבורקנאו, הפרידו אותנו במקום הנ"ל, נשים לבד, ואנשים לבד, מאז לא ראיתי את בעלי, בנים לא היו לי, ואת גיסי (אחי בעלי) ראיתי במקומות העבודה בבורקנאו, שלשה גיסים הם: יצחק חיים מצא, יעקב חיים מצא, ואברהם חיים מצא, אמרו שלא ראו את בעלי לגמרי מאז בואם, לבעלי היתה מחלת האולקוס, יעקב גיסי מת בבית החולים, לפי מה שספר אברהם גיסי הקטן, את יצחק הבדילו אותו מהערב הראשון, להובילו למשרפות האש, אברהם מסר לי באותו ערב שיעבירו אותו ליום המחרת מתפיסתו לגרמניא, יותר מזה לא שמעתי כלום אודותם, היה ידוע לכולם שכל אלה שהבדילום מרגע הגיעם למחנות, לכל היהודים המגורשים, ברור היה שהעברתם למשרפות האש, ומאז לא נודע עליהם כלום.
לפי בקשתכם לחו"ד הנ"ל, הנני מחוה דעתי בקצרה מפני דחיפות הענין ואען ואומר:
מדבריה של האשה אולגה מצא לפניכם ולפנינו התברר: א. שבעלה נסים מצא, ושני יבמיה, יצחק מצא ואברהם מצא, הוגלו בכלל קהילת ישראל במדינת יון, והובלו לגרמניא כאסירי מות. ב. האחים הנ"ל הובדלו לרעה במחנות המיוחדים לאלה שאינם ראוים לעבודה, כדי לכלותם במשרפות האש. ג. האח השלישי יעקב מצא, מת בביה"ח, כפי מה שספר אברהם גיס הקטן. וכיון שהדבר ידוע ומפורסם שהנאצים הארורים העבירו את כל קהלת קורפו למחנות ההריגה, וכיון שידוע שבמחנות ההן היו בוערים משרפות אש ותאי גאזים, שנשרפו ונהרגו בהם רבבות מישראל, הרי זה עדיף מהניחוהו בבית הסקילה, ודומה יותר לנפל לחפירה של נחשים שודאי מת (אה"ע סי' י"ז סעיף כ"ט), וכמו שכן העליתי לענ"ד בתשובתי לתקנת העגונות (תלפיות שנה ד' חוברת נ"ד, פרק ב' סעיף א-ב), וכיון שאבד שמם ונעלם זכרם עד היום, יש להתיר נשותיהם, על יסוד דינא דגמרא, אי סליק קלא אית ליה, וכמ"ש בתשובתי הנ"ל (שם פ"א סעיף ה').
באשר להיבם יעקב שמת בבית החולים, ברור הוא שמן הדין אין להאמין את היבמה בכך (עיין אה"ע סי' קנ"ח סעיף א'), אבל גם אם לא נאמין את האשה בדבריה, הרי בכל זאת ידענו שאיש זה נכנס לתוך מחנה זה, ולא יצא ממנו, ולא נודע אודותיו עד היום, והרי הוא בחזקת מת, כדאמרן, מה שיש להסתפק הוא על העלמו של אחד היבמים אברהם, שלפי דברי האשה, הודיע לה באותו ערב שנלקח למחנה, שליום המחרת יקחוהו לגרמניא, וגם בזה נראה לי שאף אם היינו יודעים שהעבירו אותו לגרמניא, יש מקום לצדד בהיתר יבמתו לעלמא, משום שכל גרמניא היתה באותו זמן בית הסקילה ליהודים, ואם העבירוהו ממחנה זה, אין זה מוכח ששחררו אותו לגמרי לחיים, אלא העבירו אותו למחנה אחר של מיתה, כמו שכך עשו ברובו הגדול של רבבות ישראל שהוגלו על ידם, והרי הוא בכלל הרוב שנהרגו או נשרפו ומתו, ועתה שלא נודע שכן הוציאו אותו מן המחנה אלא שאמרו להוציאו, מכיון שלא נודע ממנו שוב, הרי הוא בכלל כל אלו שהוכנסו לבית הסקילה, או לחפירה של נחשים, וכל שלא נודע ממנו בחיים, הרי הם בחזקת מת ודאי, ונשיהם או יבמותיהם מותרות לעלמא, אחרי שעברו שנים רבות ולא נודע שמם ונשכח זכרם.
אלא שממדת הזהירות נראה לי לפרסם בעתונות בארץ, על שאלה זאת העומדת לפני בית הדין על פי בקשת הגברת אולגה מצא, אשת הנעלם נסים מצא, ויבמתם של האחים: יעקב, יצחק ואברהם מצא, בדרישה שכל מי שיודע דבר אודותם יבא ויעיד בבית דין תל-אביב, או ישלח את עדותו בכתב מאושר מהרב דמתא, או ועד הקהלה דמתא לבית דין הנ"ל.
ואם עבר זמן זה ולא נתקבלה כל ידיעה על מציאותם, ינתן להאשה הנ"ל הוראת היתר להנשא לכל מאן דתצבי כדמו"י.
והנלע"ד כתבתי
ב"ה יום ה' כב תמוז תשי"א
אני מסכים להתיר, ואין לי פנאי לפרט טעמיי ונימוקיי כולם, ואי"ה ב"נ אפרסם קונטרס היתר עגונות שתח"י שבו יבואר הנ"ל. ובתנאי שיקיים הפרסום הנ"ל כדברי כ"ג חברי שליט"א. ובנוגע ליבם אברהם, עכ"פ דינו כנפל למשאל"ס, וכבר הורה מרן רשכבה"ג רי"א מקובנא ז"ל שיבמתו מותרת לכתחלה, ומכש"כ בימינו שאומדנת הר"א מורדן נתחזקה פי אלף, אך בכנ"ל שיעשו פרסום. צור ישראל ישמרנו משגיאות וינחנו בדרך האמת למען כבוד שמו.
נאם: יצחק איזיק הלוי הרצוג.