סימן מ

(ליו"ד סימן רמ"ג)

בענין הנ"ל

 

כ"ד כסלו תש"ב.

לכבוד רב חביבאי הרב הגאון סבא דמשפטים כמוהר"ר חזקיה שבתי יצ"ו

 

נתכבדתי ביקרת תשובתו מיום י"ד דנא והנני מתכבד לענות כדלקמן:

אין דרכי לענות תשובה על תשובה, כי מה התועלת לכתוב ולחזור ולכתוב על דברים שכבר נאמרו והם מחוורים כשמלה.

אולם מפני חביבותיה דמר גבאי אכתוב רק הערות קצרות להעמיד את הדברים על בורין.

א) מדברי המבי"ט שכתב: ואפילו מיסי הכראג'י צריכים הקהל לשלם עבורם (של הת"ח) אבל בענין מסים לא עלה על דעת שום איש כשר שיפרעו. למד מעכ"ת דלא מבעיא עולי צבור אלא אפילו מס כרגא, ואין זה מחוור דא"כ תיקשה דאיפכא הוה ליה למימר לא מבעיא שהוא מס מלך ושרים שמפורש בתלמודין אלא אפילו מסי הצבור פטורים.

אבל כנראה שמעכ"ת סמך על קצור הדברים שבספר ארץ החיים סימן רמ"ד סעיף ב, ולא עיין בגוף תשובת המבי"ט שכתב: אלא שהרמב"ן כתב כסף הגולגולת המוטל עליהם, אין חייבים הצבור להפרע בעדם. ואני אומר כי אפילו לדעת הרמב"ן פטורים בעיר זאת שפורעים דבר קצוב על כל בני העיר ולא על כל איש ואיש, וא"כ לכו"ע פטורים אפילו הכראג'יש (המבי"ט ח"ב סי' כ"ה).

ולפי זה דבריו ברור מללו שכל דבריו הם רק במס מלך ושרים שפטורים מדינא דתלמודא, והיינו מיסי ארנונא שמוטלים על כל הצבור או מסי כרגא שמוטלים על הגולגולת של כל איש ואיש, ואפילו לדעת הרמב"ן שאין ת"ח פטורים ממס כרגא דהיינו מס הגולגולת בעיר הזאת (היא צפת) שפורעים דבר הקצוב על כל הכרג'יש נעשו כדין מסי ארנונא שפטורים מהם ת"ח וחייבים הצבור לפרוע עבורם.

וכן מפורש יותר בסו"ד דכתב: ולכן ראוי למנהיגי העיר וכו' שלא להשיג גבול אשר גבלו חכמינו ז"ל הראשונים והאחרונים אשר דרשו הכתובים אשר מהם פטורים מכל מיני מסים ויחלו מעטו ממשא מלך ושרים וכו' וצדקה תחשב להם כדכתיב ונוגשיך צדקה (שם), הרי לך מפורש שלא דבר המבי"ט ז"ל אלא ממסי מלך ושרים, ודברי המהרימ"ט ז"ל שהביא בספר ארץ החיים מפורשים כן שכתב: דבר ברור הוא שת"ח שתורתו אומנותו פטור מכל מסים וארנוניות משא מלך ושרים וכו' נראים דברי הרמב"ם שכתב: אין מחייבין אותו ליתן בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש ודעת הרמב"ן [דף ח א ד"ה זו מנת המלך] בחדושיו וכו' ואחרי שהכריע כדעת הרמב"ם פ"ו הל' י כתב: ולענין הלכה כיון דפלוגתא דרבוותא היא איכא למימר שיכולים הרבים ליקח מהם דכל מילתא דספק כתבו האחרונים שהרבים גובים המס הם המחזקים וכו', ומכל מקום רואה אנכי שכבר נהגו ליקח מהם כרגא המוטלת על הגולגולת וארנונא שהיא לפי מנין הבתים. לפי שקצוב על כל בית ובית ועל כל איש ואיש, ובעיר ואם בישראל צפת, בהיותה עומדת על תלה בזמן הרבנים הגדולים מהר"י בן זמרה ומהר"י קארו ואבא מרי שכתבו והחרימו לבלתי קחת מס בת"ח שתורתם אומנותם היו מניחים ליקח כרגא וארנונא של הבית הנגבית ממי שיש לו בית משלו (מהרימ"ט חו"מ סי' נט) [ד"ה ולענין הלכה].

הא למדת שאפילו על מס כרגא ומס ארנונא על הבתים שהחרימו מרן בית יוסף וחבריו ז"ל לא מיחו על זה והיו מניחים לגבות לפי שהוא קצוב על כל איש, ועל כל בית נמי, וכל החרם היה על מס כרגא שהוא כסף גולגולת של כל איש ולא עלה על דל שפתם פטור ת"ח מתשלומי צדקה שמטילים הצבור על עצמם.

ועדיפא מינה מצאנו שאפילו לתקון דרכים ורחובות גובין מן הת"ח (חו"מ סי' קסג סעיף ד) וכל שכן צרכי צבור של צדקה וקיום הקהלה וסדורה.

ולפי"ז נדחית מאליה ראיתו מדברי הדרכי נועם וכו' שכל דבריו הוא במס כרגא וארנונא או מסי מלך. וכמו שכתב: שכן שמעתי שמורי הרשד"ם היה נותן זוז אחד לקהל כסף גלגולת לשנה מתורת חסידות שלא להחזיק עצמו לתלמיד חכם וגם לגלות שמשוה עצמו עבד הוא לממשלה וכו' ולא החמיר הרשד"ם אלא כסף גלגולת דאיכא מאן דמחייב ולא בשאר מסים. דכד הוי מילתא דתלמידי חכמים פטורים אליבא דכו"ע המחמיר על עצמו הרי זה חמר גמל ומבזה כבודה של תורה עכל"ה.

מכאן אתה למד שבמס הגלגולת שהוא מס כרגא, הואיל ואיכא מאן דאמר שחייב הת"ח לפרוע, המתחסד כמהרשד"ם תבוא עליו ברכה ולא יעלה על הדעת שיאמר על רבו מהרשד"ם שהוא מבזה כבודה של תורה.

ותמיהני מאד על מעכ"ת דדאיק בשמעתיה שלא עמד על דבריהם של רז"ל שהביאם לסיעתיה וכתב בפשיטות הראה לדעת שהחרמות אינם לכרגא אלא לכל מס ועולי צבור. ואני תמיה ושואל מסי צבור מאן דכר שמיהו ודברי הגמרא ופוסקים הראשונים ז"ל וגם אלה שהזכיר כבודו לסיעתיה, אינן אלא תיובתיה.

שוב הביא דברי אורח משפט שכתב: לענין החרם הכתוב בספר אבקת רוכל [סימן א] אינו אלא על מסים הכלולים בכוללות העיר אבל לא על כרגא. וחשב כת"ר שזו היא ראיה שאין עליה תשובה, וטעות גדולה פלטה קולמוסו. ומי לא יבין שמסים הכלולים בכוללות העיר הם מסי מלכות הכוללים בכללות העיר, אבל כרגא שהוא מס הגלגולת אינו בכלל החרם. ובאמת שגם דברי מהרימ"ט שהזכרנו מורים כן. והאם יעלה על הדעת לומר דמס כרגא שהרמב"ם ודעמיה מחייבים הצבור לשלם עבורם, בכל זאת לא החרימו משום דחששו לסברת הרמב"ן, ומסי צבור דלא מצאנו מי שפוטר אותם ושהם מצות צדקה. יחרימו?

והאם יעלה על דעת מי שהוא להחרים על דבר מצות צדקה בכל צורותיה? ודאי לא ולא, שהרי מצות צדקה גדולה מצד עצמה וחמורה פרישתה ממנה והיא גם מצוה שמתן שכרה בצדה, כדכתיב: כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך. ומצוה עלינו להתברך ולעשות את אחרים שיתברכו.

ב) מעכ"ת כותב עוד טעמא לפטורא, משום שהת"ח נותנים למוסדות של חסד וצדקה ומס חרום וכיוצא, ועתה לעשות חדשה בארץ וכו'. ואני שואל ואומר: האם יש שיעור לצדקה? והלכה פסוקה היא אפילו עני החוזר על הפתחים אינו פטור מן הצדקה וכופין אותו בית דין לתת הראוי לו. הרי דהשיעור הוא בנתינת מה שראוי לו ולא בנתינת צדקה לעני זה או מוסד זה לחוד ובודאי שאין אנו פוטרים את עצמנו בהחזיקנו במוסד זה או אחר ממצות צדקה ליתומים. אלמנות וחולים שאינם במוסד חסד.

ג) אגב שיטפיה לא דק בדברי ובמקום כופין במעשים גרס בטעות בשוטים. והלא דברי ברורים מאד שכתבתי במעשים, כדי למכור או למשכן. וכדינא דגמרא דממשכנין וכופין על הצדקה (ועיין שו"ע יו"ד סי' רמ"ח סעיף א ב).

ד) מעכ"ת חדש וכתב: דרב נתן דאכפייה רבא לא היה ת"ח והסתייע ממ"ש התוס' בקידושין דרב אכפייה לההוא גברא (קידושין לב תד"ה אורי). ומתוך כך סבר שכך היתה גרסת התוס'. דברים אלו לא נתנו להאמר ומכל שכן להכתב. דמי יתיר לעצמו לשלוח יד ולהגיה בדברי הש"ס שהוא מוגה ומנופה בי"ג נפה ובאמת מסתברא שהתוס' לא דייקו בדבריהם וכתבו עפ"י הזכרון שהרי כתוב דרב אכפייה לההוא גברא ומגמרא שלפנינו כתובות וב"ב כתבו רבא אכפיה לרב נתן, ובאמת מסורת הש"ס שלפנינו כתוב: לפנינו שם איתא רבא וכו', וטפי עדיף להגיה התוס' בחד דוכתא מלהגיה הגמרא בתרי דוכתי. וכמ"ש: סמי חדא מקמי תרתי.

בסוף דבריו כותב: עכ"פ מה שכפוהו לא משום קיצותא אלא מטעם שלא רצה ליתן, וכן מבואר בבי"ד של שלמה [יו"ד סימן א ד"ה אחרי כותבי זה] וז"ל: דלא מחמת קיצותא הוא דאכפייה אלא שהיה עשיר ולא הוה עביד כדבעי ליה וכו', וכיון דכל הני רבוותא סברי דמעשין הכי נקיטינן ע"כ.

ותמיהני טובא שראיתו זאת היא תיובתיה, דברי בי"ד של שלמה הם דברי הרמב"ן והר"ן, ולדעתם גבאי צדקה מעשין את כל הקהל מדין צדקה אפילו כשאין בה הא טעמא דקיצותא, אבל כשיש טעמא דקיצותא, כגון ועד נבחר, לית מאן דפליג וכמ"ש בתשובתי הקודמת.

בתשובתי הקודמת כתבתי דבירושת"ו שעד הימים האחרונים היתה מתפרנסת בכל עניני צדקה מחו"ל אין לפטור הת"ח מטעם מנהג וחזרה התורה לסיני.

ומעכ"ת רמי ומתקיף ממ"ש מרן החק"ל זצוק"ל שמנהג כל ישראל ידענו שפוטרים את הרבנים. ולפי"ז חזרה ירושלים לדין מנהג כל ישראל.

לזה אשיב ואומר: שפיל לסוף דברי מרן החק"ל שכתב: וכבר אירע בעירנו במקרה צורך פדיון שבויים ולא רצו להטילם על המס ועשו גבייה וגבו מן הת"ח העשירים (חק"ל חו"מ סי' קי). הרי לך מפורש שאין המנהג הכללי פוטר אלא כשנהגו בו באותו מקום.

בסו"ד כתב מעכ"ת דלטעמא דקיצותא הוא בהסכמת כל העיר ולפחות רובו מתוך כולו ודליכא פסידא להאי ורוחה להאי. לזה אענה ואומר, דקושטא הוא דבעינן רובו מתוך כולו וזה מתקיים על ידי תקנת הבחירות שנתקבלה בהסכם הכל ונתאשרה מדינא דמלכותא, ועל פיה נבחרים הועדים מאז ועד עתה ובחירתם נותנת להם תוקף זה להטיל מסים על הצבור. ולעיין מר במ"ש רמ"א ז"ל: מכל מקום הולכין אחר המנהג, וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר הלכך כל דבר הנעשה על ידי נבחרי הצבור בהסכמת חבר העיר הם כנעשים בהסכמת כל הקהל, וכן כתב רמ"א ז"ל: אם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל (יו"ד סי' רכח סעיף לא) ובכגון זה לא נאמר דין פסידא להאי ורוחא להאי. וזה ברור.

מ"ש מעכ"ת ממעשה רב שמרנן הגאונים נשיאי הרבנות הראשית לארץ ישראל שקדמונו, הסכימו לדעתו, אין זה קובע הלכה הואיל ולא אמרו הלכה למעשה. וראיה לדבר שלא שמענו ולא ראינו שכתבו הוראת אסור או אפילו מחאה בדרך עצה טובה לכל המוסדות הנוגעים בדבר, ובכגון זה אין לנו אלא מה שקבלנו להלכה מפי סופרים ספרים מדינא דגמרא.

אסיפא דמגילתא אמינא שוב דבכפייה של דברים שאין אחריה כח לוחץ באיזו צורה שהיא לית דין ולית דיין שמחייב או שמתיר למי הוא למנוע את כל איש מלתת את תרומתו. ואדרבה זאת חובתנו ללכת בעקבותיהם של רבותינו ז"ל ולעשות כמעשיהם ולומר לכל העם במטותא מינייכו עושו בהדי הדדי, כי היכי דלהוי לכו שלמא במלכותא (ב"ב ט) ובודאי שלא אמר כן אלא ללמדנו שגם במקום שאין הדין מחייב חובת רבני הדור וראשיו היא לומר להם עושו בהדי הדדי כלומר חייבו את עצמכם במשמעת הדדית בכל עניני צבור שזהו יסוד השלום. וכמ"ש בגמרא: גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. וכך יאה לנו תלמידיהם להיות מהעושים והמעשים, וכדרכם של ת"ח המרבים שלום בעולם.

והנלע"ד כתבתי.